עיטור הגבורה

בטקס שנערך ב-17 ביולי 1949, בעקבות מלחמת העצמאות, הוענק לראשונה "אות גיבור ישראל" לשנים-עשר לוחמים, בזכות הצטיינותם יוצאת הדופן בשדה הקרב. הלוחמים המעוטרים גילו אומץ לב וסיכנו עצמם למען הצלת חבריהם או הצלחה במשימה. בין המעשים היו הזזת רכב שהפריע לכוחות צה"ל להמשיך בקרב תחת אש כבדה, פעולות חילוץ פצועים, השתלטות על משאית בשיירה ערבית בדרכה לתקוף את חיפה ופיצוץ אנייה מצרית. חלק מהאותות ניתנו לאחר מות הלוחמים במעשה הגבורה.

בינואר 1970 אישרה הכנסת את חוק העיטורים בצבא הגנה לישראל, שקבע את שלושת העיטורים הגבוהים ביותר עבור גילויי אומץ וגבורה במהלך לחימה - עיטור הגבורה, עיטור העוז ועיטור המופת. עיטורים אלה הוענקו למפרע גם לכל המעוטרים מאז קום המדינה, כאשר ועדה קבעה איזה עיטור חדש יחליף עיטור ישן. בנוסף, המיר החוק את "אות גיבור ישראל", שבו זכו 12 לוחמים במלחמת העצמאות, לעיטור הגבורה^[2]. החוק קבע כי מתן עיטורי המופת והעוז הוא בסמכותו של הרמטכ"ל, ואילו הענקת עיטור הגבורה היא בסמכות שר הביטחון, בהמלצת הרמטכ"ל^[3].

עד שנת 1975 הוענקו 40 עיטורי הגבורה. כאמור, העיטור מוענק לעיתים נדירות ועל מעשי גבורה יוצאי דופן; מספר המעוטרים בעיטור הגבורה מהווה פחות מ-5% מכלל מקבלי העיטורים (סה"כ עוטרו 864 חיילים וקצינים בעיטורי הגבורה, העוז והמופת), ופחות מ-2% מכלל מקבלי העיטורים והצל"שים ברמותיהם השונות (צל"ש רמטכ"ל, צל"ש אלוף, צל"ש מפקד אוגדה וצל"ש מח"ט)^[4].

• מלחמת העצמאות - 12 עיטורים
• פעולות התגמול - 3 עיטורים
• מלחמת סיני - 4 עיטורים
• מלחמת ששת הימים - 12 עיטורים
• מלחמת ההתשה - עיטור אחד
• מלחמת יום הכיפורים - 8 עיטורים

מאז מלחמת יום הכיפורים לא הוענק עיטור זה.

15 ממקבלי האות נהרגו במהלך המעשה שבזכותו עוטרו (או שנפטרו זמן קצר לאחר הקרב מפצעיהם). ארבעה נוספים נהרגו בהמשך המלחמה או במלחמה מאוחרת יותר. שניים ממקבלי העיטור עוטרו גם בעיטור המופת - שלמה ניצני ואביגדור קהלני, ושניים נוספים זכו בציון לשבח אחד או יותר - דניאל ורדון ויוסי לפר. 20 ממקבלי האותות היו קצינים, הבכיר בהם היה סגן-אלוף בעת קבלת העיטור (אביגדור קהלני). 10 ממקבלי האותות היו טוראים. במלחמת העצמאות היו רוב הזוכים בעיטור חוגרים; במלחמת יום הכיפורים עוטר רק חוגר אחד בעיטור הגבורה, וכל השאר היו קצינים.

שבעה ממקבלי עיטור הגבורה באו משורות חטיבת הצנחנים הסדירה. חמישה היו מחטיבת יפתח, על גלגוליה השונים, ארבעה מחטיבת גולני וארבעה מחטיבה 14. שלושה ממקבלי העיטורים היו בחטיבה 8 ושלושה בחיל הים, שניים מהם משייטת 13. בחטיבה 27, חטיבה 55 וחטיבת גבעתי (בתש"ח) היו שני מקבלי עיטורים כל אחת. שאר מקבלי העיטורים באו מחטיבות 188, 401, 247, 45, 7, הראל והנגב. בחיל האוויר עוטר טייס אחד בעיטור הגבורה.

העיטור עוצב על ידי האמן חתן פרס ישראל דן ריזינגר, וצורתו מגן דוד שאת חזיתו מעטרים חרב וענף עץ זית. גב העיטור חלק. העיטור צמוד לסרט בצבע צהוב, ומוטבע על ידי החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות. משקלו 25 גרם כסף בטוהר 935. האבזם מצופה בכרום. הצבע הצהוב נבחר לעיטור בעקבות הטלאי הצהוב שהוצמד ליהודים באירופה במהלך השואה. בראש הוועדה שהמליצה על עיצובם של עיטורי צה"ל עמד האלוף אפרים בן ארצי, אשר נימק את בחירת הצבע לעיטור באומרו כי:

בחירת הרקע הצהוב לעיטור הגבוה ביותר בא כמשקל שכנגד לניסיון להטיל קלון בצבע זה על יהודים מאז המאה השביעית והרצל חוזה המדינה כתב כי אות הגבורה היהודי צריך לשאת את הצבע הצהוב.

— שלי פריד, הרקע הצהוב של עיטורי הגבורה: המפגש בין שואה יהודית לגבורה ישראלית, זמנים גיליון 70, עמ' 35–47, 2000, כפי שהובא ב"אתר הגבורה".

המעוטרים בעיטור הגבורה זכאים:

• להלוויה צבאית וקבורה בבית קברות צבאי^[5]
• לפטור מתשלום דמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל בהעברת נכסים שבבעלות המנהל^[6]
• להזמנה להשתתפות באירועים ממלכתיים^{[דרוש מקור]}

מלחמת העצמאות

פעולות התגמול

מלחמת סיני

מלחמת ששת הימים

מלחמת ההתשה

מלחמת יום כיפור

• זאב לכיש, "כיצד נבחרו הגיבורים?", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: 70 למדינה, כרך י"ח, בן-שמן: מודן, משרד הביטחון והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2018, עמ' 173–220.

מדיה וקבצים בנושא עיטור הגבורה בוויקישיתוף

• חוק העיטורים בצבא-הגנה לישראל, תש"ל-1970, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• מקבלי עיטור הגבורה באתר הגבורה
• שלי פריד, הרקע הצהוב של עיטור הגבורה: המפגש בין שואה יהודית לגבורה ישראלית, זמנים 70, עמ' 47-35, 2000, באתר הגבורה
• שרי מקובר-בליקוב, תשעה גיבורים, באתר "ידיעות אחרונות", 14 באפריל 2018