שפרעם

"שפרעם" מוזכרת לראשונה בתוספתא מסכת מקואות,^[6] ולאחריה בתלמוד בכמה מקומות, במסכת עבודה זרה^[7] מוזכרת מימי מרד בר כוכבא כעיר הסמוכה לאושא, ובמסכת ראש השנה^[8] מוזכרת שפרעם כמקום גלותה של הסנהדרין מאושא הסמוכה לה (בערך בשנת 150 לספירה). יש הנוטים לראות בשמה צירוף של המילים העבריות שפר (שופר) עם. למרות זאת אגדה מקומית ראתה בשם "שפרעם" את צירוף המילים "שפא עמר" כלומר הבראת עמר. כרמז לאגדה על המנהיג המוסלמי עמר בן אל-עאץ (נולד בשנת 580) ששתה ממי המעין בעיר והבריא מחוליו, ואולי עקב כך - שונה שמה בדיבור המקומי לשפא עמר. לפי אדוארד הנרי פלמר משמעות השם הערבי הוא "הקצה" או "הפיסה של עמר" והוא למעשה נגזר מהשם העברי של המקום, שפרעם.^[9]

שפרעם קיימת אלפי שנים, ושורשיה מעמיקים עד מאות שנים רבות לפני הספירה. בין חוקרים יש הסכמה שהיישוב הוקם בתקופה הכנענית, ותושביו הקדומים של היישוב הותירו אחריהם שרידים ארכאולוגיים.^{[דרוש מקור]} היישוב מוזכר בתלמוד ובמאה שנייה היה אחד המקומות אליהם נדד מושב הסנהדרין אחרי חורבן בית המקדש. בתקופת השלטון הרומי חי במקום רבי יהודה בן בבא אשר הסמיך תלמידים לרבנות. הרומאים הוציאו אותו להורג בשל כך בשנת 144. קברו שוכן בעיר ומשמש אתר עלייה לרגל.

משרידי הכנסייה הביזנטית שבמרכז העיר ניתן ללמוד כי ביישוב התגוררו, נוסף על היהודים, גם נוצרים. עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל התיישבו בעיר גם מוסלמים, ובסביבות המאה ה-12 או ה-13, בתקופה הצלבנית, נוספו אליהם גם דרוזים. אחרי הכיבוש הצלבני נבנתה ביישוב מצודה טמפלרית בשם "ספרן" (שיבוש של השם שפרעם). לפי המקורות ההיסטוריים, ניתן לשער שהייתה עיירה פרנקית או נוצרית מקומית למרגלות המצודה. במקום עמדה כנסייה שהוקדשה לקדושים יוחנן ויעקב, שנטען שנולדו במקום.

הקהילה היהודית בעיר הייתה מצומצמת מאוד. לפי ארכיוני קושטא נמנו במפקד במחצית הראשונה של המאה ה-16 רק עשרה בעלי בתים יהודיים, ועיקרו של היישוב היה מוסלמי ודרוזי. מביקורם של הרמ"ק והאר"י הקדוש ועלייתם לרגל במאה ה-16 ליישובים שונים בגליל, ובכללם שפרעם, ניתן ללמוד כי היישוב היהודי אותה תקופה היה דל או שנעלם לחלוטין. בחסותו של דאהר אל עומר התחדש היישוב היהודי במאה ה-18 עם הגעתו של הרב חיים אבולעפיה. הרב ותלמידיו חידשו את בית הכנסת והאוכלוסייה התחזקה עוד אחרי השלמת בניין המבצר על ידי דאהר אל עומר (1773).

לפי עדות מתחילת המאה ה-19 היו ביישוב עשרים משפחות יהודיות, שעסקו בעבודת האדמה ולהם בית כנסת קטן. על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839, היו בשפרעם 107 יהודים, כולם ספרדים. לדברי לורנס אוליפנט, בשנת 1850 לערך, התיישבו בשפרעם כ-30 משפחות יהודיות ממרוקו, כחקלאים, אולם נאלצו לעזוב את עבודת האדמה לאחר שבמשך 20 שנה סבלו מהתנכלות ושוד. יחיאל מיכל פינס טען כי סיבת עזיבתם היא הלחץ הכלכלי הכבד של הממשלה העות'מאנית, כמו גם התנכלות השכנים הנוצרים, להם נאלצו למכור את קרקעותיהם. ב-1876 כתב יוסף אופלטקה שבשפרעם ישנן כ-20 משפחות יהודיות שעובדות את האדמה. אוליפנט העריך בשנות ה-80 של המאה ה-19 שאוכלוסיית שפרעם מונה כ-2500 נפש: 1500 נוצרים-יוונים, 600 דרוזים, 300 מוסלמים ו-100 יהודים. על פי אברהם לונץ, ב-1895 היו בשפרעם 13 משפחות יהודיות בלבד.^[10] משנת 1894 תמכה חברת כל ישראל חברים בקהילה בשפרעם ומימנה שוחט ששימש גם כמלמד תינוקות וחזן.^[11] אולם התמיכה נפסקה בשנת 1899 ותושבי שפרעם פנו לגורמים שונים בבקשת עזרה.^[12] פנייה אחת שפורסמה בחבצלת בינואר 1900 כללה את התיאור: "שפרעם היא העיר הנקראת היום שיף-עמר אשר על אם הדרך בין טבריא וחיפה, בה ישוב קטן משנים קדמוניות, והישוב הזה עומד ומתמעט והולך, ואם לא יתעוררו נדיבים לחזקו ולתמכו יכלה ויאבד כלה".^[13]

בשנת 1906 קיבלה שפרעם מעמד של עיר.

בשנת 1920 דווח שבשפרעם התגוררו 1,500 נוצרים, 400 מוסלמים, 300 דרוזים וגם כ-80 יהודים. היהודים האחרונים עזבו את העיר בשנות ה-20 בשל קשיי פרנסה.בתקופת המנדט הבריטי השתייכו העיר וסביבותיה לנפת חיפה.לפי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל התגוררו בעיר שפרעם 3,640 תושבים (מתוכם 10 יהודים ושטח העיר השתרע על 338 דונמים (מתוכם 41 דונם שטחים ציבוריים). בשטח הכפרי סביב שפרעם שכלל 97,268 דונמים (מתוכם 31,219 דונם שטחים ציבוריים ו-7,621 דונם בבעלות יהודים) התגוררו 3,560 ערבים.^[14]

במהלך מלחמת העצמאות שימשה העיר כמפקדה הראשית של צבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י בגליל. עם תבוסת קאוקג'י נמלטו מהעיר רוב תושביה המוסלמים ונשארו בה כ-3,000 תושבים (מרביתם היו נוצרים ומיעוטם דרוזים). עם הזמן הדמוגרפיה השתנתה כאשר המוסלמים הפכו לרוב והנוצרים למיעוט. שפרעם המשיכה לאחר הקמת המדינה לשאת את התואר עיר, אותו קיבלה ב-1910 בתקופה הע'ותמאנית.^[15]

באוגוסט 2005 עדן נתן-זדה, עריק מצה"ל, ירה ביושבי אוטובוס בתוך העיר ורצח ארבעה מהם, לאחר שהוכנע נעשה בו לינץ' על ידי התושבים הזועמים שהרגו אותו.^[16]

ביוני 2009 התחוללו בעיר מהומות על רקע מתיחות בין דרוזים ונוצרים. בין השאר הוצתו מספר כלי רכב וחנויות ונורתה אש לעבר שוטרים.^[17]

בנובמבר 2018 הופקדה להתנגדות תוכנית המתאר העירונית, במסגרת התוכנית יוקמו כ-10,000 יחידות דיור, כ-632 אלף מ"ר לשטחים המיועדים להיות מבני ציבור ואף מרכז תחבורה לתושבי העיר.^[18]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף פברואר 2024 (אומדן), מתגוררים בשפרעם 43,997 תושבים (מקום 53 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.9%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021) היה 76.4%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 6,236 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).^[19]

להלן נתוני התפתחות האוכלוסייה בעיר:^[א]

אוכלוסיית העיר מעורבת - 59.2% מתושביה הם מוסלמים, 14.3% הם דרוזים, והנוצרים מונים 26.5% מכלל התושבים; אומנם האחרונים כבר אינם מהווים רוב דמוגרפי בעיר, ובכל זאת, עם אוכלוסייה של כ-10,400 איש, זהו הריכוז הרביעי בגודלו של הנוצרים במדינת ישראל (לאחר נצרת, חיפה וירושלים).לאחר הקמת מדינת ישראל, השבט הבדואי ערב אל סמניה שהתגורר בקרבת קריית טבעון עבר להתגורר בשפרעם.לעיר מעט מאוד מקורות תעסוקה עצמאיים ורוב המפרנסים יוצאים לעבוד בחיפה ובקריות.

הקברים הביזנטיים

במרכז העיר שוכנים קברים נוצריים עתיקים מהתקופה הביזנטית (המאה ה-5 וה-6). בכניסה אל הקברים גילופים ופסלי אריות, ואזכורים שונים של ישו ביוונית.

המצודה

בחלק העתיק של העיר נמצאת מצודת הסראייה הגדולה. מצודה זו נבנתה בשנת 1760 על ידי דאהר אל עומר שהיה מושל האזור במטרה לאבטח את הכניסה לגליל. את המצודה הוא בנה על החורבות של מצודה צלבנית קדומה יותר. התוכנית הראשונית של המצודה בקשה להקים מבנה שיאפשר קו ראייה אל מצודת אחיו של אל עומאר בצפת, אך הבנייה נפסקה בקומה השלישית, כנראה בגלל המחסור במשאבים ובשל חוסר הביטחון בגליל בזמנו. בקומה הראשונה שכנו אורוות והקומה השנייה שימשה למגורים. מצודה זו נחשבת לאתר הזידאני הגדול ביותר בגליל. לאחר הקמת המדינה שמשה המצודה במשך מספר שנים כתחנת המשטרה, ולאחר שנבנתה תחנה חדשה בשכונת "אל-פוואר", הייתה המצודה למרכז קהילתי.

המסגד הישן

נבנה בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר בשלהי המאה ה-18 בסמוך למצודה. המסגד שימש בעיקר את משפחתו, פמלייתו וחייליו של השליט. מאז עבר המסגד עבודות פיתוח והרחבה בתקופות שונות בהתאם לגידול האוכלוסייה המוסלמית ביישוב.

המגדל

למרות שמו של מבנה זה בפי התושבים (שעל שמו קרויה השכונה מסביבו, שכונת "אל-בורג'"), זהו מבצר צלבני עתיק, ששופץ בתקופת עות'מאן, בנו של דאהר אל עומר, וכיום נמצאים ממנו אך שרידים מעטים.

כנסיות

בשפרעם יש קהילה נוצרית המפעילה חמש כנסיות ומנזר אחד:

• כנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים - כנסייה יוונית קתולית היא הכנסייה הגדולה בעיר והיא שוכנת ליד המצודה ובית הכנסת. היא נבנתה על ידי תושבי שפרעם בתקופת הבישוף אלחג׳אר בשנת 1904. הכנסייה נבנתה על יסודותיה של כנסייה קטנה משנת 1723 על ידי הכומר תומאס דיאס. לא ידוע על כנסייה אחרת מלפני תאריך זה. לכנסייה מגדל פעמונים וכיפה סגלגלה.
• מנזר וכנסיית אחיות נצרת - במרכז העיר שוכן מנזר הנזירות מנצרת, אשר נבנה על שרידיה של כנסייה קדומה מהמאה ה-4 שהוקדשה ליעקב הקדוש. כנסייה זו מוזכרת ברישומיהם של היסטוריונים נוצרים. במקום שבו עמדה הכנסייה ניצבת כיום כנסיית המנזר ובה נראים חלק מעמודי השיש שנשאו את תקרת הכנסייה הקדומה.
• הכנסייה הפרוטסטנטית
• הכנסייה הלטינית
• כנסיית קונסטנטין והלנה - כנסייה אורתודוקסית.

בית הכנסת העתיק

ערך מורחב – בית הכנסת העתיק בשפרעם

בחלק העתיק של העיר שוכן בית כנסת "מחנה שכינה" שחודש לפני כ-250 שנים, על ידי ר' חיים אבולעפיה (השני) בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר שהעניק ליהודים רשות להקימו. הסנהדרין ישבה בשפרעם בתקופת הקיסר מרקוס אורליוס וסוברים כי בית הכנסת העתיק נבנה במיקומו של בית כנסת קדום. בית הכנסת שבו אולם בודד חדל לתפקד בשנות ה-20 כאשר אחרוני יהודי העיר עזבו אותה והפקידו את מפתחותיו בידיה של משפחה מוסלמית משפחת ג'אעפרי המקומית המתגוררת לידו. המבנה חודש בשנת 1988. במהלך אירועי אוקטובר 2000, הושחת בית הכנסת ובו נקרעו ונשרפו ספרי תורה.^[20][21]

בית משפחת נח'ול

שוכן בעיר העתיקה ושייך למשפחת נח'ול. נבנה במאה ה-19 ומוכר גם כ"הקונסוליה הצרפתית". מנסור נח'ול, ראש המשפחה בסוף השלטון העות'מאני, שימש מעין קונסול לצרפת, ולכן הבית וכל מי שנכנס בשערו היה תחת החסות הצרפתית.

בית משפחת אבו רחמה

נבנה בסוף המאה ה-19 על ידי משפחת אבו רחמה ובעזרת הכנסייה האנגליקנית. הוא שימש למגורי הנשים האנגליות שנשלחו על ידי הכנסייה, ונקראו בשפה המקומית "אלסתאת". במרוצת השנים שימש המבנה כסניף קופת חולים כללית, הסתדרות העובדים, הוסטל וכיום הוא משמש כגן ילדים.

אלח'לוה

(בערבית الخلوة) מקום תפילה לעדה הדרוזית. מהמקומות העתיקים בשפרעם והוא קיים מלפני כ-500 שנה. היה המקום היחידי לתפילה לעדה הדרוזית בשפרעם, וכן ל-16 כפרים דרוזים בקרבת היישוב, אשר עברו לפני מאות שנים להתגורר בשפרעם. פירוש השם הוא ההתבודדות (של המתפללים עם אלוהים).

• 1910–1932: דאוד סולימאן תלחמי
• 1933–1969: ג'בור יוסף ג'בור
• 1969–1998: אברהים נימר חוסין
• 2008-1998: עורסאן יאסין
• 2008–2013: נאהד ח'אזם
• 2013–2018: אמין ענבתאוי
• משנת 2018: עורסאן יאסין

• אליעזר רפאל מלאכי, "כפר עם -שפרעם", בתוך: אלחנן ריינר וחגי בן-שמאי (עורכים), מנגד תראה: אסופה ממאמרי א.ר. מלאכי בענייני ארץ-ישראל, יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשס"א 2001. (הספר בקטלוג ULI)
• מכתבו של משה פלנקינסזון בעיתון "הצבי", גיליון כו, כ"ז בניסן תרמ"ו (30 באפריל 1888)

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שפרעם

• אתר האינטרנט הרשמי של עיריית שפרעם

• פרופיל שפרעם נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס

• תמונות מאתר קשת מדריכים
• ד"ר רבקה שפק-ליסק, שפרעם הייתה בעבר יהודית, באתר אימגו, 20 בינואר 2010
• שי ניר, ‏אופטימיות ופחד, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 31 באוגוסט 2018
• חנוכת בניין העירייה בשפרעם, יומני כרמל יולי 1951 (התחלה 1:48)
• מידע על אתר שפרעם, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
• מידע על שפרעם בקטלוג הספרייה הלאומית
• שפרעם (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית