מבצע קציצה

בוועידת קזבלנקה בינואר 1943 החליטו נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט וראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל שהשלב הבא במלחמה, לאחר הצלחת מבצע לפיד, יהיה מה שכונה בהמשך מבצע האסקי - פלישת בעלות הברית לסיציליה שהחל בלילה שבין 9 ביולי ל-10 ביולי 1943. מכיוון שפלישה לסיציליה הייתה צעד מתבקש של בעלות הברית, נערך מבצע הטעיה רב ממדים, מבצע ברקלי (Operation Barclay) שמטרתו הייתה להסיט את תשומת לב גרמניה הנאצית מהכוונה לפלוש לסיציליה^{[סימוכין 1]}."מבצע ברקלי" כלל שימוש באמצעי הונאה והטעיה רבים. "מבצע קציצה" היה אחד ממבצעי המשנה של מבצע ברקלי, ונוסף אליו נעשה שימוש רב ברשתות הסוכנים הכפולים, בראשם זו של חואן פויול גארסיה ("גארבו")^{[סימוכין 2]}.

מבצע קציצה בוצע על ידי המודיעין של הצי המלכותי הבריטי ו-MI5, בראשותו של ג'ון גודפרי^[1]. כבר ב-29 בספטמבר 1939 הפיץ עוזרו של גודפרי, איאן פלמינג^[2][3], תזכיר בשמו של גודפרי שבו ציין, בין שאר אמצעי ההונאה והטעיה, גם שימוש בגופה ועליה מסמכים מזויפים. עם זאת, מי שהגה ב-31 באוקטובר 1942 את הרעיון להשתמש בגופה ותכנן אותו לפרטי פרטיו, היה קצין חיל האוויר המלכותי צ'ארלס כריסטופר צ'ולמונדליי (Cholmondeley) שסופח ל-MI5^{[סימוכין 3]}. מי שהיה מפקדו של צ'ולמונדליי ונציג מודיעין הצי בוועדת XX‏ (Double-Cross System) שפיקחה על הפעלת הסוכנים הכפולים, היה יואן מונטגיו.

על מונטגיו וצ'ולמונדליי הוטל לפתח את התוכנית, במטרה לגרום לאבווהר לשכנע את ה-OKH - המפקדה העליונה של הוורמאכט שאין בדעת בעלות הברית לפלוש לסיציליה, אלא שפלישה כזו תהיה בגדר תוכנית הטעיה בלבד.

הוחלט שההטעיה תבוצע באמצעות גופה אשר תיסחף לחופי פונטה אומבריה (אנ') שבספרד, כשעליה מסמכים מזויפים המזהים את המת כקצין מטה, הנושא בתיקו מסמכים ומכתבים אישיים בין גנרלים בכירים של בעלות הברית שמהם ניתן להסיק על תוכניות המלחמה בים התיכון.

ברקע לתכנון היה ברור כי אם ההונאה תתגלה על ידי הגרמנים, יהיה בכך אישוש להנחה שאכן בכוונת בעלות הברית לפלוש לסיציליה ובכך יושג ההפך הגמור ממטרות המבצע.

הגופה

הקצינים מונטגיו וצ'ולמונדליי יצרו קשר עם פתולוגים בלונדון על מנת לברר איזה סוג גופה יתאים למשימה זו וכיצד יש לנהוג בגופה כדי שניתוח שלאחר המוות, שייערך לאחר מציאתה, לא יחשוף את ההונאה.

הגופה שנמצאה מתאימה הייתה של אדם חסר כל וכנראה גם לוקה בנפשו בשם גלינדר מייקל (אנ'), שנולד ב-4 בינואר 1919 באברברגוד (אנ') למשפחה קשת יום ומת ב-28 בינואר 1943 לאחר בליעת רעל עכברים המכיל חומצה זרחתית שתכונתה, כפי שהוסבר אז לקצינים, שאיננה משאירה עקבות, שפתולוגים חסרי ניסיון פלילי יצליחו לאתר^{[סימוכין 4]}. הגופה הושארה בקירור בחדר המתים ברובע האקני עד שיוחלט על השימוש בה, כשבמקביל החלו הקצינים לבנות את הדמות הבדיונית שאותה תשמש הגופה. בנוסף נעזר צ'ולמונדליי בצ'ארלס פרייזר סמית (אנ') שתפקידו היה לספק ציוד מיוחד לסוכנים חשאיים^[4] וזה תכנן מכל מיוחד שבו תועבר הגופה בקירור בקרח יבש.

הדמות

מונטגיו וצ'ולמונדליי החלו לבדות פרטים ביוגרפיים של דמות שתהלום את השליחות שהוטלה עליה ושגם בדיקת סוכנים גרמנים לא תטיל ספק בקיומה האמיתי. על הקצין היה לשאת מכתבים למפקדים בכירים, לכן הוחלט שהדמות תהיה של קצין בדרגת מייג'ור בחיל הנחתים המלכותי^[5]. מחשש שמא יעלה בידי הגרמנים לאמת את זהות הקצין, נמצא ששם המשפחה "מרטין" נפוץ יחסית בין קציני הצי (נמצאו תשעה) והשם הפרטי נקבע להיות "ויליאם (ביל)". קצין בשם זה סופח אותה עת להדרכת טייסים בתחום ארצות הברית. לדמות נבנה סיפור כיסוי, הותאמו פרטי לבוש ונכתבו מסמכים ומכתבים אישיים שעל הגופה היה לשאת, בצד פריטים תמימים נוספים שכל אדם ובפרט כל חייל נושא בכיסיו, כמו גם תמונת חברתו בשם "Femme" ומכתב שלכאורה שלחה אליו^{[סימוכין 5]}. התעוררה בעיה במציאת אדם חי שניתן יהיה לצלמו לתעודת הזהות של ויליאם מרטין. הסתבר שרוני ריד (אנ')^[6] דומה למדי לגופה וצילומו הוא שנבחר לתעודת הזהות^{[סימוכין 6]}.

מכתבי ההונאה

נכתבו שלושה מכתבים שונים, שתפקידם היה לבנות את הרושם שכוחות הברית ינחתו ביוון ובסרדיניה ולא בסיציליה. מהבחינה הטכנית הנחת העבודה הייתה שהחומר הכתוב והמודפס שנשאה הגופה היה חייב להיות כתוב בדיו שתשרוד את שהיית הגופה במי הים, אך לא כזה שיגרום לחשד שזויפו במכוון^{[סימוכין 7]}:

• מכתב מגנרל סר ארצ'יבלד (ארצ'י) ניי (אנ'), סגן ראש המטה האימפריאלי, לגנרל סר הרולד אלכסנדר, מפקד קבוצת הארמיות ה-18 בתוניסיה.
• מכתב מלורד לואי מאונטבאטן, ראש מטה המבצעים המשולבים, לאדמירל סר אנדרו קנינגהם, מפקד כוחות הצי בים התיכון.
• מכתב נוסף ממאונטבאטן לדווייט אייזנהאואר, ובו הוא מבקש מאייזנהאואר לכתוב הקדמה למהדורה האמריקאית לספר בנושא תולדות הקומנדו, המתאר את מעלליו של מאונטבאטן. הספר צורף כדי ש"ויליאם מרטין" "ייאלץ" לשאת אותו בתיק עם כל המכתבים ולא בכיסיו, שכן זו הייתה ערובה למציאת כל המסמכים על ידי הספרדים או הגרמנים.

התיק ובו המכתבים נקשר בשרשרת לחגורתו של המנוח, על מנת שלא יאבד, יגיע בצמוד לגופה לחוף וישאיר רושם שתכולתו אכן חשובה.

מקום הטלת הגופה

אתר הטלת הגופה נבחר להיות לחופי ספרד שהיתה, לכאורה, מדינה נייטרלית במהלך המלחמה, שכן היה צורך לבנות סיפור כיסוי סביר להימצאות גופה הנושאת מסמכים מסווגים באזור שבו אין סכנה לנפילתם בידי הגרמנים. הקשרים שבין ספרד לגרמניה היו כאלה שלא השאירו מקום לספק שמא לא יועברו לידי הגרמנים. כך גם נשלל החשש, שמא יגיעו התיק והמסמכים לידי הצי הספרדי, שעמו היו לבריטניה יחסים מצוינים, וסביר שהיה מחזיר אותם לידהם מבלי שיגיעו לידיים נאציות. לאחר התעמקות בפרטי הסוכנים הגרמנים על אדמת ספרד וגזרות פעולותיהם, הוחלט להטיל את הגופה באופן שתיסחף לחופי פונטה אומבריה, לשפך הריו טינטו סמוך להואלבה, שם תגיע לטיפול קארל-אריק קיהלנתהל (אנ'), סוכן האבווהר שהיה גם מפעילו של גארבו.

העברת הגופה

לאחר קבלת אישורו של צ'רצ'יל למבצע וקבלת ההחלטה שהגופה תוטל סמוך לחוף מצוללת, נבחרה למשימה הצוללת סראף (אנ') בפיקודו של נורמן (ביל) ג'וול (אנ'). הסראף עגנה בגרינוק (אנ') שבסקוטלנד ועמדה להפליג לים התיכון. מונטגיו וצ'ולמונדליי יצאו עם המיכל ובו הגופה, מלונדון לגרינוק במשאית, נהוגה בידי נהג שעיסוקו האזרחי נהג מרוצים, עם המיכל ובו הגופה, ושם הועלה לצוללת שהפליגה ב-19 באפריל 1943 והגיעה ליעדה ב-29 לאפריל לפנות בוקר. שם הועלה המכל לסיפון, והגופה הוטלה לים במרחק של כקילומטר מהחוף^{[סימוכין 8]}, אליו נסחפה ברוח המערבית. למחרת נמצאה הגופה על החוף על ידי דייג סרדינים, שמיהר לדיווח על הימצאה ליחידת הגנת החוף הספרדית^{[סימוכין 9]}.

דבר הימצאות הגופה נמסר לאנשי הקונסוליה הבריטית. נערך ניתוח קצר ולא ממצה שלאחר המוות. הרופא, בעידוד איש הקונסוליה הבריטית שנכח בנתיחה, קבע שמדובר בטביעה, והגופה הועברה לקבורה בהואלבה. התיק, המסמכים ושאר הפריטים שנמצאו על הגופה מצאו את דרכם לפיקוד הצי הספרדי. נדרשו לא מעט פניות מצד הבריטים להעברת מסר שהם עומדים על קבלת כל הפריטים מבלי שאיש יצפה בהם, וזאת בכוונה הפוכה, לעורר את הספרדים לצפות בהם ולהעביר את תוכנם למודיעין הנאצי^{[סימוכין 10]}. קיהלנתהל מצדו, הפעיל לחץ על מקורביו הספרדים, להעביר את המסמכים לעיונו.

תוכן המסמכים עבר בנתיבי פיקוד המודיעין הגרמני לאלכסיס ברון פון רון (אנ'), לוילהלם קנריס, ממנו לוילהלם קייטל ולבסוף לאדולף היטלר. ב-12 במאי הוציא היטלר פקודה לפיה יש לצפות לתקיפת בעלות הברית ביוון ובסרדיניה^{[סימוכין 11]}. הודות לפיצוח האניגמה, ווידאו אנשי אולטרה ב-בלצ'לי פארק שהמודיעין והצבא הגרמני אימצו לחלוטין את מסרי מבצע "קציצה", ומברק בהתאם נשלח לצ'רצ'יל, ששהה באותו הזמן בארצות הברית, מברק שלשונו: "הקציצה נבלעה כולה"^{[סימוכין 12]} ("Mincemeat swallowed rod"^[7]).

הצלחת ההונאה סייעה לבעלות הברית בפלישתן לסיציליה, בשל הזזת עיקר כוחות התגבור הגרמניים מהאי האיטלקי ליוון וסרדיניה. ההיסטוריון יו טרבור-רופר כינה את המבצע "האפיזודה המרשימה ביותר בתולדות ההונאה"^{[סימוכין 13]}.

על חלקם ב"מבצע קציצה" זכו יואן מונטגיו וצ'ארלס צ'ולמונדליי בתוארי אבירות של מסדר האימפריה הבריטית.

דאף קופר (אנ') השתמש בעלילת הסיפור ברומן דמיוני, כביכול, "מבצע הרטברייק", שחיבר בשנת 1950. בהמשך התגלה הסיפור כנכון בספרו של יואן מונטגיו "האיש שמעולם לא היה" (אנ'), אשר יצא לאור בשנת 1953 והוסרט ב-1956. את דמותו של מונטגיו בסרט משחק קליפטון וב, מונטגיו עצמו מופיע בסרט בתפקיד סגן מרשל של חיל האוויר המלכותי, המותח ביקורת צינית על תוכנית "מבצע קציצה".

בנוסף אורה מורג הוציאה ספר נוער הנקרא "האניגמה במבצע קציצה".

ב-2020 הופק סרט מותחן בשם "האיש שלא היה" (הכנסותיו מעל 15M$, כפליים מעלות הפקתו) בכיכוב קולין פירת', ג'ייסון אייזקס ומת'יו מקפדיין.

בנובמבר 2021 הציבה האגודה היהודית-אמריקאית לשימור היסטורי (Jewish American Society for Historic Preservation), בשיתוף אגודת החיילים והחיילות היהודים לשעבר ומנהלת רובע האקני בלונדון, לוח זיכרון המנציח את הפרשה, ליד חדר המתים של של האקני - המקום שבו נפגשו השחקנים הראשיים בפרשה: שני קציני המודיעין, מונטגיו וצולמונדליי, חוקר מקרי המוות, ונהג המרוצים שהסיע את הגופה^[8].

מדיה וקבצים בנושא מבצע קציצה בוויקישיתוף

מדיה וקבצים בקטגוריה מבצע קציצה בויקיפדיה האנגלית

• מנהלת המבצעים המיוחדים
• מבצע פורטיטיוד
• חדר 40
• הטעיית הצבא הטורקי בקרב באר שבע
• דגל כוזב

• בן מקנטייר, מבצע קציצה: פרשיית הריגול האמיתית ששינתה את מהלכה של מלחמת העולם השנייה, תרגום מאנגלית כרמית גיא, תל אביב: עם עובד, 2010.
• אורה מורג, האניגמה ב"מבצע קציצה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014
• רוני ברבש, לוחמה חשאית במלחמת העולם השנייה, אוריון הוצאת ספרים, 2023, הפרק "מבצע 'בשר טחון'", עמ' 154–159.

• אל"ם (מיל.) בני מיכלסון, מבצע קציצה - האיש שלא היה ולא נברא, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
• אלוף (דימ') שלמה גזית, בלדה לסוכן כפול, מבט מל"מ, גיליון 69, יולי 2014, עמ' 28–30
• אלוף שלמה גזית, ‏התפקיד - נוכל בשירות הוד מלכותו, מערכות 273-274,מאי-יוני 1980 (על ספרו של יואן מונטגיו "מעבר לסודי ביותר אולטרה")
• יפתח רייכר-עתיר, "מבצע קציצה" מאת בן מקנטייר - על גופתי המתה, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2010
• שאול אדר, הגיבור המת של פרשיית הריגול המצליחה ביותר של מלחמת העולם השנייה, באתר הארץ, 16-19 בדצמבר 2010
• אורי קציר, "האיש שלא היה" באתר אימגו
• שי לוי, ‏הונאה בשדה הקרב – המהלכים הנועזים ביותר, באתר ‏מאקו‏, 26 באוגוסט 2013
• רוברט פילפוט, האיש שלא היה ולא נברא, באתר זמן ישראל, 22 באפריל 2022