המרכז התיאטרוני בנווה צדק

המרכז התיאטרוני בנווה צדק נוסד בשנת 1981 בידי עודד קוטלר, שהיה מנהלו בשנים הראשונות. קבוצת התיאטרון קיבלה מבנה קבע מידי עיריית תל אביב-יפו. הבניין שוכן ברחוב יחיאלי 6, באולם "ירון ירושלמי", בבניין בית הספר העזוב על שם יחיאלי בשכונת נווה צדק בתל אביב, שעבר שיפוץ. בבניין הציג בעבר התיאטרון הארץ-ישראלי הראשון. הבניין שופץ לראשונה בתחילת שנות השמונים, ממנו התפתח מרכז סוזן דלאל של היום.

היה זה קולקטיב יוצר בו שיחקו בין השאר סיני פתר, חוה אורטמן, פביאנה מיוחס, עמי כץ, פטר גדיש ושמיל רובינשטיין. הקבוצה הופיעה ברחבי הארץ והרבתה לקיים ימי תיאטרון בהפסקות צהרים במקומות עבודה ובמתנ"סים. כל השחקנים קיבלו שכר שווה וקיבלו החלטות אמנותיות במשותף.סיני פתר החליף את קוטלר וכיהן כמנהל בשנים משנת 1984 ועד לשנת 1986, אז התפרקה הקבוצה.ב-1984 עודד קוטלר זכה בפרס יו"ר הכנסת לאיכות החיים על פעילותו בתיאטרון נווה צדק.התיאטרון הוקם על בסיס קבוצת הפרויקט שהקימה נולה צ'לטון ופעלה במסגרת תיאטרון חיפה, שעסקה במחזאות מקורית, בעיקר תיעודית. הקבוצה מצאה עצמה ללא מסגרת, מכיוון שבתיאטרון חיפה טענו שהקבוצה מיצתה את נושא המחזאות המקורית וגם בגלל שרוב אנשי הקבוצה התגוררו בתל אביב.הקבוצה הפסיקה את פעילותה בשנת 1988.

ההצגה הראשונה שפתחה את המרכז הייתה "מסיבת פורים של אדם בן כלב", על פי "אדם בן כלב" מאת יורם קניוק בעריכתה ובבימויה של נולה צ'לטון. ההצגה סיפרה על מסיבת פורים בבית חולים לחולי נפש ניצולי שואה. היא הייתה רבת משתתפים, בין השחקנים: גילה אלמגור, עדנה פלידל, נועם כהן, רוני לרנר ועודד קוטלר. ההצגה גובשה במפגש של השחקנים עם ניצולי שואה.

ההצגה השנייה הייתה "נשים מוכות", שעסקה במתרחש במקלט לנשים מוכות במרכז הארץ ומתארת את עולמן הפנימי והחיצוני. ההצגה הייתה שיתוף פעולה בין תיאטרון אוניברסיטת תל אביב לקבוצת התיאטרון של נווה צדק. בהצגה שיחקו מיקי מבורך, נטע אורן, רולנדה קאן, דפנה שניידרמן, דיתה אראל ורבקה שונשו. השחקניות התארחו במקלט לנשים מוכות בהרצליה. המחזה מגולל עדויות של הנשים, רובן ממוצא מזרחי, על עברן וקשיי הקליטה בישראל.

ב-1981 הועלה המחזה "מחלקה 3, כיתה 1", מאת דליק ווליניץ, בבימויו של איציק ויינגרטן. בהצגה השתתפו רוברטו פולק, יעקב יעקובסון, עמוס לביא, איציק ויינגרטן, סיני פתר, עפרה ויינגרטן, יוני חן ומכרם ח'ורי. ההצגה מספרת על קורותיה של כיתת צנחנים, בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, החל בטירונות והמשך בפעולות שיטור במחנות הפליטים ברצועת עזה. זה היה המחזות הראשונים שהציגו ערבים מהשטחים הכבושים על בימת התיאטרון הישראלי.באותה שנה העלתה הקבוצה את המחזה "עד מוות", על פי הספר בשם זה מאת עמוס עוז. ההצגה מתארת מסע הרפתקני של צלבנים לירושלים.

ב-1982 העלתה הקבוצה את המחזה "הפטריוט" פרי עטו של חנוך לוין, בבימויו של עודד קוטלר. גיבור המחזה הוא להב עשת, ה"פטריוט" שעומד לרדת מהארץ. בהצגה כיכבו עזרא דגן ורמי ברוך.ההצגה נפסלה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות ולמרות זאת התיאטרון העלה אותה. עקב כך מנהלי התיאטרון, עודד קוטלר ודני טרץ' זומנו לחקירה במשטרה בהאשמה להפרת הסעיפים 3 ו-7 לפקודת הצגות ומחזות משנת 1982 ושוחררו בערבות עצמית. תנועת בית"ר פנתה במכתב ליועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר על מנת שיורה לאלתר להפסיק קיום "הצגת התועבה הבלתי חוקית". ועדת הפנים של הכנסת קיבלה את הצעתו של חבר הכנסת עקיבא נוף לקיים דיון בהפרת החוק על ידי התיאטרון. מזכירות הדור הצעיר של המפד"ל עתרה לבג"ץ נגד שר הפנים והמשטרה ד"ר יוסף בורג, נגד מפכ"ל המשטרה ונגד תיאטרון נווה צדק בדרישה שינמקו למה אינם אוכפים את החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות לאסור את העלאת המחזה. במסיבת עיתונאים אמר מפכ"ל המשטרה רב-ניצב אריה איבצן כי התייעץ עם גורמים משפטיים והחליט לא לאסור את קיום ההצגה, אלא להעמיד את האחראים על העלאתה לדין. הנהלת התיאטרון הודיעה על הפסקת ההצגה ואמרה שבמהלך החזרות הוכנסו במחזה שינויים רבים מנוסח המחזה שעליו קיבלה המועצה את ההחלטה וכי תשלח למועצה את הנוסח החדש על מנת שתדון בה מחדש.לאחר מכן הוגש ערעור לצנזורה ובעקבותיו ההצגה הותרה פרט לשלושה קטעים, שלאחר מכן גם מצאו דרכם אל הבמה.

ב-1983 הועלה המחזה "גירושים מאוחרים" שכתבה שוש אביגל על פי הספר בשם זה מאת א.ב. יהושע. הגיבור הראשי הוא יהודה קמינקא (גבריאל דגן), מחלוצי היישוב, מורה שיצא לגמלאות בגיל 65, שנפרד מאשתו ויורד לאמריקה. שם מצא אישה חדשה והוא רוצה להתחתן איתה ושב לישראל כדי לבקש ממנה גט.בהצגה שיחק אריה אליאס, שגילם את דמותו של קלדרון, מנהל בנק, נשוי ואב לשתי בנות גדולות, שמגלה בהיותו בן 56 שהוא הומוסקסואל. הוא מחזר אחרי צבי, בנו הבכור של יהודה קמינקא (סיני פתר), בלונדיני יפה תואר. הבן הצעיר באוניברסיטה הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה (צבי גורן). בהצגה שיחק גם עודד קוטלר בתפקיד חתנו, עו"ד קדמי, הנשוי ליעל, בתו של קמינקא (בלהה בירמן). בהצגה שיחקה גם ענת עצמון שגילמה את דמותה של סופרת המתוסבכת מינית.

ב-1983 העלה תיאטרון נווה צדק בשיתוף עם תיאטרון יובל את המחזה "אנדרטה הפוכה" מאת ובבימויו של יוסף מונדי. המחזה מספר על שריונאי שנשרף ומת במלחמת לבנון הראשונה ומוקם על ידי דמות צינית של סופר שקיבל מפרעה לכתוב מחזה. בהצגה שיחקו יצחק אלוני, ריטה שוקרון, בת שבע מייזלר, אריאל פורמן, אשר צרפתי וששי סעד.

ב-1984 הועלה המחזה "משחיז הסכינים הסיני", שכתב דניאל הורוביץ על פי "הינשוף" של נסים אלוני.

ב-1985 הועלתה ההצגה "המלך הלך לישון", עיבוד של קובי ניב לספרו של יוסי אלפי, בבימויו של ישראל גוריון. ההצגה זכתה בפרס כינור דוד אותה שנה.

ב-1985 הועלתה הקומדיה "קרמבו בעורף האויב" מאת קובי ניב בבימויו של ישראל גוריון. זוהי מעין פרודיה על סרטי רמבו. ההצגה עסקה בגיבור כל יכול שנחלץ להציל את האומה. בסוף ההצגה הוא מגלה שבשעה שחולל מעשי גבורה עבור מולדתו, לא היה אלא כלי בידיו של הגנרל אלופי, שרצה להבטיח לעצמו שהמלחמה תימשך לנצח. ב-1986 התארחה ההצגה בתיאטרון אל-חכוואתי במזרח ירושלים והתלווה אליה תרגום סימולטני בערבית שהוקרן בשקופיות.

ב-1985 העלו את ההצגה "מוכרים בלבד" מאת חגית רכבי וג'ון הולדן, בבימויים של ישראל גוריון ודן צאמלי. ההצגה מספרת את סיפורה של אתא ושיחק בה חנן גולדבלט.

ב-1986 הועלה המחזה "החוצה" מאת דניאל הורוביץ בבימויו של ג'וזף צ'ייקין. בהצגה שיחקו שחקנים יהודים – סיני פתר, פטר גדיש ולאה אברהם ושחקנים ערבים – סלווה נקארה ועדנאן טראבשה. המחזה עוסק ביהודים וערבים, אנשים שעוברים ממקום למקום וחיים כפליטים.

• דן אוריין, הבעיה העדתית בתיאטרון הישראלי, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד 2004, עמ' 148-146.
• דורית ירושלמי, דרך הבימוי – על במאים בתיאטרון הישראלי, כנרת זמורה ביתן דביר, תשע"ג 2013, עמ' 397-395.

• אוף-ברודוויי בנווה צדק, בעיתון דבר, 20 במרץ 1981, עמ' 45
• חוה נובק, מי יתמוך בתיאטרון החדש של קבוצת הפרויקט, בעיתון דבר, 30 במרץ 1981
• "קבוצת התיאטרון" מופיעה במשכן הקבע שלה בנוה צדק, בעיתון דבר, 22 ביוני 1981, עמ' 8
• יצחק בן-חורין, מנהלי תיאטרון נוה-צדק נחקרו אתמול במשטרה, בעיתון מעריב, 28 באוקטובר 1982, עמ' 2
• תיאטרון (על ההצגה "הפטריוט" מאת חנוך לוין), בעיתון מעריב, 9 בדצמבר 1982
• ברוך מאירי, הצנזורה תבדוק מחר נוסח חדש של "הפטריוט", בעיתון מעריב, 31 באוקטובר 1982, עמ' 6
• אליקים ירון, אמש בתיאטרון - נאמנות כפולה, בעיתון מעריב, 3 בדצמבר 1982, עמ' 2
• שרית פוקס, שדר מן הקבר, בעיתון מעריב, 19 במאי 1983
• חיים נגיד, נפש ישראלי, בעיתון מעריב, 26 במאי 1983, עמ' 45
• עודד קוטלר: מצוקת השחקנים, בעיתון מעריב, 7 בינואר 1984, עמ' 27
• מ"אתא" ועד עולם, בעיתון מעריב, 5 ביולי 1985, עמ' 82
• שרית פוקס, טעמו המר של הקרמבו, בעיתון מעריב, 25 באפריל 1986, עמ' 75
• אילנה באום, רק ערבים מעטים באו לראות את "קרמבו" בחקוואתי, בעיתון מעריב, 8 ביוני 1986, עמ' 6
• מולדתי היא מזוודה, בעיתון מעריב, 19 בספטמבר 1981, עמ' 92
• חיים נגיד, האמנות הפלסטינית בעיר העברית הראשונה באור הזרקורים, בעיתון מעריב, 15 במאי 1983, עמ' 25
• שרית פוקס, ניקוי ראש לילדים, בעיתון מעריב, 1 ביולי 1985, עמ' 14
• שיעור בדמוקרטיה (על ההצגה "המלך הלך לישון), בעיתון מעריב, 13 בפברואר 1986, עמ' 18
• ראובן בן-צבי, התיאטרון נכנס לבתי התושבים בטבעון, בעיתון מעריב, 27 בפברואר 1986, עמ' 18