התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית
התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית ביטל את קיומה של העבדות בכל המדינות וכיום אוסר על קיומה. הוא אושר בסנאט ב-8 באפריל 1864 ובבית הנבחרים ב-31 בינואר 1865. לנשיא אברהם לינקולן היה חלק מכריע בהעברתו.
תוכן התיקון
מקור
Section 1
Neither slavery nor involuntary servitude, except as a punishment for crime whereof the party shall have been duly convicted, shall exist within the United States, or any place subject to their jurisdiction.
Section 2
Congress shall have power to enforce this article by appropriate legislation.
תרגום
סעיף 1
לא תתקיים עבדות או העסקה בכפייה, למעט כענישה על פשע שאדם הורשע בו על פי דין, בתחומי ארצות הברית או בכל מקום הנתון לשיפוטה.
סעיף 2
בסמכותו של הקונגרס לאכוף סעיף זה בחקיקה מתאימה.
גורמים לביטול העבדות
העבדות בארצות הברית הייתה חלק מההיסטוריה של מדינות הדרום החל מהמאה ה-17. הרצון לבטל את העבדות התעורר במדינות הצפון שלא נזקקו לעבדים והדגישו את ההיבט המוסרי השלילי בקיום העבדות. ההתנגדות המוסרית לעבדות הייתה הגורם העיקרי להגעתו של אברהם לינקולן לפוליטיקה. היחסים בין הצפון לדרום הידרדרו בהדרגה בגלל חילוקי דעות ואינטרסים, עד שפרצה מלחמת האזרחים האמריקנית מיד לאחר בחירתו של לינקולן לנשיאות ב-1861. מדינות הדרום הודיעו על פרישתן ולינקולן יזם את המלחמה כדי להחזירן לאיחוד.[1]
במהלך מלחמת האזרחים הנהיג לינקולן את האיחוד. המלחמה הייתה קשה וארוכה והיה צורך במטרה נעלה יותר משמירה על האיחוד, כדי להעלות את המורל של הלוחמים. לכן לינקולן הוסיף את שחרור העבדים למטרות המלחמה.
ב-1863 הוא פרסם הצהרה על שחרור העבדים, אבל הייתה לה רק משמעות סמלית ולא מעשית, שכן היא חלה רק על מדינות הדרום שלא ראו עצמן חלק מהאיחוד ולכן לא הקשיבו ללינקולן. לאחר ההצהרה היה צורך בתיקון חוקת ארצות הברית בנושא, שכן ההצהרה לא הייתה תקפה מבחינה חוקית. לכן לינקולן יזם את התיקון ה-13 לחוקה, שקבע את ביטול העבדות בארצות הברית.[2]
מהלך העברת התיקון בבית הנבחרים
בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית באפריל 1864 לקביעת המועמד לנשיאות, הציע לינקולן שמצע המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות יאמץ את התיקון ה-13 לחוקה על מנת להבטיח את שחרור השחורים מעבדות. ההצעה הפתיעה רבים מחברי המפלגה הרפובליקנית, שמיהרו להתנער מהתחייבות לשינוי גדול שכזה במיוחד לקראת הבחירות הקרבות.
לינקולן, כראש המפלגה והמועמד לנשיאות לקדנציה השנייה, התעקש ושכנע את חברי המפלגה בחשיבות של אותה הצעה דווקא בזמן הזה, תוך כדי המלחמה, כי למדינות הדרום שפרשו לא הייתה נציגות בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית ולכן לא הייתה להן השפעה על ההצבעה. לבסוף, התיקון אכן הוצע בסנאט של ארצות הברית והתקבל, אבל לא אושר בהצבעה בבית הנבחרים שדרשה רוב מיוחס של שלושה רבעים. זאת משום שחברי שתי המפלגות (הרפובליקנית והדמוקרטית) חששו מהשינוי הצפוי עקב שחרור העבדים, שכן אם מעניקים להם שוויון זכויות יש להעניק להם גם זכות הצבעה, כמו לשאר האזרחים.[3]
ב-8 בנובמבר לינקולן נבחר לנשיא ארצות הברית בפעם השנייה וראה בכך אישור לתמיכת העם בדעותיו ובהצעתו לתיקון. זמן קצר לאחר הבחירות הביע באחד מנאומיו את נחישותו לא לוותר על שחרור העבדים תמורת השגת הסכם שלום. הוא המשיך להביע נחישות בנאומים, בכנסים ובישיבות לממש את החזון השוויוני, הדמוקרטי והחופשי שרצה להנחיל בארצו. בעקבות המלחמה וניצחונו בבחירות, לינקולן לא הסתפק בניהול מאבק על מניעת התפשטות העבדות, אלא ראה בחיסול מוחלט של העבדות את הפתרון היחיד. לכן, הוא העלה שוב את רעיון התיקון ה-13 לסדר היום והפעם לא היה מוכן להפסיד בהצבעה והיה נחוש להשתמש בכל האמצעים ובכל הסמכויות שלו על מנת להעביר אותו. בראייתו, שחרור העבדים הפך למטרה הנעלה ביותר שלשמה יש אף להמשיך במלחמה.[4]
לינקולן פועל לשכנע את המתנגדים
מתחילת הניסיון להעביר את התיקון בחוקה, נתקל לינקולן בהתנגדות מצד חברי מפלגתו שפקפקו בתועלת של התיקון וטענו כי שחרור העבדים יגרום נזק לכלכלה ואף עלול ליצור קשיים בתרבות, בחברה ובתחום הפוליטי. כאן החל המאבק האמיתי של לינקולן, לאחר שהבין שזו ההזדמנות האחרונה לממש את השחרור בגלל שהמלחמה כבר נמשכה 4 שנים ארוכות וקשות ותבעה קורבנות רבים, הדרום לא היה מוכן לוותר על עקרונותיו וההצעה כבר נכשלה פעם אחת.
המאבק המרכזי של לינקולן היה עם חברי מפלגתו, הרפובליקניים. היו חברי מפלגה שהסכימו שביטול העבדות הוא צעד חשוב, אבל הם גם טענו שצריך לחשוב גם על פתרון מספק, מעשי וארוך טווח. מבחינתם כל עוד לשחורים לא יינתן שוויון זכויות מלא, ימשכו הגזענות ותפיסת העליונות של הלבנים על השחורים. על מנת לרצות אותם ניסה לינקולן לספק פתרונות לא מעשיים, כמו יישוב השחורים מחוץ למדינה, כדי שלא יאלצו להתמודד עם זכות הבחירה שלהם וזכויות נוספות שיפרו את האיזון בין שחורים ללבנים בארצות הברית ויגררו התנגדות חריפה.
מאבק נוסף של לינקולן היה עם חברי מפלגתו השמרניים, שדרשו באותה העת לסיים את מלחמת האזרחים. הם טענו שהצפון נלחם על שמירת הברית ושחרור העבדים, אבל הדרום לא הסכים לוותר על עקרונותיו, וכך המלחמה תבעה קורבנות רבים והיקשתה על חיי היום יום במדינה. החיילים נמצאו בקווי האש, משפחות השכול היו כואבות ועצובות וכולם היו מותשים מן המלחמה ודרשו את סיומה. בנוסף, טענו שהמלחמה גורמת נזק כבד למדינה ולכן צריך להגיע להסדר עם הדרום על סיומה, הדרום כבר מותש מהלחימה ועומד להיכנע ולכן יסכים לחזור לברית - המטרה הראשונה של המלחמה. לדבריהם, ביטול העבדות הוא נושא חשוב, אבל סיום המלחמה בהקדם חשוב יותר. לינקולן הבין שהסדר שלום עם מדינות הדרום יפגע בהעברת התיקון, כי לאחר שמדינות הדרום יחזרו לברית, יצטרפו נציגי הדרום לקונגרס וימנעו את העברתו. לינקולן נפגש עם נציגי הקונפדרציה של מדינות הדרום הפורשות, על מנת לרצות אותם חברי מפלגה, אבל הוא לא היה מוכן להתפשר ולכן המשא ומתן עם מדינות הדרום נכשל לאחר סירובן לבטל את העבדות. לינקולן הסתיר את פרטיו המדויקים של המשא ומתן עם הקונפדרציה משאר חברי המפלגה.[5]
כדי להשיג רוב בקונגרס לינקולן היה צריך לשכנע גם את חברי הקונגרס מהמפלגה הדמוקרטית שהתלבטו אם לתמוך בחוק. לצורך כך הוא נפגש עם חברי קונגרס במשרדו והסביר להם את חשיבות התיקון. כך רתם אליו עוד חברי קונגרס שעזרו לו להמשיך ולשכנע אנשים נוספים.
ההצבעה
עד הרגע האחרון לינקולן ושותפיו לא היו בטוחים האם אכן הם ישיגו רוב, כל קול היה חשוב. לאחר ויכוח סוער בקונגרס ההצבעה החלה. בזכות המאבק של לינקולן התיקון ה-13 קיבל את הרוב הדרוש ועבר, העבדים שוחררו.
אשרור התיקון במדינות ארצות הברית
התיקון הוצע לקונגרס על ידי נציגי כמה מן המדינות חודשים מספר לפני סיום מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא עבר בסנאט ב-8 באפריל 1864, ובבית הנבחרים ב-31 בינואר 1865. כעבור כמעט שנה, ב-18 בדצמבר, לאחר אשרורו על ידי יותר משלושה רבעים מן המדינות כנדרש על פי החוקה, נכנס התיקון לתוקף.
תאריכי אשרור
אשרורים מאוחרים יותר
אשרור החוקה הושלם ב-6 בדצמבר 1865, וב-18 בו נכנס התיקון לתוקף. בהמשך אשררו את התיקון עוד מספר מדינות:
| 28. | אורגון | 8 בדצמבר 1865 | |
| 29. | קליפורניה | 19 בדצמבר 1865 | |
| 30. | פלורידה | 28 בדצמבר 1865 | (פלורידה אשררה את התיקון בשנית ב-9 ביולי 1868, בעת שאימצה חוקה חדשה) |
| 31. | איווה | 15 בינואר 1866 | |
| 32. | ניו ג'רזי | 23 בינואר 1866 | (לאחר שקודם לכן התנגדה לתיקון ב-16 במרץ 1865) |
| 33. | טקסס | 18 בפברואר 1870 | |
| 34. | דלאוור | 12 בפברואר 1901 | (לאחר שקודם לכן התנגדה לתיקון ב-8 בפברואר 1865) |
| 35. | קנטקי | 18 במרץ 1976 | (לאחר שקודם לכן התנגדה לתיקון ב-24 בפברואר 1865) |
| 36. | מיסיסיפי | 21 במרץ 1995 | (לאחר שקודם לכן התנגדה לתיקון ב-4 בדצמבר 1865) |
לאחר האשרור
התיקון אפשר את סיומה של העבדות בארצות הברית. הליך זה החל בהצהרת האמנציפציה של אברהם לינקולן בשנת 1863, אולם ההצהרה התייחסה רק לעבדים במדינות הקונפדרציה, ואילו עבדים במדינות שנשארו באיחוד נותרו עבדים עד שהתיקון לחוקה נכנס לתוקפו.
בשנת 1916 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית שהתיקון אינו אוסר על גיוס חובה או על הטלת עבודות אזרחיות שונות על התושבים כמו יציאה לעבודות תחזוקה של כבישים מספר ימים כל שנה. המשפט האחרון בגין הפרה של התיקון ה-13 התרחש בשנת 1947.
ארצות הברית לאחר התיקון
אומנם בעקבות התיקון שוחררו 4 מיליון עבדים לחופשי, אך השחורים לא היו אזרחים שווי זכויות והם המשיכו לסבול מאפליה, גזענות, חוסר שוויון, אלימות והפרדה. הם נאלצו לבנות את חייהם כעצמאיים ללא כל בסיס כלכלי, ללא מקצוע וללא השכלה. בחסות צבא האיחוד שנשאר במדינות הדרום כ-12 שנים הם זכו לשוויון ואף יכלו להצביע, אך כאשר הצבא נסוג, מדינות הדרום קבעו את היחס לשחורים וכך החלה מדיניות "נפרד אבל שווה". כך שנים רבות לאחר שחרור העבדים חיו השחורים בתנאים מחפירים והושמעו רק מחאות בודדות. רק במחצית השנייה של המאה ה-20 (כ-100 שנים לאחר העברת התיקון), בעקבות התעוררות הדרישה לצדק ופעילות תנועות המחאה של השחורים, נחקקו חוקים לשיפור הזכויות שלהם והענקת שוויון הזדמנויות שבסופו הצליחו שחורים להשתלב במעמד הבינוני.[6]
ראו גם
- תקופת השיקום
- הצעת וילמוט
- תיקון קורווין
- פשרת קריטנדן
- חוק העבד הנמלט 1793
- לינקולן (סרט)
- התיקון ה-13 (סרט)
