דרום סודאן

ערך מורחב – היסטוריה של דרום סודאן

קיים מידע מועט על ההיסטוריה של דרום סודאן עד למאה ה-19. על פי מסורות השבטים המקומיים, הגיעו העמים הנילוטים: דינקה, נואר, שילוק ועמים אחרים לדרום סודאן מעט לפני המאה ה-10. בין המאה ה-15 למאה ה-19 התגבש מיקומם הנוכחי של שבטים אלו לאחר תקופות נדודים. מחסומים גאוגרפיים בודדו את האזור וסייעו לתושביו לשמור על זהותם החברתית ומוסדותיהם המסורתיים. במהלך המאה ה-19 הביא סחר העבדים למגע קרוב יותר עם הערבים הסודאנים, ונוצרה טינה עמוקה בין תושבי הדרום לערבים בצפון, שנמשכת עד ימינו.

סחר העבדים בדרום סודאן

סחר עבדים היה יסוד חשוב בסודאן כולה במהלך ההיסטוריה. גם לאחר שבמאה ה-19 החל ענף כלכלי זה לגווע בשאר העולם, וזמן רב לאחר שחוסל בידי הבריטים ביתר חלקי אפריקה שמדרום לסהרה, המשיך סחר העבדים הסודאני לשגשג, משום שלסודאן הייתה גישה נוחה לשוקי העבדים במזרח התיכון. בדרום סודאן שגשג הסחר בעבדים במיוחד. פשיטות תקופתיות לדרום הביאו עמן אלפי עבדים, וזעזעו את היציבות הכלכלית והחברתית בקרב השבטים שנפלו להן קורבן.

ב-1854 סיימה מצרים, שליטת סודאן, את המעורבות הממשלתית בסחר העבדים, וב-1860, בתגובה ללחץ אירופי, אסרה על העבדות בכל תחומי שלטונה. עם זאת, הצבא המצרי לא אכף את האיסור על סוחרי העבדים בסודאן. צבאות פרטיים, ספינות קיטור ורובים שעמדו לרשות סוחרי העבדים אפשרו להם להתגבר על כל התנגדות של השבטים המקומיים, ויצרו אימפריות דרומיות שלמות שכל עיסוקן הוא סחר עבדים.

ב-1869 מונה מגלה הארצות הבריטי, סר סמואל בייקר, למושל מחוז אקווטוריה, וקיבל הוראה לספח את כל מרחב אגן הנילוס הלבן ולדכא שם את סחר העבדים. ב-1874 החליף אותו הקצין הבריטי צ'ארלס ג'ורג' גורדון. גורדון פירק מנשקם את סוחרי העבדים, ותלה בפומבי את אלו שהעזו להתנגד. עד למינויו כמושל הכללי של סודאן, בשנת 1877, הפחית גורדון במידה ניכרת את סחר העבדים בדרום.

העימותים בין הדרום לצפון

ערך מורחב – מלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה, מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה

באמצע המאה ה-20 החריף העימות בין צפון סודאן המוסלמית לדרום הנוצרי ברובו. העימות המזוין החל עוד לפני מתן העצמאות לסודאן, ב-1955, ונמשך עשרות שנים. בכך הוא נחשב לאחת ממלחמות האזרחים הממושכות בעולם. העימותים שככו ב-1972 לכעשר שנים.

ב-1983, בעקבות החלת חוקי השריעה האיסלאמית בסודאן על ידי ג'עפר נומיירי, התקוממו חיילי הדרום הנוצרי. ג'ון גראנג, קצין בכיר בצבא סודאן שנשלח להרגיע את הרוחות, עבר לצד המורדים והנהיג עד מהרה את המרד, בהקימו את צבא השחרור העממי הסודאני. המהומות הפכו למלחמה של ממש, מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה, שנמשכה יותר מעשרים שנה, ובמהלכה נהרגו כמיליון וחצי נפש. ב-1985, עם הדחת נומיירי, סירב גראנג להצטרף לממשלה החדשה או ליטול חלק בבחירות שנערכו ב-1986.

הלחימה הבלתי פוסקת הביאה למותם של מיליוני אזרחים, ולהפיכתם של מעל ארבעה מיליון לעקורים או לפליטים.

בינואר 2005 נחתם בניירובי הסכם ששם קץ למלחמה, במסגרתו היה גראנג אמור להתמנות לסגנו של נשיא סודאן, עומר אל-בשיר, ולאחראי על חבל דרום סודאן לתקופה שעד משאל העם העתידי ב-2011.ב-9 ביולי 2005 הושבע לתפקיד סגן הנשיא. ב-30 ביולי נהרג גראנג בהתרסקות מסוק בנסיבות לא ברורות. על פי הודעת ממשלת סודאן, התרסק המסוק באזור הררי "בשל ראות לקויה". בעקבות מותו של גראנג הכריזה ממשלת סודאן על שלושה ימי אבל לאומי, אך בח'רטום התעמתו צעירים מדרום סודאן עם כוחות הביטחון ו-84 מהם נהרגו.

אוטונומיה ומשאל העם לעצמאות החבל

עם הסכם השלום ב-2005 הוקמה ממשלה נפרדת בחבל ארץ זה, וכן מועצה מחוקקת.דרום סודאן הפכה לאזור אוטונומי בסודאן בשנת 2005, לאחר חתימת הסכם שלום מקיף בין ממשלת סודאן לצבא השחרור העממי הסודאני.^[7]קיימת אי ודאות לגבי מעמדו של אזור אביי (Abyei) שבמדינת דרום קורדופן.בינואר 2008 יצאו הכוחות האחרונים של צבא סודאן מהחבל.^[8]

לקראת משאל העם הייתה התגייסות בינלאומית כדי לאפשר למשאל העם לעבור באופן תקין וכדי להבטיח שסודאן תקבל את התוצאה הצפויה של היפרדות דרום סודאן ממנה.^[9] בינואר 2011 התקיים משאל העם בחבל, ובו התושבים התבקשו לבחור האם להיפרד בצורה מוחלטת מסודאן או להמשיך ולהיות חלק ממנה. על מהלך הבחירות השגיחה משלחת בינלאומית בראשות ורוניק דה קייזר. ברוב עצום של 99% מהקולות הוחלט על הפיכתה של דרום סודאן למדינה עצמאית שבירתה היא ג'ובה. סודאן הודיעה שהיא מברכת את דרום סודאן לקראת עצמאותה ומכירה בה, אך נותרה מחלוקת בנוגע לגבול בין הצפון לדרום ובנוגע לבעלות על מחוז אביי.

במקביל לממשלה, בדרום סודאן קיימות חבורות מורדים השולטות על חלקים של האזור, בייחוד באזורים בהם ממוקמים מקורות הנפט המהווים את שורשו של הקונפליקט באזור. 80% מתפוקת הנפט בסודאן מקורה בדרום וישנה התעניינות כלכלית גוברת מצד מדינות וחברות בינלאומיות המעוניינות להשקיע באזור אם יתברר שיש בו יציבות שלטונית.

דרום סודאן הכריזה על עצמאות ב-9 ביולי 2011. ב-14 ביולי 2011 התקבלה דרום סודאן כחברה באו"ם. המדינה הראשונה שהכירה בדרום סודאן הייתה סודאן, שנשיאה גם השתתף בטקס הכרזת העצמאות. מדינות רבות אחרות הכירו בה, ובהן חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון (ארצות הברית, רוסיה, הממלכה המאוחדת, צרפת וסין) וגם מדינת ישראל.

לאחר קבלת העצמאות ועד מלחמת האזרחים

המאבק של תושבי דרום סודאן נגד שלטונות סודאן הביא להתחמשות האוכלוסייה בנשק רב. ניסיונות של שלטונות דרום סודאן, לאחר הקמת המדינה החדשה, לאסוף את הנשק זכו להצלחה מוגבלת בלבד. מאז השגת העצמאות, החל מעגל דמים פנימי בין השבטים השונים.^[10][11] מדצמבר 2011 אף הייתה הסלמה במצב והיו דיווחים על עשרות אלפי תושבים שנאלצו לעזוב את בתיהם.^[12] דרום סודאן נאלצה גם לקלוט פליטים רבים שנמלטו מסודאן, דבר שהקשה מאוד על כלכלת המדינה. כמו כן, דרום סודאן הייתה עם הקמתה לאחת המדינות הפחות מפותחות בעולם. תמותת ילדים עד גיל חמש עמדה בה על אחד מכל שבעה ועל פי מידע של האו"ם לכמחצית מהאוכלוסייה לא הייתה גישה למי שתייה.

בנוסף לבעיות פנימיות אלה הסתבר שגם הסכסוך החיצוני עם השכנה מצפון עדיין לא הסתיים. אזור הגבול החדש שבין דרום סודאן לסודאן, כולל בתוכו את כל שדות הנפט העשירים של סודאן שלפני החלוקה. שתי המדינות החדשות נאבקו לפיכך, מאז עצמאותה של דרום סודאן, על השליטה באזורים אלה. שלושה סכסוכים צבאיים מוגבלים בהיקפם התרחשו בשלושה מאזורי הגבול סמוך לפני העצמאות ובמהלך שנת העצמאות הראשונה של דרום סודאן: בדרום קורדופן, בהגליג (Heglig) ובאביי (Abye). שום צד לא ניצח באופן דרמטי באף אחד מהסיבובים הצבאיים הללו. אף צד גם איננו מעוניין כנראה להגיע למלחמה טוטאלית בין המדינות, אשר גם כך נמצאות במצב כלכלי רעוע. בנסיבות אלה פנו שתי המדינות לכיוונים דיפלומטיים ומנסות לפתור את סכסוכי הנפט והגבולות ביניהן במשא ומתן.^[13][14]ב-12 באפריל 2013 ערך לראשונה שליט סודאן דאז, עומר אל-בשיר, את ביקורו הרשמי הראשון בג'ובה, בירת דרום סודאן.

מלחמת האזרחים (2013–2020)

ערך מורחב – מלחמת האזרחים בדרום סודאן

האוכלוסייה בדרום סודאן מורכבת משני שבטים עיקריים: הדינקה והנואר. בין השבטים קיים סכסוך עתיק יומין. עם קבלת עצמאותה של המדינה החדשה התעוררו תקוות כי הסכסוך הגיע לסיומו. לנשיא דרום סודאן התמנה סאלווה קיר מאיארדיט המשתייך לשבט הדינקה, וריק מצ'אר (אנ') המשתייך לשבט הנואר התמנה לסגן הנשיא. השניים החלו לשתף פעולה, אך לא הצליחו להגיע להסכם על שילוב הצבאות שלהם לצבא אחד.מערכת היחסים בין השניים הייתה מתוחה במשך שנתיים וביולי 2013 פיטר הנשיא את מצ'אר מתפקידו ואתו את כל הקבינט. מהלך זה גרר אחריו ביקורת בינלאומית, בגין החשש להחייאת הסכסוך בין השבטים, ודרדור המדינה לאלימות. מצ'אר נמלט מן המדינה, ומן הגלות החל מנהל את צבא המורדים. השקט נשמר במדינה, אך בדצמבר 2013 פרץ סכסוך אלים. הצדדים האשימו זה את זה באחריות לפרוץ הסכסוך, אנשי הנשיא טענו כי כוחות הצבא מנעו הפיכה מצד אנשי מצ'אר, בעוד כוחות המורדים טענו כי האלימות החלה בהוראה מפורשת של הנשיא, אשר חשב בדרך לחסל את יריביו הפוליטיים. תוך ימים ספורים החלו אנשי צבא משבט הנואר עורקים מצבא המדינה, ומצטרפים אל המורדים, המלחמה שהתלקחה, הייתה מלווה במעשי זוועה ורצח של אנשים רבים.

מועצת הביטחון של האו"ם הפעילה לחץ כבד על הצדדים לסיים את מעשי האלימות, ולאחר שארצות הברית העלתה במועצה הצעת החלטה, כנגד דרום סודאן המטילה עליה אמברגו נשק וסנקציות נוספות, חתם הנשיא קיר באוגוסט 2015 על הסכם שלום לסיום מלחמת האזרחים. ההסכם הוביל לממשל משותף לשני הצדדים, אך ביולי 2016 התחדשה הלחימה. כשנתיים לאחר מכן הוכרז שהצדדים הגיעו שוב להסכם שיתוף כוחות דומה, לפיו הכוח בגופי הממשל יחולק בין הצדדים היריבים.^[15] המימוש המלא של ההסכם נדחה מספר פעמים, עד שבפברואר 2020 נחתם הסכם שלום.^[16] ב-2018 הוערך ש-190,000 אנשים נהרגו ישירות במלחמה ושכ-400,000 אנשים איבדו את חייהם במלחמה או בנסיבות הקשורות אליה.^[17]

ערך מורחב – פוליטיקה של דרום סודאן

בתקופת קבלת העצמאות, אושרה חוקה חדשה וזמנית. החוקה קובעת משטר נשיאותי, שבה הנשיא הוא ראש המדינה, ראש הממשלה ומפקד הכוחות המזוינים. לפי החוקה, הפרלמנט מורכב משני בתים: בית תחתון שנבחר ישירות על ידי העם, ובית עליון של נציגי המחוזות. בבית התחתון חברים כ-170 חברים. 160 מתוכם חברים במפלגתו של הנשיא סאלווה קיר מאיארדיט, שישה עצמאיים ועוד כארבעה חברים ממפלגה קטנה.

דרום סודאן משתרעת על שטח כולל של 644,329 קילומטר מרובע (מקום 18 ביבשת אפריקה) והיא מדינה ללא מוצא לים. המדינה גובלת באתיופיה ממזרח, בקניה, אוגנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בדרום, ברפובליקה של מרכז אפריקה במערב, ובסודאן בצפון.

אורך גבולות דרום סודאן עם שכנותיה מסתכם ב-4,797 ק"מ: הרפובליקה המרכז-אפריקאית – 682 ק"מ, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו – 628 ק"מ, אתיופיה – 883 ק"מ, קניה – 232 ק"מ, סודאן – 1,937 ק"מ ואוגנדה – 435 ק"מ.

גבולה עם סודאן טרם נקבע סופית באזור אביי, ובדרום קורדופן.כמו כן אזור משולש הגבולות עם אתיופיה וקניה – משולש אילֶמי, נתון גם הוא במחלוקת.

פני השטח

הרי הימטונג נמצאים בדרום מזרח דרום סודאן, במחוז אקווטוריה המזרחית, ומשתרעים עד אוגנדה. הר קיניאטי הוא ההר הגבוה ביותר בדרום סודאן והוא הפסגה הגבוהה בהרי הימטונג. גובהו 3,187 מטרים. הר אבורסיין נמצא במערב המדינה, במחוז מערב בחר אל-ע'זאל, על הגבול עם הרפובליקה המרכז-אפריקאית. גובהו 1,113 מטרים.

דרום סודאן מאופיינת בעיקר בביומה טרופית, ביצות וערבות. הנילוס הלבן חוצה את המדינה ועובר בעיר הבירה, ג'ובה.^[18]הנילוס הלבן מאבד חצי מכמות המים שזורמים בו באזור ביצת סוד באופן קבוע עקב התאיידות, דיות ושתייה של בעלי חיים.

חלוקה מנהלית

ערך מורחב – מדינות דרום סודאן

בדרום סודאן (מאז 2020) 10 מדינות, הנמנות עם שלושה חבלי ארץ:

• באקווטוריה (=המשוונית), שהיא החבל הדרומי ביותר, שלוש מדינות: אקווטוריה התיכונה, המערבית והמזרחית.
• בבחר אלע'זאל שבצפון מערב ארבע מדינות: צפון בחר אל-ע'זאל, מערב בחר אל-ע'זאל, מדינת האגמים וואראפ.
• בחבל הנילוס העליון הגדול שלוש מדינות: מדינת הנילוס העליון, ג'ונגליי, ומדינת האיחוד.

כל מדינה מתחלקת למספר נפות וקיימות כיום 86 נפות בדרום סודאן.^{[דרוש מקור]}

ערך מורחב – כלכלת דרום סודאן

כלכלת דרום סודאן היא כיום אחת העניות בעולם. רק כ-360 קילומטרים מהכבישים במדינה סלולים באספלט וכ-27% מתושביה בלבד יודעים קרוא וכתוב.^[19][20][21]

דרום סודאן מייצאת עץ לשוק העולמי. האזור עשיר במחצבים ומשאבים טבעיים כמו נפט, עפרת ברזל, נחושת, כרום, אבץ, טונגסטן, מיקה, כסף, זהב, יהלומים, אבן גיר ואנרגיה הידרואלקטרית.^[22] כלכלת המדינה, כמו מדינות מתפתחות אחרות, תלויה רבות בחקלאות.

צינור הנפט הראשי של סודאן משמש להובלת נפט שמייוצא מ"שדה יוניטי" במחוז מדינת האיחוד אל בתי הזיקוק בעיר פורט סודאן השוכנת לחופי הים האדום. אורכו של הצינור נאמד בכ-1,600 ק"מ.^[23] שדה יוניטי הוא אחד ממקורות הסכסוך בין הצפון לדרום וטרם נקבע גובה התשלום של דרום סודאן לסודאן על העברת הנפט שעובר דרכה לייצוא.

51% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני (פחות מדולר ליום לפי הגדרת האו"ם) ו-18% חיים בתנאי רעב.^[24]

7.4% מהאוכלוסייה חיים בתנאי תברואה נאותים, 68.7% ממשקי הבית בעלי גישה למים המוגדרים לשתייה ורק 1% מהאוכלוסייה מחוברת לחשמל.^[25]

המטבע הרשמי במדינה הוא לירה דרום סודאנית.

אוכלוסיית המדינה נאמדת ב-11 מיליון נפש (נכון ל-2013). על פי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 2008, אוכלוסיית המדינה מנתה כ-8.2 מיליון תושבים. הקבוצה האתנית המובילה בגודלה היא הדינקה, ואחריה שבטי הנואר, הבארי והשילוק. השפה הרשמית בחבל כבר מ-1928 היא אנגלית, בשל ריבוי להגים ושפות בין השבטים הרבים. קיים גם שימוש בלהג הערבי של ג'ובה. לעומת סודאן המוסלמית, הדת השלטת בדרום סודאן היא הנצרות, לצד אמונות פגניות. רוב הנוצרים משתייכים לכנסיות הקתולית או האנגליקנית, בהשפעת מיסיונרים מערביים שחדרו לדרום סודאן החל מאמצע המאה ה-19. מיעוטם משתייכים לכנסיות האתיופית או הקופטית או לכנסיות מערביות קטנות יותר.^[26]

ממוצע נפשות למשפחה בדרום סודאן הוא 6. 51% מאוכלוסיית המדינה מתחת לגיל 18. תוחלת החיים הממוצעת היא 42. תמותת הנשים היולדות נאמדת בשיעור של כ-2% מסך כל הלידות (הנתון הגבוה בעולם). 30% מהיולדות בגיל 15–19.^[25]

ערך מורחב – יחסי החוץ של דרום סודאן

• סודאן
• רצח העם בדארפור
• צבא דרום סודאן
• הבנק המרכזי של דרום סודאן
• חינוך בדרום סודאן

• מיזמי קרן ויקימדיה
  מדריך למטייל בוויקימסע: דרום סודאן
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דרום סודאן

• אתר האינטרנט הרשמי של דרום סודאן
• יעל אבן-אור‏, דרום סודן חוגגת עצמאות: "נולדים מחדש", באתר וואלה!‏, 9 ביולי 2011
• Alex Perry and Alan Boswell, Born in Blood: How Sudan's Seperation Led to More Civil War, Time Magazine, July 18, 2011 (באנגלית)
• ליאור לנדנברג, ארץ חדשה: יומן מסע לדרום סודן, באתר nrg‏, 9 בדצמבר 2011
• מידע על דרום סודאן בקטלוג הספרייה הלאומית
• פרטי עיתונות היסטוריים על דרום סודאן באתר עיתונות יהודית היסטורית
• עומר גנדלר, דרום סודן, מדינה חדשה, עקרון ישן, תוצרת חוץ, 8 בינואר 2011.
• אריק בנדר ואלי ברדנשטיין, נשיא דרום סודן יגיע לישראל לביקור היסטורי, באתר nrg‏, 13 בדצמבר 2011
• ד"ר אסף רוזנטל, דרום סודן: ביקור ראשון במדינה שזה עתה נולדה, באתר ynet, 18 בינואר 2012
• "דרום סודאן - 8 חודשים אחרי"(הקישור אינו פעיל), אתר "קו חוץ", 28 בפברואר 2012.
• זקי ג'מאל, דרום סודאן, מלחמת העצמאות, באתר ישראל היום, 27 ביולי 2012
• ממשלת דרום סודאן איבדה שליטה בבירה; עריקות על בסיס אתני בתוך הצבא, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2013
• צור שיזף, מותה של דרום סודן, כתבה למבט שני
• צור שיזף, דרום סודן - איך לא לבנות מדינה, הארץ
• צור שיזף, כשפים בסודן. באתר צור שיזף
• יניב חלילי, ארץ קשוחה, באתר "ידיעות אחרונות", 27 בספטמבר 2018
• דרום סודאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)