מאיר וילנר

נולד ב-1918 בשם דב-בער קובנר^[1] (או בקיצור: בער קובנר) בעיר וילנה, אז בירת ממלכת ליטא ולאחר כמה שנים סופחה לפולין. אביו היה סוחר נעליים. למד תחילה בחדר ואחר כך בגימנסיה העברית "תרבות" בווילנה והיה חבר תנועת "השומר הצעיר". היה ממנהיגי "השומר הצעיר" בעיר יחד עם בן דודו אבא קובנר ואסתר נוביק (לימים אסתר וילנסקה, אשתו וגרושתו)^[2]. בזכרונותיו מספר וילנר^[3] כי זרעי הספק בציונות נבטו בו כאשר תנועת השומר הצעיר בה היה חבר סירבה לבקשתו של הירש גליק לסייע לו במאבק לקיצור יום העבודה שלו מ-14 שעות ל-8 ותמכה בעמדת אבא קובנר שטען כי "בגלות אין תנאים למאבק מעמדי או איגוד מקצועי של הפועל היהודי":

תשובה זו הכזיבה אותנו מאוד. משהו התחיל להתערער אצלנו בנוגע לתנועה שהיינו חברים בה. אנו שאלנו את עצמנו: אם אנו רואים את עצמנו כתנועה סוציאליסטית, כיצד אנו יכולים לסרב לסייע אפילו לחבר שלנו בעניין פועלי אלמנטרי כזה?

הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1938 לצורך לימודי היסטוריה^[1] באוניברסיטה העברית^[2], בה ארגן חוגים קומוניסטים בקרב הסטודנטים.

השם "מאיר" הוא שם מחתרת שקיבל טרם הייתה המפלגה הקומוניסטית של פלשׂתינה חוקית. שם המשפחה 'וילנר' הוא לזכר יהודי וילנה שנרצחו בשואה.

ב-1940 התקבל כחבר המפלגה הקומוניסטית של פלשׂתינה, וב-1943 למזכיר המפלגה בסניף ירושלים. בשנים אלו התחדדה אצלו הדעה שהמפלגה הקומוניסטית היא מפלגה ערבית לאומית, ושיהודי יכול להיות חבר בה רק בתנאי שיכפיף את עצמו לצרכיה של הלאומיות הערבית^[4]. מ-1948 ואילך היה חבר הוועד המרכזי של מק"י. כיהן כסגן מזכיר מק"י, חבר הלשכה המדינית והמזכ"ל.

בחודש נובמבר 1945 השתתף וילנר בכנס הייסוד של הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי שהתקיים בלונדון^[5][6], כנציגה של פק"פ. הוא השתתף בכנסים בינלאומיים ואזוריים של התנועה הקומוניסטית, וכן בוועידות של תנועות אחיות.

בשנת 1948 היה חבר מועצת העם, בין החותמים על מגילת העצמאות וחבר מועצת המדינה הזמנית.

בשנת 1949 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מק"י. ביוני אותה שנה צידד בשמואל מיקוניס, שטען שאין צורך בעלייה כל עוד אין משטר "דמוקרטי-עממי" בישראל, אמירה שאותה הוקיע שר החוץ משה שרת. על אף שבעת נאומו של שרת הכחיש וילנר שמיקוניס אמר זאת^[7], בישיבת הוועדה הפוליטית של מק"י טען כי הצהרה לטובת העלייה שווה לתקיעת סכין בגבו של מיקוניס^[8].

במרץ 1950, בתגובה לביקורת שמתח שר החוץ משה שרת על ברית המועצות, כינה אותו וילנר "היטלריסט". וילנר גם הרבה להשוות את ארצות הברית ל"פאשיזם הגרמני", כלומר לגרמניה הנאצית^[9].

וילנר התנגד לחוק נכסי נפקדים שאושר באותו החודש וכינה אותו "חוק גזל" הדומה לחוקים האנטישמיים שהורו לגזול מהיהודים את רכושם. דבריו עוררו סערה בקרב חברי מפא"י^[10].

ב-29 בנובמבר 1953 תבעה אישה בשם לאה צ'צ'יק, בעברה חברה במק"י, את וילנר על לשון הרע. צ'צ'יק תבעה מווילנר סכום של 12,000 ל"י. היא האשימה אותו בכך שכינה אותה "משוגעת" ו"בלתי נורמלית" בעת שפגש בה בבית קפה בתל אביב בפברואר 1952, שנה לאחר שעזבה את המפלגה^[11]. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה למחרת את התביעה^[12].

בשנת 1954 הגיש, יחד עם חבר הכנסת רוסתם בסתוני (מפ"ם), הצעה לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, אותו כינה "משטר של דיכוי לאומי אכזרי, שנותר בארצות מעטות בלבד, כגון דרום אפריקה וארצות הברית ביחסן לכושים."^[13]

במרץ 1955 צווה עליו להתפנות מדירתו בתל אביב לאחר שבעל הבית שבה שכנה הדירה לא ידע שהיא הושכרה לווילנר^[14]. באוקטובר אותה שנה פסק בית המשפט כי וילנר ימשיך להחזיק בחדר אחד בדירה, בעוד שבעל הבית יחזיק בשני החדרים האחרים ובמטבח^[15]. וילנר ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וזה דחה את ערעורו. לאחר מכן ערער על כך לבית המשפט העליון^[16].

בשנת 1956 חשף וילנר, יחד עם תופיק טובי את טבח כפר קאסם, בזמן שהממשלה עשתה הכול כדי למנוע מהציבור בישראל ומחוצה לה מלדעת על הטבח.

בנובמבר 1959, לאחר הבחירות לכנסת הרביעית, הוחלט כי יפנה את מקומו בכנסת למשה סנה ובכך יתפטר מהכנסת. באותה שנה מונה למרכז מזכירות הוועדה המרכזית של מפלגתו^[17]. בשל נסיעתו של סנה לבודפשט ההתפטרות נדחתה, ווילנר התפטר מהכנסת ב-16 בדצמבר^[18].

בשנת 1965 התרחש פילוג במפלגה הקומוניסטית על רקע התמיכה בברית המועצות, ביוזמתם של שמואל מיקוניס (מזכ"ל מק"י דאז) ומשה סנה (עורך היומון "קול העם"), אשר ייצגו את הפלג שהיה ביקורתי כלפי מדיניות ברית המועצות ביחס לישראל. השם מק"י נשאר בידי הפלג של קבוצת מיקוניס וסנה, משום שרוב חברי הכנסת של מק"י תמכו בפלג זה. מאיר וילנר ותופיק טובי הקימו את רק"ח הפרו-סובייטית, שאליה חברו רוב החברים הערבים ומיעוט של היהודים. באותה השנה נבחר וילנר לתפקיד מזכ"ל רק"ח.

וילנר היה במשך שנים עורך ראשי ומו"ל של עיתוני המפלגה וכן של ביטאוניה הרעיוניים בתקופות שונות. הוא כתב מאמרים רבים, וכן הוציא חוברות ופרסומים במגוון רחב ביותר של נושאים.

וילנר התנגד למלחמת ששת הימים וטען כי על ישראל לסגת מהשטחים שכבשה במהלך המלחמה וראה בהם כ"איום החמור ביותר נגד השלום"^[19]. בספטמבר 1967 פורסמה ידיעה בה נטען כי השווה את ממשלת ישראל לנאצים ואת משה דיין הגדיר כ"פטפטן המכריז הכרזות בלתי־אחראיות" ועוד^[20]. עם זאת, יום לאחר מכן הובהר כי וילנר לא השווה את ממשלת ישראל לנאצים^[21].

על רקע התנגדותו למלחמה^[22], ב-15 באוקטובר 1967, ברחוב הירקון בתל אביב, דקר אברהם בן-משה, חבר תנועת החרות ועורך ירחון התנועה^[23], את וילנר בגבו בסכין מטבח^[24]. הדוקר נעצר במקום ווילנר הובהל לבית החולים. בית המשפט המחוזי בתל אביב מצא את בן-משה אשם בגרימת חבלה חמורה, ולא בניסיון לרצח, וגזר עליו עונש קל יחסית של שנה וחצי מאסר^[25], שהוחמרו בערעור לארבע שנות מאסר. בפסיקתו, בית המשפט טען כי מעשיו של הנאשם "ניתנים להבנה" בשל דעותיו הקיצוניות ואמירותיו הפרובוקטיבות של וילנר, אשר היוו לטענת בית המשפט מניע למעשיו^[26]. בעקבות הדקירה וילנר לא היה בקו הבריאות במשך שנתיים^[2]. בן-משה נפטר 17 שנים אחר כך באפריל 1985^[23].

באוקטובר 1973, בעת דיון בכנסת בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, האשים וילנר את מדינת ישראל באחריות לפרוץ המלחמה בכך שסירבה לפנות את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בתגובה על כך, ניגשו אל הדוכן שני חברי הכנסת ממפלגת החרות, מתתיהו דרובלס ובן-ציון קשת, קרעו את נאומו והורידו אותו מעל הדוכן בכוח^[27]. ועדת הכנסת הביעה צער על התקרית ועל דבריו של וילנר^[28].

בשנת 1976 היה למאיר וילנר חלק חשוב, ביחד עם תאופיק זיאד, בקבלת ההחלטה על קיום השביתה הכללית ב-30 במרץ באותה שנה, שהובילה ליום האדמה הראשון. לאחר הקמת חד"ש בשנת 1977, כיהן וילנר כיושב הראש הראשון שלה.

בשנת 1978 הצביע וילנר בכנסת נגד אישור הסכמי קמפ דייוויד עם מצרים^[29].

ההתפתחות מוכיחה, כי הסכמי קמפ-דייוויד לא רק שלא קידמו את השלום הכולל, אלא אף הרחיקו אותו; לא רק שלא סילקו את סכנת המלחמה, אלא הגבירו אותה, בנותנם יד חופשית יותר למעשי תוקפנות נגד לבנון, נגד העם הפלשתינאי והלבנוני ונגד סוריה

— דיון בעקבות הודעת הממשלה על ההחלטה האנטי-ישראלית של עצרת האו"ם, פברואר 1982^[30]

בנובמבר אותה שנה הוענק לווילנר עיטור הידידות בין העמים^[31]. כעבור למעלה מעשור, בפברואר 1989, הוענק לווילנר עיטור מהפכת אוקטובר^[32].

במרץ 1979, במהלך הדיון בכנסת על אישור הסכם השלום בין ישראל למצרים, תקפו וילנר וחבריו למפלגה, תופיק טובי וצ'רלי ביטון, את ראש הממשלה מנחם בגין לאחר שהאחרון סיים את נאומו. וילנר צעק לעבר בגין: "אתה מוכר את ישראל לאמריקאים. אתה עבד נרצע של האמריקאים". בגין השיב לו בתגובה: "קומוניסט-סטליניסט לא יעז להטיף לנו מוסר"^[33].

ב-8 ביוני 1982 הגיש מאיר וילנר בכנסת בשם סיעת חד"ש את הצעת האי-אמון נגד ממשלת בגין-שרון על שפתחה במלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני. נציגי חד"ש היו היחידים בכנסת שתמכו בהצעת האי-אמון.

בנובמבר אותה שנה השתתף בהלוויתו של ליאוניד ברז'נייב במוסקבה, בה נפגש עם מחליפו של ברז'נייב יורי אנדרופוב, אותו הוא הגדיר כ"דמוקרט", אך גם עם יו"ר הארגון לשחרור פלסטין יאסר ערפאת. זו הייתה פגישתו הראשונה של וילנר עם ערפאת, אם כי עוד לפני כן נפגש עם בכירי אש"ף^[34]. וילנר טען כי ערפאת רוצה בשלום וכי אנשיו רוצים שרק מזרח ירושלים תהיה חלק מהמדינה הפלסטינית^[35].

בשלהי 1989 החליטה מועצת חד"ש כי וילנר יפרוש מהכנסת ויפנה את מקומו להאשם מחאמיד, במסגרת הסכם רוטציה^[36]. וילנר התפטר מהכנסת כעבור חודש, ב-10 בינואר 1990, לאחר כהונה בת כ-41 שנה כח"כ ב-12 כנסות שונות. אולם גם לאחר פרישתו מהכנסת המשיך וילנר להנהיג את מפלגתו^[37]. ביוני 1990 פרש מתפקידו כמזכ"ל המפלגה ובמקומו מונה לתפקיד תופיק טובי, ווילנר נהיה ליו"ר המפלגה^[38].

וילנר מחזיק במקום החמישי באורך כהונתו המצטברת בכנסת (אחרי שמעון פרס, תופיק טובי, אליעזר שוסטק ודוד לוי).

לאחר התפטרתו מהכנסת בריאיון עיתונאי נשאל על נפילת הקומוניזם במזרח אירופה ותהליך התפרקות ברית המועצות. הוא הביע ביקורת על המשטרים הקומוניסטים שהפכו טוטליטריים, ואמר^[39]:

הסוציאליזם השיג הישגים גדולים, העלה את רמת התרבות, הטכנולוגיה. מרקס לא טעה - הסוציאליזם יותר דמוקרטי מהקפיטליזם. אבל המערב התפתח גם הוא ובמזרח לא ראו את הנולד, הגיעו לרמת התפתחות מסוימת וקפאו על השמרים, לא הבינו שצריך להתקדם בקצב של המדינות הקפיטליסטיות. וכאן מתקשרת הדמוקרטיזציה. ההתקוממויות במזרח אירופה נובעות מהרצון לחירות. בגרמניה המזרחית לא התקוממו בגלל מצב כלכלי קשה. אנשים שם עזבו דירות ומכוניות, כי אמרו שרוצים חירות. אסור לשכוח את הרבים שחזרו אחרי שהבינו שבמערב לא מלקקים דבש. האמון במפלגות הקומוניסטיות התערער, כיוון שהן התנתקו מרחשי הציבור. לא הבינו שצריך לשתף יותר את הציבור, לא לקבל החלטות לבד. ברומניה המפלגה הקומוניסטית הפכה לאויבת העם, היה בה פולחן אישיות קיצוני, זלזול בכל יוזמה וסילוק כל מי שהעז לבקר. הכול היה שם מוגזם

ב-5 ביוני 2003 נפטר מאיר וילנר, הוא היה אחרון החותמים על מגילת העצמאות שנותר בחיים^[40].

על שמו נקרא רחוב בעיר שפרעם.

בנו, מיכה, פעיל בפורום הקומוניסטי הישראלי.

• מיר און דער ציעניזם, מוטווידאו, [חמו"ל, 1950?]. (ביידיש)
• ביטחון ישראל: מי פוגע בו? מי מבצר אותו?, [תל אביב]: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, (הקד’ 1955).
• דער געבאט פון דער שעה - ענדערן די פאליטיק פון מדינת ישראל, [תל אביב]: צ.ק. פון דער קאמוניסטישער פארטיי פון ישראל, 1955. (ביידיש)
• מאבקנו הפוליטי-רעיוני לאור הניסיון ההיסטורי, מתוך הספר "60 שנה למפלגה הקומוניסטית הישראלית", בהוצאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), תל אביב-יפו, 1980.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מאיר וילנר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מאיר וילנר

• מאיר וילנר, באתר הכנסת
• מאיר וילנר, באתר כנסת פתוחה
• אתר לזכרו של וילנר
• על החתימה במגילת העצמאות באתר יוטיוב
• מ. מייזלס, רק"ח: אנו גאים בקולות ערביים, מעריב, 15 באוקטובר 1969. ריאיון עם מאיר וילנר
• מידע על מאיר וילנר בקטלוג הספרייה הלאומית
• אמנון ברזילי, מת מאיר וילנר, ממקימי המפלגה הקומוניסטית בישראל, באתר הארץ, 8 ביוני 2003
• מאיר וילנר (1918-2003), דף שער בספרייה הלאומית