לחם לבן
לחם לבן הוא לחם שנאפה מקמח חיטה, ממנו הוסרו הסובין והנבט בתהליך הטחינה (קמח לבן), והוספו שמרים לשם התפחה של הלחם. הסרת הסובין, המכילים שמן, מאפשרת ללחם חיי מדף ארוכים יותר. הקמח המשמש לאפיית הלחם עובר גם הלבנה, באמצעות אשלגן ברומטי או כלור דו-חמצני, לשם הסרת שאריות צבע צהוב.
במהלך תהליך הטחינה והניפוי של הקמח, נפגעים חומרי תזונה חשובים אחרים בלחם, כגון סיבים תזונתיים, ברזל, ויטמינים מקבוצת B ועוד. הדבר התגלה על ידי חוקרים במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20. ב-1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, עלו חסכים תזונתיים משמעותיים בקרב חיילי צבא ארצות הברית והאוכלוסייה האזרחית, ובעקבות זאת החלה ממשלת ארצות הברית להעשיר את הלחם הלבן בחומרים שנפגעים בטחינה, כגון תיאמין (ויטמין B1), ניאצין (ויטמין B3), ריבופלבין (ויטמין B2), וברזל. ממשלת בריטניה הוסיפה ללחם מ-1942 גם סידן פחמתי.[1] תוספות אלו הביאו לחיסול כמעט מוחלט של מחלות הנגרמות מחסך של תיאמין וניאצין, בריברי ופלגרה.[1] לחם לבן ממשיך להוות מקור מרכזי לוויטמינים אלו עבור האוכלוסייה, עד היום, במדינות רבות בעולם. חלקן מעשירות את הלחם גם בחומצה פולית.[2]
לאור המחקרים שמצאו כי קמח מלא בריא יותר לצריכה על פני קמח לבן, ירדה לאורך העשורים האחרונים צריכת הלחם הלבן, בהשוואה למוצרים כגון לחם שחור ולחם שיפון, אם כי היא עדיין גבוהה יותר. לחמים מחיטה מלאה לרוב יקרים יותר מלחם לבן, וצריכתם אופיינית יותר למעמדות גבוהים באוכלוסייה, אך בעקבות התודעה הגוברת לערכים בריאותיים עולה צריכת הלחם מקמח מלא בכל שכבות האוכלוסייה.
