טלור

טלור הוא יסוד נדיר ממשפחת המתכות למחצה. בצורת גביש, לטלור צבע כסוף-לבן ובצורתו הטהורה יש לו ברק מתכתי. גביש הטלור הוא חלש ביותר, והוא מתעוות מעצמו בטמפרטורת החדר. ניתן להפיק טלור אמורפי מתמיסת חומצת טלור (Te(OH)₆), אך יש מחלוקת האם הוא באמת אמורפי או עשוי מגבישים זעירים. טלור הוא מוליך למחצה מסוג P, אשר מוליכותו משתנית בהתאם לכיוון המערך האטומי שלו וגוברת כשנחשף לאור. מבחינה כימית טלור דומה לסלניום וגופרית. טלור בוער בלהבה ירקרקה-כחולה ויוצר טלור דו-חמצני (TeO₂). בצורתו המותכת, טלור גורם לקורוסיביות בנחושת, ברזל ופלדה.

לטלור 22 איזוטופים שונים אשר משקלם האטומי משתרע בין ¹¹⁴Te ו-¹³⁵Te.

לטלור שימושים בעיקר בסגסוגות, למשל כשמוסף לעופרת הוא מחזק אותה ומגביר את עמידותה בפני חומצה גופרתית. שימושים נוספים:

• לטלור יישומים בקרמיקה.
• לתרכובת Bi₂Te₃ שימושים במכשירים תרמואלקטריים.
• לתרכובת הקדמיום והטלור CdTe יישומים בתאים סולריים.
• לתרכובת CdZnTe תפקיד בתור גלאי קרני X.
• סגסוגת טלור, קדמיום וכספית היא מוליך למחצה רגיש לאור תת אדום.
• טרנזיסטור זעיר.^[1]

היסוד טלור זוהה בשנת 1782 על ידי ההונגרי פרנץ מילר פון רייכנשטיין (Franz-Joseph Müller von Reichenstein) כאשר בחן מחצבי זהב בטרנסילבניה. הוא כינה את היסוד החדש שהעריך שנמצא עם הזהב, "מטלום פרובלמטיקום".טלור בודד בשנת 1798 על ידי מרטין היינריך קלפרות (Martin Heinrich Klaproth) שנתן לו את שמו (על שם טלוס בלטינית - אלת האדמה) והבחין בינו לבין אנטימון. בשנת 1832, יונס יעקב ברצליוס חקר באופן שיטתי את תכונותיו של הטלור.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 גבר השימוש בטלור בעקבות היישומים התרמואלקטריים החדשים.

טלור נמצא בטבע לעיתים קרובות ביחד עם זהב בתרכובת AuTe₂ ולפעמים עם מתכות אחרות, ככסף, עופרת וברזל. מעריכים את שכיחותו בטבע כמיליארדית של קליפת כדור הארץ. מחצבי טלור נמצאו במדינות רבות, בין השאר בארצות הברית, קנדה, שוודיה וזמביה.

אדם שנחשף לריכוזים נמוכים של טלור באוויר עלול לפתח "נשימת טלור", שגורמת לריח המזכיר שום מהפה, בעקבות כימיקל מסוים שנוצר בגוף בזמן השאיפה.

טלור מתכתי ותרכובות טלור נחשבות רעילות ויש לטפל בהן בהתאם.

מדיה וקבצים בנושא טלור בוויקישיתוף

• טלור ב-Webelements (באנגלית)
• טלור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• טלוריום, דף שער בספרייה הלאומית