יוסף תמיר

תמיר נולד בשם יוסף קְבֶנְצֶל (מאוחר יותר עברת את שם משפחתו ל"תמיר") בעיר ברדיצ'ב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כעבור זמן קצר ברפובליקה העממית של אוקראינה, ולאחר שנים ספורות ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, אחת מרפובליקות ברית המועצות), לרופא ד"ר נפתלי קבנצל^[1] (מראשוני אסירי ציון בברית המועצות) ולעליזה לבית יוֹשְפֶּה. הוא קיבל חינוך מסורתי בחדר בוויניצה^[2].

ב־1924 עלה לארץ ישראל עם משפחתו, וגר בפתח תקווה. הוא למד בבית הספר פיק"א בפתח תקווה, ואת לימודי התיכון סיים בגימנסיה ע"ש אחד העם בעיר. החל ללמוד בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב, אך עם פרוץ המאורעות ב־1936 נאלץ להפסיק את לימודיו.

בצעירותו היה פעיל בתנועת מכבי, שהייתה בעלת זיקה להסתדרות הציונים הכלליים, ואף זכה בשלוש מדליות במכביה הראשונה ב־1932.

בשנות העשרים לחייו עבד כעיתונאי בעיתון "הארץ", ומטעמו יצא ב־1935 לשליחות בלבנון ובסוריה. עד 1945 עבד ככתב בעיתונים "פלסטיין פוסט", "ידיעות אחרונות" ו"הבקר" ושימש ככתב צבאי בתקופת מלחמת העצמאות^[2].

בשנת 1939 נישא לנעמי לבית מָנֶביץ, והיה אב לשניים: דיצה ונפתלי.

ב־1940 ייסד את "התאחדות בני המושבות", יחד עם עזרא איכילוב, אליהו יגנס ואחרים, ובשנת 1945 נבחר למזכ"ל "האיחוד האזרחי", התארגנות המעסיקים הפרטיים. כיהן כמזכ"ל הסתדרות הציונים הכללים, לימים המפלגה הליברלית הישראלית.

בפוליטיקה

ב־1965 היה ממקימי גח"ל, רשימה שהוקמה על ידי תנועת החרות והמפלגה הליברלית לקראת הבחירות לכנסת השישית, מטעמה נבחר לראשונה לכנסת. באותן שנים שימש גם כחבר הנהלת עיריית תל אביב ועמד בראש הסיעה הליברלית בה.

ב־30 באוגוסט 1966 נחנך בטקס חגיגי משכן הכנסת, זמן קצר לפני שרשות השידור החלה לשדר בטלוויזיה. תמיר היה היחיד שתיעד את הטקס בצילום וידאו, והצילום שודר לראשונה בסרט התעודה "40 שנות משכן הכנסת" בערוץ הכנסת^[3]

לקראת הבחירות לכנסת השמינית נמנה תמיר עם מייסדי מפלגת הליכוד, שהייתה רשימה משותפת לתנועות גח"ל, הרשימה הממלכתית, המרכז העצמאי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. עם זאת, בעניינים מדיניים היה בעל עמדה מתונה והעביר ביקורת חריפה על תמיכת חברי כנסת מהליכוד בניסיון ההתנחלות הבלתי-חוקי של פעילי גוש אמונים בתחנת הרכבת מסעודיה, ביולי 1974. תמיר סבר שעיקרון עליונות החוק והסדר קודם לכל שיקול אחר^[4].

ב־31 בדצמבר 1979 פרש מהליכוד והצטרף לתנועה לשינוי וליזמה (שינוי), מטעמה כיהן כחבר הכנסת התשיעית, עד שפרש ב־11 במאי לסיעת יחיד. לטענתו, לא התמודד פעם נוספת כיוון שהתנגד להתנחלויות^[5][6].

תמיר היה מיוזמי חוק נציב תלונות הציבור, חוק נציב קבילות החיילים, מבקר העיריות, חוק הניקיון, חוק שיפוץ בתים, שיקום מחצבות נטושות, נציג ציבור במועצה הארצית לתכנון ולבנייה, הריסה מנהלית של בנייה בלתי חוקית וחוקים סביבתיים נוספים.

פועלו בתחום איכות הסביבה

תמיר כונה "מר סביבה הישראלי" בזכות פועלו למען איכות הסביבה. כחבר הכנסת, עמד בראש ועדת המשנה לאיכות הסביבה ובראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. ב־1968 יזם את הקמתה של המועצה לישראל יפה הפועלת למניעת מפגעים סביבתיים, הוכר כיקיר המועצה, ואף זכה להשיא משואה בערב יום העצמאות בשל פועלו למען הסביבה.

ב־1970 ייסד את הוועד העל־סיעתי לאקולוגיה. בשנת 1972 ייצג את הכנסת בוועדת האו"ם הראשונה על סביבת האדם שהתקיימה בסטוקהולם, ובשנת 1975 הקים את ארגון הגג של שוחרי איכות החיים והסביבה, "חיים וסביבה", בראשו עמד. באותה שנה גם יזם והשתתף בוועידה להצלת ים התיכון מכליה אקולוגית, שנערכה במונקו^[7]. ופעל נגד הפעלת תחנת הכוח של חדרה בפחם מזהם^[8].

ב-1977 זכה ב"פרס צימרמן לאיכות הסביבה"^[9]. וב-1979 זכה באות "יקיר ארץ ישראל היפה" מטעם המועצה לישראל יפה^[10].

ב־1991 יזם את הקמת פורום המשק והכלכלה למען איכות הסביבה ושימש כנשיאו. נמנה עם מייסדי הביטאון "ירוק כחול לבן", ושימש חבר במוסדות בינלאומיים הפועלים למען איכות הסביבה. בשנת 1983 זכה בפרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים. ב־2008 נמנה עם הזוכים ב"אות מפעל חיים להגנה על הסביבה" מטעם המשרד להגנת הסביבה^[11].

לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה תמך בהקמת המפלגה הירוקה והוצב במקום ה־119 האחרון והסמלי ברשימת "התנועה הירוקה־מימד" לכנסת^[12].

בשנת 2008 נעשה סרט קצר אודותיו. הסרט "זעקי ארץ אהובה" (בבימויו של יגאל לרנר), מגולל את סיפורו של יוסף תמיר, שכבר בשנות החמישים והשישים התריע על הנזק שגורם הפיתוח הבלתי-מרוסן לסביבה בישראל ולבריאות התושבים^[13].

במרץ 2014 הוחלט לקרוא על שמו את בית הספר הירוק שבשכונת "מרום ראשון" החדשה שבראשון לציון^[14]. ביולי 2014 נקראה על שמו רחבה בצפון תל אביב.

• "איכות הסביבה בכנסת" (1974)
• "מנשר איכות הסביבה" (1978)
• חבר כנסת, ירושלים: אחיעבר, 1985 (זיכרונות מימיו כחבר הכנסת).
• מאחורי הקלעים: איגרות אישיות מהכנסת, תל אביב: יחדיו, תשנ"א-1991.
• "ענני המחר" (1996)
• דיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית, תל אביב: המכון למחקרי משפט וכלכלה, תשס"ב-2002.
• האויב הפנימי: 50 שנות מאבק של "מר סביבה" במידבור האקולוגי והחברתי, בשחיתות המימסדית, בפשיעה ובאלימות הגואה, בתקשורת האלקטרונית המתירנית ובממשלות ישראל שהתעלמו מהחלטות הכנסת, תל אביב: [חמו"ל] (חיים וסביבה - ארגון גג של שוחרי איכות החיים והסביבה), 2006.

בעריכתו:

• ספר תמיר / בעריכת יוסף תמיר, אורה הירש; עורך טכני: שלמה פרץ, תל אביב: בורסי, תש"ס-1999 (ספר לזכרו של שמואל תמיר).

• יוסי גולדשטיין, הבגידה בארץ הבחירה: האיום הסביבתי-חברתי, ירושלים: כתר, 2002 (פרק בביוגרפיה של יוסף תמיר).

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יוסף תמיר

• אתר האינטרנט הרשמי של יוסף תמיר
• יוסף תמיר, באתר הכנסת
• יוסף תמיר, באתר כנסת פתוחה
• דוד תדהר (עורך), "יוסף תמיר (קבנצל)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2200
• צפריר רינת, הירוק הראשון, באתר הארץ, 3 במרץ 2005
• מוסיף לחלום, ריאיון עם יוסף תמיר.
• ערן אלדר, נשמה ירוקה: איש לא הקשיב ליוסף תמיר, היום אנחנו משלמים את המחיר, nrg מעריב, 2 בספטמבר 2009
• דב חנין, מר סביבה: דב חנין סופד ליוסף תמיר, באתר nrg‏, 2 בספטמבר 2009
• יוסף תמיר, כרוניקה של הרס עצמי, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2009 - המאמר האחרון שכתב בנושא איכות הסביבה