נולה צ'לטון

צ'לטון נולדה בניו יורק בשם סילביה טרוגר להורים יהודים שהיגרו מאודסה (אז חלק מן רוסיה) וגדלה בברוקלין. אמהּ נפטרה משחפת כשהייתה בת 12. אביה התפרנס בדחק כחרט תכשיטים ורוכל מזון. בגיל 17 נישאה ולאחר כמה שנים התגרשה. היא למדה משחק בארצות הברית בשנות ה-50. בניו יורק ביימה בין היתר שתי הצגות באוף ברודוויי עם השחקן דסטין הופמן. בשנת 1963 הגיעה לישראל כתיירת ומאז החליטה להישאר בארץ.

פעילות אמנותית

בישראל ביימה צ'לטון בין היתר את המחזות "הבובה ה-17" בתיאטרון הקאמרי^[1], ואת הגרסה הישראלית למחזה הנודע "יחפים בפארק" (שמאוחר יותר עובד לסרט מצליח), בהפקת גיורא גודיק באולם נחמני ב-1965.^[2].בשנות ה-70 החלה לביים בסגנון התיאטרון התיעודי. שיטת עבודתה התבססה על ראיונות, תחקיר ועבודה קבוצתית עם אנסמבל שחקנים שפעלה עמו באופן קבוע. היא ביימה את המחזה הסאטירי "דו-קיום" שעסק בנושא הפלסטיני, "אופניים לשנה" בנושא עיירות הפיתוח ו"הימים הבאים" בנושא הזיקנה. באותן שנים הקימה פרויקט בעיר קריית שמונה שהביא עמו מחזות חדשים והצגות ייחודיות^[3]. בין המשתתפים בו היו תלמידיה באוניברסיטת תל אביב איציק ויינגרטן, עופרה ויינגרטן, מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בר אבא, חוה אורטמן, דליק ווליניץ, ארנון צדוק ועוד. בשנים 1975–1973 עבדה בתיאטרון חיפה עם יהושע סובול על מחזהו ליל העשרים^[4]. המחזה נכתב באלתורים עם השחקנים וזכה לאחר העלאתו בחיפה, להיות מוצג על במות רבות בישראל, כולל במות חובבים רבות. ב-1976 ביימה בחיפה את ההצגה "קריזה", שהייתה אחת ההצגות הראשונות בישראל שעסקה בסוגיית האפליה העדתית כנגד האוכלוסייה המזרחית.

בשנת 1988 ביימה בתיאטרון הקאמרי את המחזה "חקירה" שכלל שני מחזות קצרים שכתבה דניאלה כרמי, "חדר קפיצים" ו"כל הזמן שבעולם לאכול שזיפים"^[5]. בשנת 1990 בימה בתיאטרון הבימה את המחזה "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק^[6]. בשנת 1992 ביימה את המחזה "יזראל טן פוינטס" מאת דניאלה כרמי בתיאטרון חיפה^[7]. בשנת 1994 ביימה בצוותא תל אביב את המחזה "טיפולים אחרונים" מאת א.ב יהושע בהשתתפות גדליה בסר, ז'רמן אוניקובסקי, שמוליק קלדרון ומיקי מבורך. בשנת 1996 ביימה את המחזה "הדוד וניה" מאת אנטון צ'כוב בתיאטרון הספרייה. בשנת 1999 ביימה בתיאטרון הבימה את המחזה "זרים" מאת יהושע סובול בהשתתפות מוני מושונוב וסנדרה שדה.

בשנת 2001 ביימה בהפקה עצמאית את המחזה "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", על פי סיפור מאת ריימונד קארבר^[8]. בשנת 2003 ביימה את ההצגה "הומלסים" מאת איציק ויינגרטן בתיאטרון תמונע^[9]. בשנת 2004 ביימה, במסגרת פסטיבל חיפה להצגות ילדים, את הצגת הילדים הדו-לשונית "סמיר ויונתן על כוכב מאדים" מאת דניאלה כרמי ובהשתתפות צחי גליק, אמיר לוי וחיים פיליבה.^[10]. בשנת 2005 ביימה את המחזה "זמן אמת" מאת יהושע סובול בתיאטרון הבימה.^[11].

בשנת 2006 נערך באוניברסיטת תל אביב אירוע מחווה לצ'לטון בהשתתפות עודד קוטלר, מוני מושונוב, סנדרה שדה, לאורה ריבלין, שלמה בראבא, יהושע סובול, אלי גורנשטיין ואחרים. כשנתיים אחר כך עלה המופע שוב במסגרת "פסטיבל אישה" בחולון, בניהולה האומנותי של תלמידתה דניאלה מיכאלי. באותה השנה ביימה את ההצגה "חורף בקלנדיה", על פי ספרה של ליה נירגד בתיאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף מכללת סמינר הקיבוצים.^[12].

בשנת 2008 ביימה את ההצגה "אדמה קדושה" של המחזאי האלג'יראי מוחמד קאסימי בתיאטרון החאן^[13]. ההצגה עסקה בחיי משפחה פלסטינית בשטחים והתמודדות עם הכיבוש הישראלי. עוד באותה השנה ביימה את ההצגה "בדואים".^[14]. בשנת 2009 ביימה את ההצגה "דארפור בבית" מאת יהושע סובול^[15]. בשנת 2010 ביימה בחאן את “סוף משחק” מאת סמואל בקט^[16]. לכבוד יום הולדתה ה-90 ערך מועדון "צוותא" בתל אביב פסטיבל לכבודה, עם שלוש הצגות חדשות בבימויה.^[17] בשנת 2012 ביימה את המחזה "פימה" בתיאטרון אנסמבל הרצליה, עיבוד לספרו של עמוס עוז "המצב השלישי", שכתבה עם אסף אופק.^[18] בשנת 2019, במלאת שנה לפטירתו של עמוס עוז, חברה לשחקן דליק ווליניץ וביימה עימו את הצגת היחיד "פה ושם בארץ ישראל" המבוססת על ספרו.

פעילות אקדמית וחברתית

מתחילת שנות ה-70 החלה ללמד בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובה לימדה ברציפות עד פרישתה מהוראה. במסגרת החוג העלתה שתי הצגות בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הראשונה, "מה אני חושבת על המלחמה", זכתה בפרס כינור דוד לשנת 1974. לאחר הטקס החזירה צ'לטון את הפרס במחאה על השמטת קטעי ההצגה מן הסיקור הטלוויזיוני. ההצגה שנייה, "חברים מדברים עם גידי" (1975) עסקה בגידי רוזנטל, תלמיד החוג שנפל במלחמה. בראשית שנות ה-80 קיבלה דרגת פרופסור אמן. לאורך השנים כיהנה בתפקידים מנהליים שונים בחוג לתיאטרון ובפקולטה לאמנויות, ושימשה כמרצה בכירה במשך למעלה מארבעה עשורים. בין היתר, לימדה קורסים שונים בדגש על תיאטרון פיזי, שיטות משחק ובימוי והדרכת שחקנים. פרשה מהוראה בשנת 2017, בגיל 95.

בשנת 2013 זכתה צ'לטון בפרס ישראל לאמנות הבמה.^[19] בנימוקי וועדת הפרס, נכתב עליה:^[20]

צ'לטון בת 91 הטביעה דרך התיאטרון וההוראה שלה חותם עמוק על החברה הישראלית והוכיחה כיצד האמנות יכולה להשפיע על חיינו בארץ. בחירותיה האומנותיות כמורה, כבמאית וכמחנכת, קידמו את התיאטרון החברתי בישראל בהצגותיה.

באותה שנה הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, סרט על חייה ופועלה בשם "תפילת האדם". יוצר הסרט הוא הבמאי אורי ברבש.

בעשור השני של המאה ה-21 הייתה שותפה בהקמת בי"ס תרבות לאמנים-מחנכים של תנועת תרבות.

צ'לטון נישאה לסופר ג'ון אוארבך, שנפטר בשנת 2002. השניים אימצו בת אחת שחיה כיום בארצות הברית.

צ'לטון נפטרה ב-8 באוקטובר 2021 בגיל 99 בביתה בקיבוץ שדות ים, והובאה למנוחות לצד בעלה בבית העלמין בקיבוץ^[21].

• 1972 – פרס משה הלוי לאמנות הבמה מטעם עיריית תל אביב, על ההצגות "דו-קיום" ו"הימים הבאים" בסדנת התיאטרון העירוני חיפה^[22]
• 1974 – פרס כינור דוד על עיצוב "מה אני חושבת על המלחמה"
• 1979 – פרס מסקין, על ההצגה "סוף משחק בקרית גת"
• 1999 – פרס התיאטרון הישראלי, על מפעל חיים ביצירה
• 1999 – פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה מטעם עיריית תל אביב
• 2001 – פרס לנדאו
• 2013 – פרס ישראל על מפעל חייה בתיאטרון

מדיה וקבצים בנושא נולה צ'לטון בוויקישיתוף

• צ'ילטון (טרוגר) נולה (סיליה), בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
• נולה צ'לטון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• נולה צ'לטון, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
• נולה צ'ילטון, באתר פרס ישראל
• נולה צ'לטון, באתר "הבמה"
• ורדה צ'צ'יק, תלמידים מספרים על נולה, מעריב, 9 במרץ 1972, המשך
• צבי ינאי, ‏אינטרמצו עם נולה צ’ילטון, מחשבות 46, יולי 1977, עמ' 13–19
• מרב יודילוביץ', "עזבו תיאטרון, לכו לפוליטיקה", באתר ynet, 20 בפברואר 2010
• מרב יודילוביץ', זכיית נולה צ'לטון: "חיברה את התיאטרון לחברה", באתר ynet, 14 בפברואר 2013
• תמר רותם, נולה צ'לטון: הצגה של אשה אחת, באתר הארץ, 26 במרץ 2013
• יעקב בר-און, ריאיון - הפרס המאוחר של נולה צ'ילטון, באתר הבמה, 14 באפריל 2013

לאחר מותה

• גד קינר, נולה צ'לטון: מורה לתיאטרון אנושי, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2021
• דודי פטימר, ‏"גרמה לכולנו לפתוח את העיניים": תלמידיה של נולה צ'לטון נפרדים, באתר מעריב אונליין, 11 באוקטובר 2021
• דניאלה מיכאלי, ‏התיאטרון הישראלי מצדיע: בלי נולה צ'לטון זה לא היה קורה, באתר "Time Out ישראל", 10 במרץ 2022