שירה אפית

"עלילות גילגמש" הוא האפוס הגדול הראשון בתולדות הציוויליזציה.^[1] השירה האוגריתית כוללת בתוכה יצירות שירה אפית כנעניות; מאפייניהן דומים, בתוכן ובסגנון הספרותי, לשירה האפית המקראית.^[2] גם במקרא ישנם קטעים המזוהים בחקר המקרא כשירה אפית כמו ספר שמואל, ספר איוב ושירת דבורה. לטענת הפרופ' משה דוד קאסוטו, דוגמאות אלו וכן רסיסי שירות נוספות במקרא גופו מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב. דוגמאות קלאסיות לשירה אפית הן ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" מאת הומרוס, וה"איניאיס" מאת ורגיליוס (שחיבר את יצירתו בעקבות הומרוס כמתחרה ולא כמחקה), הנחשבים לפסגת השירה הקלאסית (היוונית והרומאית).

בימי הביניים חוברו האפוסים "ביאוולף" האנגלי, "שיר אודות סיד שלי" הספרדי, "שירת רולאן" הצרפתי, ו"שירת הניבלונגים" הגרמני, יצירות מרכזיות בספרות האירופאית עד לרנסאנס.

בתקופת הרנסאנס חוברו אפוסים שצירפו את המסורת הקלאסית ומסורת הרומנסה, ביניהם "אורלנדו המטורף" מאת אריוסטו, "ירושלים המשוחררת" מאת טאסו, "הלוזיאדות" מאת קמואש, ו"מלכת הפיות" מאת אדמונד ספנסר, שהיו נכסי צאן ברזל של הספרות האירופאית עד לאמצע המאה ה-19. במאה ה-17 חובר האפוס הדתי הנשגב "גן העדן האבוד" מאת המשורר האנגלי ג'ון מילטון, שנחשב למיצוי הז'אנר ולפסגתו. סוגת האפוס נחשבה במערב, הן על ידי גדולי המשוררים והן על ידי מבקרים, לסוגת השירה הנעלה ביותר, ולמסורת המעבירה מוסר נעלה. מהמאה ה-18 ואילך, עם מהפכת הנאורות, ככל שאנשים התרחקו ממסורתם, כן חוברו פחות אפוסים חדשים, והשפעתם הלכה ופחתה.

בתקופת ההשכלה חוברו אפוסים תנ"כיים רבים על ידי משוררים עבריים, ביניהם "שירי תפארת" מאת נפתלי הרץ וייזל, "ניר דוד" מאת שלום הכהן, ו"אהבת דוד ומיכל" מאת יל"ג, יצירות דידקטיות למדי.

כיום המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף.^{[דרוש מקור]}

• מונחים בפולקלור

אפוסים

מחברי אפוסים

• טורקוואטו טאסו
• אדמונד ספנסר
• ג'ון מילטון