סלניום

סלניום הוא אל-מתכת בצבע אפור עם תכונות כימיות דומות לאלו של גופרית וטלור. סלניום טהור מוליך חשמל במידה רבה יותר כאשר הוא חשוף לאור. סלניום משמש לעיתים כמרכיב בסגסוגות של מוליכים למחצה מרוכבים המשמשים בתאים פוטואלקטריים.

• מהווה רכיב חשוב בתאים פוטואלקטריים ותאים סולריים.
• רגישותו לאור שימשה מרכיב מרכזי במדי אור ישנים.
• משמש לסילוק צבע מזכוכית. לדוגמה, צבע ירוק שנובע מזיהומי ברזל.
• בהוספה לתערובת מרכיבי הזכוכית, צובע אותה באדום.
• בהוספה לצבען צהוב קדמיום מאדים אותו, ומשמש כתוספת נפוצה ליצירת גוונים שבין צהוב לכתום.
• מגביר עמידות לשחיקה של גומי.
• לסלניום יישומים בצילום, ניתן להעניק לתמונות גוונים בעזרתו.
• בין שנת 1955 עד 1975 בערך היה שימוש נרחב בסלניום ברכיבים אלקטרוניים – דיודות שנקראו "דיודות סלניום" ששימשו כמישרי זרם.
• תרכובת של סלניום נפוצה בשמפו נגד קשקשת.
• סגסוגת של סלניום עם ביסמוט, Bi₂Se₃ מקבלת תשומת לב ניכרת במחקר במבודדים טופולוגיים.
• שכבה אטומית בודדת של תרכובת סלניום עם ברזל (FeSe) התגלתה לאחרונה כבעלת מוליכות על.

סלניום (מקור השם במלה היוונית "σελήνη" שמשמעותה ירח) זוהה ב-1817 על ידי ינס יאקוב ברצליוס שזיהה אותו ביחד עם טלור. עם השנים הדרישה לסלניום גברה בעקבות שימושים בתחומים רבים כמו בגומי ובפלדה. עד 1970 סלניום כבר הוחלף על ידי צורן.

ב-1996, מחקרים הראו קשר בין סלניום לבין עיכוב סרטן אצל בני אדם. בשנות ה-90 המאוחרות גבר השימוש בסלניום (בעיקר יחד עם ביסמוט) בתור תוסף לצנרת מפליז בשביל לעמוד בסטנדרטים הסביבתיים נגד עופרת.

סלניום מופיע בטבע במחצבים ביחד עם גופרית, נחושת, כסף ועופרת. סלניום מופק כתוצר לוואי בעיבוד מחצבים אלו.

לסלניום חשיבות מסוימת בביולוגיה, ויצורים רבים זקוקים לו בכמויות זעירות.החומצות האמיניות הנדירות סלניום מתיונין וסלניום ציסטאין כמעט זהות לחומצות האמיניות הנפוצות מתיונין וציסטאין, אבל יש בהן אטום סלניום במקום אטום גופרית. ישנם חיידקים שבונים באופן שיטתי חלבונים שמכילים את החומצות האמיניות הנדירות הללו. אולם, אין לחיידקים הללו קודונים ייחודיים עבור חומצות האמיניות הנדירות; כאשר הן מצויות בחלל התא של החיידק, אחד מקודוני הגנום המקודד במצב נורמלי להפסקת יצירת החלבון מקודד להן.

בשאר היצורים החיים, אחוז קטן מהמתיונין והציסטאין מוחלף באופן מקרי בסלניום מתיונין וסלניום ציסטאין. עובדה זו מנצלת את תכונותיו של אטום הסלניום להגנה מעקה חמצונית. גם לאדם דרושה כמות קטנה של סלניום ובלעדיה הוא רגיש יותר לתעוקת לב. כמות הסלניום היומית המומלצת לאדם היא 55 מיקרוגרם. עודף של סלניום (מעל 400 מיקרוגרם ליום) עלול לגרום להרעלה הנקראת סלנוזה (selenosis).

סלניום מצוי באגוזים, בדגנים, בבשר, בדגים, ובביצים; זרעי האגוז הברזילאי עשירים במיוחד בסלניום.^[1] בצורתו החופשית הסלניום אינו רעיל, אך חלק מתרכובותיו רעילות מאוד ואופן פעולתן דומה לזו של ארסן. דוגמה לתרכובת כזו היא H₂Se. חיות שניזונות מצמחים שגדלו באדמה עשירה בסלניום עלולות להיפגע מכך.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: סלניום
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סלניום

• סלניום, באתר ויקירפואה
• סלניום ב-Webelements (באנגלית)
• סלניום וסרטן הערמונית (בעברית)
• סלניום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)