הבחירות לכנסת השמינית

עד למלחמת יום הכיפורים

הבחירות לכנסת השמינית היו אמורות להיערך ב-30 באוקטובר 1973. הצדדים נערכו לבחירות בעצלתיים, ולרבים נדמה היה כי מה שהיה הוא שיהיה. ה"כוורת" של המערך — הכרזה המוכרת שבמרכזה ראש הממשלה וסביבה השרים המובילים — נראתה כהרכב העתיד לשלוט במפה הפוליטית עוד שנים רבות. רשימת המערך המשותפת למפלגת העבודה ומפ"ם עדיין נחשבה כרשימה היחידה שיכולה להחזיק בשלטון בלי אלטרנטיבה משמעותית, והתקרבות לשלטון נראתה מותנית בהצטרפות למערך.

חריג בולט היה אריאל שרון, שהיה אלוף פיקוד הדרום עד שפרש מצה"ל באמצע שנת 1973. הוא יזם את האיחוד הפוליטי שהביא להקמת הליכוד — איחוד של גח"ל, הרשימה הממלכתית והמרכז החופשי. "הרשימה הממלכתית" הייתה רשימה שהוקמה על ידי דוד בן-גוריון, אך הוא נפטר זמן קצר לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. מפלגה זו החזיקה ב-4 מנדטים ואילו "המרכז החופשי" תרם לאיחוד 2 מנדטים, כך של"ליכוד" היו בעת שהוקם 31 מנדטים — הרבה פחות מהמערך, אך הייתה זו הפעם הראשונה בה התגבשו כל הסיעות בעלות עמדה ליברלית-ניצית לגוש אחד שהיווה אלטרנטיבה לשלטון.

הקמת הליכוד התאפשרה בתחילת חודש ספטמבר, לאחר שהובטחו לאנשיו של שמואל תמיר שלושה מקומות ריאליים ברשימה שהוצגה לכנסת השמינית. שמואל תמיר ואנשיו פרשו מגח"ל מספר שנים קודם לכן, אך היו מוכנים להצטרף ל"ליכוד" לאחר שהובטח להם ייצוג בכנסת השמינית. בראש "הליכוד" עמד מנהיג גח"ל מנחם בגין, למרות שלא הצליח להגיע לעמדות השפעה בשלטון בשש מערכות הבחירות הקודמות. נראה היה כי הדור הצעיר במפלגה, האלופים לשעבר אריאל שרון, עזר ויצמן ושלמה להט (שני האחרונים לא נכללו בסופו של דבר ברשימה לכנסת), בונים את תוכניותיהם לטווח ארוך, במטרה לרשת את בגין בתוך כמה שנים.

הקדמה למערכת הבחירות התרחשה בבחירות להסתדרות שנערכו ב-11 בספטמבר 1973. המערך ירד מעט בבחירות אלו, אך הליכוד לא הצליח להשיג רוב, ולמעשה לא הצליח להשיג תוצאה משופרת לעומת זו שהשיג במרכיביו הנפרדים בבחירות הקודמות. נראה היה כי תוצאות אלו מנבאות את תוצאת הבחירות הכלליות שאמורות היו להיערך כחודש וחצי לאחר מכן.

במערך לא היו שינויים משמעותיים. לאחר שאיימה במשך מספר שבועות כי לא תתמודד על תקופת כהונה נוספת, הסכימה גולדה מאיר להתמודד בבחירות, וזאת למרות גילה המבוגר (75) ומחלת הסרטן בה לקתה. המאבק הצפוי בין משה דיין ליגאל אלון, מאבק שנמנע לאחר מותו של לוי אשכול על ידי הצבת גולדה מאיר בראשות המערך, נמנע שוב. השלכות המלחמה היו עתידות לבטל כליל את סיכויי שניהם לעמוד בראשות הממשלה.

משה דיין דרש כי מצע הרשימה יכלול הקמת עיר ברמת הגולן, הקמת נמל עמוק מים ועיר בחבל ימית שבסיני, המשך ההתנחלויות, ושיקום הפליטים הפלסטינים. מרבית דרישותיו התקבלו, בפשרה שאותה ניסח ישראל גלילי המכונה "מסמך גלילי". נראה כי המערך היה מוכן לבחירות, וכי הסכסוכים הפנימיים שככו.

בשנים שלפני המלחמה דחתה הממשלה ניסיונות גלויים וסמויים של העולם הערבי לשאת ולתת על הסכם שלום. הנשיא אנואר סאדאת ניסה ליצור קשר עם גולדה דרך מתווכים שונים, ובהם ממשלת רומניה, אך דרש התחייבויות מוקדמות הכרוכות בוויתורים טריטוריאליים, שישראל לא הסכימה להן. במקביל, לחמה ישראל בטרור הפלסטיני שהגיע לשיאים חדשים, ובהם טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, הטבח בנמל התעופה לוד וחטיפת מטוס סבנה. ממשלת ישראל שידרה קו קשוח ובלתי מתפשר, שנראה כתואם את הלך הרוחות הכללי. ביקור חשאי של חוסיין מלך ירדן בתל אביב בחודש ספטמבר, שבו הזהיר את גולדה מאיר ומשה דיין כי נשיאי מצרים וסוריה, אנואר סאדאת וחאפז אל-אסד, מתכננים מלחמה, לא נתפס כאזהרה רצינית.

בזירה הפנימית, כמו בחיצונית, שידרה מדיניותה של מאיר קיפאון וקפיאה על השמרים. ניצני המחאה של הפנתרים השחורים לא מצאו הד בליבה. מנקודת מבטה, כל שניתן היה לומר על המחאה הוא ש"הם לא נחמדים". הוועדה שהקימה מאיר, בראשות ישראל כץ (לימים שר העבודה והרווחה), הגישה את מסקנותיה ביוני 1973, אך מאיר לא הפגינה נכונות לפעול בהתאם למסקנות הוועדה שאישרו את התחושה כי קיימת אפליה כלפי מי שכונו "עדות המזרח". רבים מבני הדור הצעיר, יוצאי מדינות צפון אפריקה, סברו כי הליכוד מבטא את תחושתם כלפי הממסד וכלפי שלטון מפא"י בן עשרות השנים, אך טרם הבחירות נדמה היה כי דפוסי ההצבעה המסורתיים עתידים להישמר.

בתחום הכלכלי נמשכה מדיניות ההרחבה התקציבית שהחלה בשנת 1967. השירות הציבורי המשיך להתרחב, ועבודות העפר על גדות התעלה במסגרת "קו בר-לב" יצרו מתעשרים חדשים רבים בין קבלני העפר וספקי שירות אחרים. מזכ"ל ההסתדרות, יצחק בן אהרן, עודד ראשי ועדים, כמו יהושע פרץ בנמל אשדוד, שנקטו מדיניות תקיפה. גישה זו הביאה לגל ממושך של שביתות. בתקופה זו הייתה עליית מחירים מואצת, ושיעורי אינפלציה גבוהים יחסית, אך הדבר עדיין לא נתפס כמשבר כלכלי של ממש.

בתעמולת הבחירות של המערך הוצג השקט בגבולות כאחד ההישגים החשובים של הממשלה. צילומים הציגו חיילים על גדת תעלת סואץ, בהשקט ובבטחה. ביום החול האחרון שלפני מלחמת יום הכיפורים, יום חמישי, 4 באוקטובר 1973, הייתה גולדה מאיר עסוקה ברוב זמנה בבעיה הקשורה במעברם של יהודים מברית המועצות לישראל דרך אוסטריה. בתחילת החודש נפגשה עם הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי, והמפגש תואר באופן דרמטי בעיתונות כ"אחת הפגישות המרגשות ביותר בהיסטוריה היהודית מאז פגישת יוסף ואחיו במצרים".

בערב יום הכיפורים התגברה הדאגה לאור ידיעות מודיעיניות על הכנות צבאיות של סוריה ומצרים, ועל חזרתם של יועצים רוסיים ובני משפחותיהם ממדינות אלה לברית המועצות. ישיבה מיוחדת של חלק משרי הממשלה כונסה בתל אביב, ובה הוחלט להתחיל בגיוס כוחות מילואים. עם זאת, עם כניסת החג, הידיעות לא נפוצו בציבור, ולא ניכר מתח. ביום החג, בשעה 2 אחר הצהריים נשמעה צפירת אזעקה שבישרה את פרוץ המלחמה, ו"קול ישראל" חידש את שידוריו שהופסקו בשל החג. גיוס כוחות המילואים הואץ עקב הקרבות הקשים, והרבנות הראשית הורתה לחיילים שגויסו לחדול מהצום.

לאחר מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים, אשר פרצה ביום שבת, יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, באה כהפתעה לציבור בישראל. המלחמה "טרפה את הקלפים" ושינתה את הנושאים שעמדו על הפרק במערכת הבחירות. הקרבות הקשים נמשכו כשלושה שבועות, כך שלא נותר די זמן לארגן את הבחירות במועדן המקורי. הבחירות נדחו בחודשיים, והוחלט על עריכתן ביום האחרון של שנת 1973. עקב הרצון לקיים את הבחירות בשנה המקורית לה הן נועדו - הבחירות התקיימו ביום שני ולא כמקובל בישראל לערוך את הבחירות בימי שלישי. בעת עריכת הבחירות, חלק ניכר מחיילי המילואים היה עדיין מוצב בחזית, כך ששיעור הקלפיות הצבאיות באותן בחירות היה גבוה במיוחד.

אחרי המלחמה, היה הציבור עדיין בהלם ועדיין לא עיכל את תוצאות המלחמה. גם הממשלה עדיין לא הבינה את עומק השבר. בתעמולת הבחירות הומרו החיילים השלווים על גדת התעלה בתמונות של האלוף אהרן יריב (אשר היה מזוהה עם המערך) נושא ונותן עם המצרים על השגת הסכם הפרדת כוחות באוהל המוצב ב"קילומטר ה-101", ושל גולדה מאיר המופיעה בוועידת ז'נבה שנפתחה ב-20 בדצמבר 1973 ומצהירה "באנו לז'נבה בשם אמהות ויתומים - לסיים 25 שנות טירוף". המערך הציג את כינוס הוועידה כהזדמנות לקידום הסדרי שלום. הליכוד התנגד לכינוס הוועידה, וטען שהיא משמשת אמצעי לזריעת אשליות שלום בתעמולת המערך, ועלולה להסתיים בויתורים שיכולים לסכן את ביטחון המדינה.ססמת הבחירות החדשה של המערך בבחירות אלו — "בכל זאת - מערך" — ביטאה את ההבנה כי הייתה שגיאה קשה של המערך באופן ניהול המדינה. בכל זאת, אמרה הססמה, יש לשוב ולהפקיד את השלטון בידיים מוסמכות.

הזעזוע בציבור מהמלחמה הביא את הממשלה להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. ב-21 בנובמבר 1973 הוקמה "ועדת אגרנט". תפקיד הוועדה הוגדר על ידי הממשלה כחקר הנסיבות המיידיות לפרוץ המלחמה והתפקוד בה. ההתמקדות בנסיבות המיידיות למלחמה נתפס בחלקים גדולים של הציבור כניסיון של הממשלה להימנע מחקירת מחדלים של הדרג המדיני. זאת, והעובדה כי חלקים גדולים של דו"ח הוועדה הוגדרו כסודיים, עוררו ביקורת על כך שהוועדה אינה ממלאת את מטרתה.

הליכוד העלה את אי-המוכנות למלחמה למרכז הזירה. בנובמבר נשא מנחם בגין נאום בכנסת ובו העלה את השאלה "מדוע לא קידמו את הכלים?", כלומר, מדוע לא הייתה ישראל ערוכה לאפשרות של מלחמה.

בבחירות התמודדו, פרט למערך ולליכוד, אף מספר מפלגות חדשות. שולמית אלוני הקימה תנועה בשם "רצ" - התנועה לזכויות האדם והאזרח. הפנתרים השחורים התמודדו אף הם, וכן התמודד מאיר כהנא.

הסכמי עודפים נחתמו בין הרשימות הבאות^[1]:

• הליכוד - רשימה ערבית ישראלית.^[א]
• מפד"ל - חזית דתית תורתית.
• קידמה ופיתוח - רשימה ערבית לבדואים וכפריים.
• ליברלים עצמאיים - רצ.
• מוקד - הפנתרים השחורים.^[ב]
• תנועה לאחווה - תנועה עממית.^[ג]