נשיא סינגפור

מוסד הנשיאות בסינגפור נוסד בשנת 1965 עם היפרדות סינגפור ממלזיה וכינון הרפובליקה של סינגפור. המוסד החליף את תפקיד ראש המדינה (יאנג די-פרטואן נגארה) שנוצר כאשר קיבלה סינגפור אוטונומיה מבריטניה ב-1959. ראש המדינה האחרון (יאנג די-פרטואן נגארה) היה יוסוף בן אישק, שעם עצמאות סינגפור ב-1965 הפך לנשיאה הראשון של הרפובליקה. לאחר מותו ב-1970 הוא הוחלף על ידי בנג'מין שיארס, שכיהן בתפקיד עד מותו ב-1981. לאחר מותו של הנשיא שיארס, התמנה דבן נאיר (אנ') לנשיאה השלישי של סינגפור. בשל בעיות אישיות פרש נאיר מתפקידו ב-1985 ובמקומו התמנה ווי קים ווי (אנ') לנשיאה הרביעי של סינגפור. הוא כיהן בתפקיד עד 1993.

בינואר 1991, שינוי לחוקת סינגפור קבע את קיומם של בחירות כלליות לנשיאות סינגפור (אנ'). שינוי זה בחוקה נחשב לאחד מהשינויים הגדולים ביותר בהיסטוריה של חוקת סינגפור. תחת תיקון נוסף לחוקה ניתנה לנשיא הסמכות להטיל וטו על מינויים מרכזיים בשירות המדינה.^[4] הנשיא הראשון שנבחר בבחירות כלליות היה אונג טנג צ'יאונג (אנ'), שר לשעבר בקבינט של סינגפור. הוא כיהן כנשיא מ-1 בספטמבר 1993 עד 31 באוגוסט 1999. הנשיא השישי של סינגפור היה סלפן רמנתן. הוא נבחר על ידי אזרחי סינגפור אך הפך לנשיא בשל העובדה שהיה מתמודד יחיד במירוץ לנשיאות. כהונתו הראשונה הייתה בין 1 בספטמבר 1999 עד 31 באוגוסט 2005. הוא נבחר בשנית ב-17 באוגוסט 2005, אך גם בבחירות אלו היה מועמד יחיד. לאחר פרישתו של רמנתן ב-27 באוגוסט 2011, נבחר טוני טאן לנשיאה השביעי של סינגפור. הוא הושבע לתפקיד ב-1 בספטמבר 2011.

הנשיאה השמינית חלימה יעקוב נכנסה לתפקידה ב-14 בספטמבר 2017 ובכך הפכה לנשיאה האישה הראשונה של רפובליקת סינגפור. בבחירות לנשיאות הייתה יעקוב מועמדת יחידה ונבחרה ברוב קולות וללא מתנגדים.^[5]

לנשיא סמכויות אחדות בתחום הטקסי, כגון חתימה על חוקים, הסמכת שגרירים של סינגפור וקבלת כתבי האמנה של שגרירים זרים. הנשיא משתתף בטקסים רשמיים של המדינה ומייצג אותה כלפי חוץ.

הנשיא הוא ראש המדינה של סינגפור. הנשיא הוא המעניק את הסמכויות לרשות המבצעת, סמכויות המופעלות על ידי הקבינט של סינגפור או על ידי שר המוסמך לכך. לעומת זאת החוקה מעניקה את הסמכות לשליטה וניהול הממשלה בידי הקבינט ולא בידי הנשיא. ברוב המקרים נדרש הנשיא לממש את סמכויותיו בהתאם לעצת הקבינט או בהתאם לעצת שר המוסמך על ידי הקבינט. הנשיא מפעיל סמכויות מוגבלות בהתאם לשיקול דעתו של הקבינט וראש הממשלה בכל הנוגע לפיקוח על הרשות האחראית על המאבק בשחיתות ועל המשרד לביטחון הפנים והמשרד לקיום הרמוניה דתית.^[6][7]

כמרכיב של הרשות המחוקקת בסינגפור יחד עם הפרלמנט, הנשיא מעניק סמכויות וזכויות במשותף עם הרשות המחוקקת. תפקידו המרכזי של הנשיא הוא שימוש בכוח החוקתי שניתן לו כדי לאשר חוקים שעברו בפרלמנט. באופן כללי על הנשיא חל איסור לסרב לאשר הצעת חוק שהפרלמנט העביר ואישר.

הנשיא מכונה "הדיפלומט מספר אחד של סינגפור" והוא אחראי על מינויי שגרירים של מדינות זרות במדינתו, על ידי אישור כתבי האמנה שהם מגישים לו. בנוסף הנשיא תורם ליחסי החוץ של סינגפור על ידי ביקורים ומסעות ברחבי העולם.^[8]

סמכויותיו של נשיא סינגפור מחולקות לכוחות שהנשיא רשאי להפעיל לפי שיקול דעתו, וכאלו שעליו לממש בהתאם לעצת הקבינט של סינגפור או של שר הפועל בסמכותו הכללית של הקבינט. בנוסף מחויב הנשיא להתייעץ עם מועצת יועצי הנשיא (CPA) כאשר מפעיל את חלק מסמכויותיו. בסמכותו של הנשיא לאשר מינויי מפתח לתפקידים בשירות הציבורי כמו : נשיא בית המשפט העליון של סינגפור, התובע הכללי של סינגפור, יו"ר וחברי נציבות השירות הציבורי, מפקד הכוחות המזוינים של סינגפור והמפקח הכללי של משטרת סינגפור. בנוסף על הנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על חבר פרלמנט שלטעמו הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להשגת רוב בפרלמנט.

• היסטוריה של סינגפור

מדיה וקבצים בנושא נשיא סינגפור בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של נשיא סינגפור (באנגלית)