סודאן האנגלו-מצרית

איחוד עם מצרים

בשנת 1820, צבאו של מוחמד עלי, בפיקודו של בנו אסמאעיל,^[1] כבש את סודאן. לסודאן היה קשרים לשוניים, תרבותיים, דתיים וכלכליים עם מצרים, והייתה תחת אותה ממשלה בתקופות שונות ולסירוגין מאז תקופת הפרעונים. מוחמד עלי נקט באגרסיביות של הרחבת כוחו בניסיון להחליף את האימפריה העות'מאנית.

מעורבות בריטית

עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, חשיבותה הכלכלית והאסטרטגית של סודאן גדלה, ומשכה את תשומת הלב של הממלכה המאוחדת. עשר שנים מאוחר יותר בשנת 1879, כתוצאה מהחוב שצברה ממשלת מצרים לממלכה המאוחדת התפטר איסמעיל פאשא והוחלף על ידי בנו תאופיק פאשא. אופן עלייתו של תאופיק הכעיסה מאוד את המצרים ואת הסודאנים אשר בסופו של דבר הגיע למרד העוראבי. עם ניצחונו במרד, פנה תאופיק בבקשה לסיוע בריטי. בשנת 1882, על פי בקשתו של תאופיק, הפציצו הבריטים את אלכסנדריה, נמל הים העיקרי של מצרים וסודאן, ופלשו לאחר מכן למצריים.

מרד המהדיסטים

הסכמתו של תאופיק לכיבוש הבריטי כמחיר להבטחת השלטון נתעבה עמוקות על ידי רבים ברחבי מצרים וסודאן. הנוכחות הצבאית הבריטית בסודאן הייתה מוגבלת יחסית ובסופו של דבר פרץ מרד. המרד היה בראשות המנהיג הדתי הסודאני מוחמד אחמד. מוחמד רצה לא רק לגרש את הבריטים, אלא להפיל את המלוכה, שנראתה כחילונית ונטייה מערבית, ולהחליפה בממשלה איסלאמית. המרד הגיע לשיאו בנפילת ח'רטום ובמותו שלהגנרל הבריטי צ'ארלס גורדון בשנת 1885. כוחותיו של תאופיק וכוחות בריטניה נסוגו כמעט מכל סודאן, בעוד מוחמד הקים מדינה תיאוקרטית בסודאן.

ממשלתו הדתית של מוחמד הטילה חוקים אסלאמיים מסורתיים על סודאן והדגישה את הצורך להמשיך במאבק החמוש עד שהבריטים גורשו לחלוטין מהמדינה. מוחמד נפטר שישה חודשים לאחר נפילתה של חרטום, יורשו עבדאללהי אבן מוחמד, פלש לאתיופיה בשנת 1887 וחדר עד העיר גונדר. פלישה זו הופסקה על ידי כוחותיו של תאופיק, ואחריה הובלה נסיגה מאתיופיה. בשנים 1885–1898, קרסה אוכלוסיית סודאן משמונה לשלושה מיליון איש בגלל מלחמות, רעב, מחלות ורדיפות.

לאחר סדרה של תבוסות הבריטים החליטו לחדש את השליטה בסודאן. בהנהגת כוח מצרי-בריטי משותף, אשר הוביל הוריישו קיצ'נר. לאחר הקרבות הושג הסכם בשנת 1899 הקובע את השלטון האנגלי-מצרי, לפיו סודאן אמורה להיות מנוהלת על ידי מושל כללי שמונה על ידי מצרים בהסכמת בריטניה. בעקבות מדיניות של הפרד ומשול, החלו הבריטים לחתור תחת שלטונו של מוחמד עלי.

הבריטים היו נחושים להחמיר את ההבדלים והחיכוכים בין הקבוצות האתניות השונות הרבות בסודאן באמצעות מדיניות הפרד ומשול. משנת 1924 ואילך, חילקו הבריטים את סודאן לשתי טריטוריות: אזור צפון, אשר שם נמצאו דוברי ערבית ומאמינים מוסלמים, ואזור דרום ששם היו בעיקר מאמינים נוצריים.

ביטול המדינת חסות המשותפת

גם כאשר הבריטים סיימו את כיבוש מצרים בשנת 1936 (למעט תעלת סואץ), הם שמרו על כוחותיהם בסודאן. ממשלת מצרים, הכריזה שוב ושוב על ביטול ההסכם, והכריזו כי הנוכחות הבריטית בסודאן היא בלתי חוקית, והתעקשו על הכרה בריטית מלאה על המלך פארוק כ"מלך מצרים וסודאן".

מהפכת הקצינים החופשיים היא זו שהניעה את סדרת האירועים שתסיים בסופו של דבר את הכיבוש הבריטי והמצרי בסודאן. לאחר שבוטלה המלוכה במצרים בשנת 1953, מנהיגי מצרים החדשים, מוחמד נגיב וגמאל עבד אל נאצר, האמינו שהדרך היחידה לשים קץ לשליטה הבריטית בסודאן היא שמצרים עצמה תנטוש רשמית את ריבונותה על סודאן, מכיוון שתביעתם של הבריטים לשליטה בסודאן הייתה תלויה בריבונות מצרית, המהפכנים ידעו שזה יחייב את בריטניה לסגת.

מעבר לעצמאות

בשנת 1943 הוקמה מועצה מייעצת בצפון סודאן שהביאה רמת שלטון עצמי למחוזות הצפוניים של סודאן. בכנס שהתקיים בג'ובה בשנת 1947 הוחלט לשלב את הנהלת המחוזות הדרומיות עם אלה של הצפון.^[2]

בפברואר 1953 הושג הסכם בין מצרים, הממלכה המאוחדת ונציגים פוליטיים סודאנים למעבר משלטון משותף לשלטון עצמי.^[3] סודאן קיבלה שלטון עצמי במרץ 1953 ואסמאעיל אל-אזהרי הפך לשר הראשי בשנת 1954.^[4]

באוקטובר 1954 חתמו ממשלות מצרים ובריטניה על אמנה שתעניק עצמאות לסודאן ב-1 בינואר 1956. סודאן הפכה למדינה ריבונית עצמאית לאחר כמעט 136 שנה תחת שלטון מצרים ועוד 56 שנה תחת כיבוש בריטי.

סודאן האנגלו-מצרית חולקה לשמונה מחוזות, שמונה המחוזות היו: הנילוס הכחול, דארפור, אקווטוריה, קסלה, ח'רטום, כורדופן, הצפון והנילוס העליון הגדול. בשנת 1948, מחוז בחר אל-ע'זאל התפצל ממחוז אקווטריה.^[5]

מושלים

• רשימת מושלי סודאן לפני עצמאות (אנ')

שופטים ראשיים

• 1903–1917 – Wasey Sterry‏^[6] (עד 1915 השופט הראשי)
• 1917–1926 – רוברט היי דון^[7]
• 1926–1930 – סר ברנרד האמפרי בל^[8]
• 1930?–1936? – האוול אוון
• 1936–1941 – תומאס פרסיבל קריד
• 1941–1944 – סר הוברט פלקסמן
• 1944–1946 – ססיל הארי אנדרו בנט
• 1946–1947 – סר צ'ארלס ססיל ג'ורג' קומינגס
• 1947–1950 – תומאס ארתור מקלאגן^[9]
• 1950–1955 – ויליאם אובראיין לינדזי^[10]
• 1955–1964 – מוחמד אחמד אבו רנאט

השרים הראשיים

• 1952–1954 – עבד אל-רחמן אל-מהדי
• 1954–1956 – אסמאעיל אל-אזהרי

• יחסי מצרים–סודאן
• יחסי הממלכה המאוחדת–סודאן