ר

המונח "ריש" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ריש (פירושונים).

ר' היא האות העשרים באלפבית העברי. התפתחה בכתב העברי העתיק מצורת הראש, מכאן שמה – רי"ש (רֵיש).

ר
אלפבית עברי
א	ב	ג	ד	ה	ו
ז	ח	ט	י	כ	ל
מ	נ	ס	ע	פ	צ
ק	ר	ש	ת
אותיות סופיות
ך ם ן ף ץ
סימנים נוספים
ﭏ ׆
ניקוד ופיסוק
קמץ • פתח • צירי • סגול
חיריק • חולם • קובוץ ושורוק
שווא • חטף
דגש: קל • חזק • מפיק • רפה
קו מפריד • מקף
טעמי המקרא

המבטא המקורי של רי"ש היה כנראה עיצור מכתשי מקיש (IPA: ‏[ɾ]) בנדנוד חוד הלשון ליד השיניים כמו בשאר השפות השמיות, ודומה לעיצור R הנהגית בשפה הספרדית. הגייה זו נשתמרה ברוב עדות ישראל עד קום המדינה.^[1] עם זאת יש סימנים לכך שההגיה הקדומה של רי"ש בעברית הקדומה או בשפות שקדמו לה הייתה וילונית חוככת קולית [ʁ] כמו כ רפה עם קוליות, הדומה יותר להגיית R בשפה הצרפתית.^[2]

במאות האחרונות הפך ההגה /r/ בכמה לשונות אירופאיות, כגון צרפתית וגרמנית (מלבד ניבים דרומיים), וכן גם בהרבה להגים של היידיש, לעיצור ענבלי רוטט [ʀ]. תופעה זאת חדרה עם הזמן גם לעברית המודרנית, ככל הנראה בהשפעת עולי אירופה, ובכך החליפה את ההגייה המכתשית המקורית.

עם זאת, ההגיות הנפוצות בישראל כיום נשמעות כעיצור ענבלי קולי, חוכך [ʁ] או מקורב [ʁ̞], כעיצור וילוני מקורב [ɰ] ובסופי מילים אף כתנועה אחורית, סגורה ובלתי-מעוגלת, [ɯ].

בדיבור פורמלי מאוד, כגון ברדיו, עדיין מקפידים על ההגייה המקורית. אילן אלדר ("תורת הקריאה במקרא"), מביא עדות שבארץ ישראל בימי הביניים הייתה הרי"ש ענבלית, אך ההיסטוריה של תופעה זו אינה ברורה.

בחלוקתן של אותיות בספר יצירה לחמשת מוצאי הפה שייכת הרי"ש לעצורי השיניים: זשסר"צ. ראיה זו משקפת את הגייתה המקורית כעצור קדמי ולא ענבלי. בספר יצירה (פרק ד') יש התייחסות לקבוצת אותיות בג"ד כפר"ת להבדיל מבג"ד כפ"ת כמקובל בדקדוק העברי, דבר המרמז על הגייה כפולה לאות זו כמו שאר אותיות בג"ד כפ"ת, אם כי אין הדבר בהכרח רומז שההגייה הנוספת הייתה ענבלית.