אלפבית צלילי

אָלֶפְבֵּית צְלִילִי, הנקרא גם "איות פונטי", הוא שיטה בה משתמשים במילה כדי לציין אות או ספרה.

השימוש באלפבית צלילי נדרש בעיקר לעזר כאשר יוצרים קשר שיחה בין שני אנשים ורוצים לוודא כי הצד המקבל שומע (או מקבל) בדיוק את האות שאנו מבקשים להעביר. במקרה זה משתמשים במילים מוסכמות מראש לציון אותיות או מספרים, כאשר במקום אות מציינים מילה.

בחירת המילים המייצגות אינה מקרית או שרירותית. היא מבוססת על ייחודיות פונטית, כלומר, נבחרות מילים שחתימתן הצלילית מובהקת דייה כדי לעמוד בתנאי תקשורת גרועים ועדיין לשמור על מובנות. אלפבית צלילי משמש בפרט לאיות מילים בקשר רדיו שבו הפרעות אטמוספיריות ורעשים שונים עלולים לגרום להבנה שגויה של המסר אם הוא יועבר בשמות האותיות. לעיתים גם בקשר טלפוני נדרש איות עקב הדמיון בהגייתן של אותיות מסוימות, וכאשר אי אפשר להבין בוודאות את המילה על-פי הקשרהּ.

הן באנגלית והן בעברית וככל הנראה במרבית השפות, המילה הנבחרת לתיאור האות היא לעולם מילה המתחילה באות המתוארת עצמה. האות בי"ת, לדוגמה, מיוצגת על ידי המילה "בועז", המתחילה באות בי"ת.

לדוגמה, רצף התווים "גדפ27מר" יתורגם ל"גימל, דוד, פסל, שבע, שתיים, משה, רות". הצירוף המקובל לדיבור בקשר "רות, עבור" מבוסס על האיות הפונטי של האות "ר", המקביל ל"רוג'ר", שמחליף באנגלית את המילה recieved, כלומר "קיבלתי".

נהלי הדיבור בקשר בישראל, הכוללים גם את האלפבית הצלילי בעברית, פותחו על ידי בוגרי הצבא הבריטי שהחלו לפעול במחתרות ישראל, ובהמשך בצה"ל. האלפבית הצלילי שנוצר בעברית בנוי על עקרונות האלפבית הצלילי האנגלי – מילה קצרה וקלת היגוי לכל אות ואות. תוך הימנעות מקביעת מילים בעלות צליל פונטי דומה, ואי שימוש במילים הנמצאו בשימוש צבאי שוטף^[1].