עמק המוות
עמק המוות (באנגלית: Death Valley) הוא עמק מדברי במזרח מדינת קליפורניה שבארצות הברית, בצפון מדבר מוהאבי, הגובל במדבר האגן הגדול (אנ'). במהלך הקיץ, זהו אחד המקומות החמים ביותר על פני כדור הארץ, יחד עם מדבריות במזרח התיכון ובסהרה.[1]
 | |
| עמק המוות כפי שנראה ממעבורת החלל "קולומביה" באוקטובר 1995 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מדבר, אטרקציה תיירותית, עמק, גראבן  |
| נתונים ומידות | |
| גובה | 86- מטרים |
| שטח | 7,800 קמ"ר |
| מיקום | |
| מיקום | קליפורניה בארצות הברית |
| קואורדינטות | 36°14′49″N 116°49′01″W / 36.24694°N 116.81694°W |
  | |
אגן בדווטר (אנ') של עמק המוות הוא נקודת הגובה הנמוכה ביותר באמריקה הצפונית, בגובה 86 מטרים מתחת לגובה פני הים.[2]
עמק המוות שוכן 136.2 קילומטרים מזרחית-דרום מזרחית להר ויטני, הנקודה הגבוהה ביותר ב-48 המדינות הרצופות של ארצות הברית בגובה של 4,421 מטרים. באחר הצהריים של 10 ביולי 1913, מדדה לשכת מזג האוויר של ארצות הברית (אנ') טמפרטורה גבוהה של 56.7 מעלות צלזיוס בפרנס קריק בעמק המוות,[3] שנקבעה כטמפרטורת האוויר הגבוהה ביותר שנרשמה אי פעם בכדור הארץ.[4] עם זאת, מומחים מודרניים מטילים ספק באמינות מדידה זו, ובכמה אחרות שנערכו באותה תקופה, לפני מאה שנה.[5]
עמק המוות שוכן בעיקר במחוז איניו, בקליפורניה, סמוך לגבול קליפורניה ונבדה, באגן הגדול, מזרחית להרי סיירה נבדה, ומהווה חלק גדול מהפארק הלאומי עמק המוות והוא המאפיין העיקרי של "שמורת הביוספירה של מדבריות מוהאבי וקולורדו" (Mojave and Colorado Deserts Biosphere Reserve). כיוונו של העמק מצפון לדרום בין רכס אמרגוסה (אנ') במזרח לרכס פנאמינט (אנ') במערב; הרי גרייפוויין (Grapevine) והרי אוולסהד (Owlshead) יוצרים את גבולותיו הצפוניים והדרומיים, בהתאמה.[6] שטחו כ-7,800 קמ"ר.[7] הנקודה הגבוהה ביותר בפארק הלאומי עמק המוות היא פסגת טלסקופ (אנ') ברכס פנאמינט, שגובהה 3,366 מטרים.[8]
גאולוגיה
עמק המוות הוא גראבן – גוש סלע ששקע בין שני רכסי הרים.[9] הוא שוכן בקצה הדרומי של מרזבה גאולוגית, "ווקר ליין" (Walker Lane), שכיוונה צפונה עד לאורגון. העמק חצוי על ידי מערכת של העתקי הסטה אופקיים ימניים, הכוללת את "העתק עמק המוות" (Death Valley Fault) ואת "העתק פרנס קריק" (Furnace Creek Fault). הקצה המזרחי של העתק ההסטה האופקי השמאלי "העתק גארלוק" (Garlock Fault) חוצה את העתק עמק המוות. הנחלים פרנס קריק ואמרגוסה (אנ') זורמים דרך חלק מהעמק ובסופו של דבר נבלעים בחולות קרקעית העמק.
עמק המוות מכיל גם מדבריות מלח. על פי הקונצנזוס הגאולוגי הנוכחי, בזמנים שונים במהלך אמצע תקופת הפליסטוקן, שהסתיימה לפני כ-10,000–12,000 שנים, נוצר בעמק המוות אגם יבשתי, אגם מנלי (אנ'). אורכו של האגם היה כמעט 160 קילומטרים ועומקו 180 מטרים. האגן האחרון בשרשרת אגמים שהחלה באגם מונו (אנ') בצפון, והמשיכה דרך אגנים במורד עמק אוונס, דרך אגמי סירלס (Searles) וצ'יינה (China) ועמק פנאמינט, לכיוון מערב.[10]
כשהאזור הפך למדבר, המים התאדו, והותירו שפע של מלחי אידוי, כגון מלחי נתרן ובוראקס, אשר נוצלו מאוחר יותר במהלך ההיסטוריה המודרנית של האזור, בעיקר בשנים 1883 עד 1907.[11]
אקלים
בעמק המוות יש אקלים צחיח סובטרופי וחם (סיווג BWh בשיטת קפן), כשהקיץ ארוך וחם בצורה קיצונית, והחורפים קצרים ונוחים עם מעט גשם.
העמק צחיח במיוחד, מכיוון שהוא שוכן בצל הגשם של ארבעה רכסי הרים עיקריים (כולל סיירה נבדה ורכס פנאמינט (אנ')). לחות הנעה פנימה מהאוקיינוס השקט חייבת לעבור מזרחה מעל ההרים כדי להגיע לעמק המוות; כאשר מסות האוויר נאלצות לטפס כלפי מעלה בכל רכס, הן מתקררות והלחות מתעבה, ויורדת כגשם או שלג על המדרונות המערביים. כאשר מסות האוויר מגיעות לעמק המוות, רוב הלחות באוויר כבר אבדה ולכן נותר מעט מאוד לחות שיכולה לרדת כמשקעים.[12]
החום הקיצוני של עמק המוות מיוחס למפגש של גורמים גאוגרפיים וטופוגרפיים. מדענים זיהו מספר גורמים מרכזיים:
- חימום מהשמש: פני העמק (המורכבים מאדמה, סלעים, חול ועוד) עוברים חימום שמש אינטנסיבי מכיוון שהאוויר צלול ויבש, והאדמה כהה והצמחייה דלילה. עובדה זו בולטת במיוחד באמצע הקיץ, כאשר השמש כמעט ישירות במרכז השמיים.
- מלכודת האוויר החם: אוויר חם עולה ומתקרר באופן טבעי;[13] בעמק המוות אוויר זה נתון לחימום חוזר מתמשך מכיוון שהוא לכוד בין קירות העמק הגבוהים והתלולים ושוקע בחזרה לקרקעית העמק.[12] אוויר חם נלכד גם בשל הכיוון צפון-דרום של העמק, ניצב לרוחות השוררות שכיוונן מערב-מזרח.
- נדידת אוויר חם מאזורים אחרים (הסעת חום): אזורים מדבריים חמים הסמוכים לעמק המוות, במיוחד מדרום וממזרח, מחממים לרוב אוויר לפני שהוא מגיע לעמק המוות.
- רוחות הרים חמות: מכיוון שהרוחות נאלצות לנשוב מעלה ומעל הרים (למשל הרכסים הרבים ממערב לעמק המוות), הרוחות מתחממות בכמה דרכים. הרוחות היבשות והחמות שנוצרות ידועות כרוחות פן. מקור החום שלהם יכול להיגרם בחלקו משחרור חום סמוי, המתרחש כאשר אדי מים מתעבים לעננים.
חום ויובש קיצונים תורמים לתנאים מתמשכים דמויי בצורת בעמק המוות ומונעים ממרבית העננים מעבר דרך גבולות העמק, שם המשקעים הם לרוב בצורת וירגה.
העומק והצורה של עמק המוות משפיעים מאוד על האקלים שלו. העמק הוא אגן צר וארוך היורד אל מתחת לפני הים ומוקף ברכסי הרים גבוהים ותלולים. האוויר הצלול והיבש וכיסוי הצמחים הדליל מאפשרים לאור השמש לחמם את פני המדבר. לילות הקיץ מספקים הקלה מועטה: הטמפרטורה הנמוכה ביותר בלילה עשוי לרדת רק לטווח של 28 עד 37 מעלות צלזיוס. מסות נעות של אוויר מחומם במיוחד נושבות דרך העמק, ויוצרות טמפרטורות אוויר גבוהות במיוחד.[12]
טמפרטורת האוויר החמה ביותר שנרשמה אי פעם בעמק המוות הייתה 56.7 מעלות צלזיוס, ב-10 ביולי 1913, בגרינלנד ראנץ' (כיום פרנס קריק),[3] אשר, נכון לשנת 2022, היא הטמפרטורה האטמוספירית הגבוהה ביותר שתועדה אי פעם. על פני כדור הארץ.[4] (דיווח על טמפרטורה של 58 מעלות צלזיוס בלוב בשנת 1922 נקבע מאוחר יותר כלא מדויק.)[3] במהלך גל החום שהגיע לשיא עם שיא זה, חמישה ימים רצופים הגיעו ל-54 מעלות צלזיוס ומעלה. כמה מטאורולוגים מודרניים חולקים על הדיוק של מדידת הטמפרטורה של 1913.[14] ב-30 ביוני 2013, נרשמה טמפרטורה מאומתת של 54.0 מעלות צלזיוס והיא קשורה למיטריבה (مطربة) בכווית, לטמפרטורת האוויר החמה ביותר שנמדדה בצורה מהימנה ביותר שנרשמה אי פעם על פני כדור הארץ.[15] טמפרטורה של 54.4 מעלות צלזיוס תועדה בתחנה המטאורולוגית של פרנס קריק ב-16 באוגוסט 2020, אך עדיין לא אומתה רשמית.[5][16] בעמק נמדדה שוב טמפרטורה זו ב-9 ביולי 2021.[17] הטמפרטורה הנמוכה ביותר בעמק, נמדדה בחוות גרינלנד ב-2 בינואר 1913, והייתה 9- מעלות צלזיוס.
טמפרטורת פני השטח הגבוהה ביותר שנרשמה אי פעם בעמק המוות הייתה 93.9 מעלות צלזיוס, ב-15 ביולי 1972, בפרנס קריק, שהיא טמפרטורת פני הקרקע הגבוהה ביותר שנרשמה אי פעם על פני כדור הארץ.[18]
המספר הגדול ביותר של ימים רצופים עם טמפרטורה מרבית של לפחות 38 מעלות צלזיוס היה 154, בקיץ 2001. בקיץ 1996 היו 40 ימים מעל 49 מעלות צלזיוס, ו-105 ימים מעל 43 מעלות צלזיוס. בקיץ 1917 היו 52 ימים שבהם הטמפרטורה הגיעה ל-49 מעלות צלזיוס או יותר, 43 מהם רצופים.
הטמפרטורה הלילית הגבוהה ביותר שנרשמה בעמק המוות הייתה 43 מעלות צלזיוס, שנמדדה ב-5 ביולי 1918. אולם נתון זה שנוי במחלוקת; שיא של 42 מעלות צלזיוס ב-12 ביולי 2012, נחשב לאמין. זהו אחד הערכים הגבוהים ביותר שתועדו אי פעם. כמו כן, ב-12 ביולי 2012, הטמפרטורה הממוצעת של 24 שעות שנרשמה בעמק המוות הייתה 47.5 מעלות צלזיוס, מה שהופך אותה לטמפרטורת 24 השעות החמה ביותר בעולם.
ארבעה רכסי הרים עיקריים נמצאים בין עמק המוות והאוקיינוס, כל אחד מהם מוסיף לאפקט של מדבר צל גשם צחיח יותר ויותר, ובשנים 1929, 1953 ו-1989, לא ירד גשם כלל במשך כל השנה. התקופה שבין 1931 ל-1934 הייתה התקופה היבשה ביותר שנמדדה, עם רק 16 מילימטרים של גשם על פני תקופה של 40 חודשים. כמות המשקעים השנתית הממוצעת בעמק המוות היא 60 מילימטרים, בעוד שבתחנת חוות גרינלנד נמדד ממוצע של 40 מילימטרים. החודש הגשום ביותר שנרשם הוא ינואר 1995, כאשר ירדו 66 מילימטרים של גשם בעמק המוות. התקופה הגשומה ביותר שנרשמה הייתה מאמצע 2004 עד אמצע 2005, שבה ירדו כמעט 150 מילימטרים של גשם בסך הכל, מה שהוביל ליצירת אגמים זמניים בעמק ובאזור ולפריחת פרחי בר גדולה.[19] שלג שהצטבר תועד רק בינואר 1922, בעוד פתיתי שלג שהתפזרו תועדו בהזדמנויות אחרות.
| אקלים בפרנס קריק | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 19.4 | 22.9 | 27.8 | 32.5 | 38.1 | 43.3 | 46.9 | 45.9 | 41.4 | 33.8 | 25.1 | 18.4 | 33 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 4.4 | 7.9 | 12.7 | 16.7 | 22.6 | 27.3 | 31.1 | 29.8 | 24.2 | 16.4 | 8.9 | 3.5 | 17.2 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 9.9 | 13 | 7.6 | 3.0 | 0.76 | 1.3 | 1.8 | 3.3 | 5.3 | 1.8 | 4.6 | 7.6 | 60 |
| מקור: 1981–2010 US Climate Normals | |||||||||||||
| אקלים בתחנת המדידה בקאו קריק | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 18.0 | 22.0 | 27.0 | 32.7 | 37.8 | 42.9 | 46.7 | 45.4 | 41.6 | 33.4 | 24.1 | 18.8 | 32.6 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 4.8 | 8.1 | 12.4 | 17.8 | 22.6 | 27.3 | 31.3 | 30.0 | 25.2 | 17.8 | 9.6 | 5.8 | 17.7 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 6.1 | 8.1 | 5.1 | 5.1 | 2.5 | 0.51 | 2.5 | 2.8 | 3.0 | 2.8 | 5.1 | 7.4 | 51 |
| מקור: COW CREEK, CALIFORNIA (042092) | |||||||||||||
שיטפונות
בשנת 2005 ירדו בעמק המוות פי ארבעה מכמות המשקעים השנתית הממוצעת של 38 מילימטרים. כפי שקרה בעבר במשך מאות שנים, המקום הנמוך ביותר בעמק התמלא באגם רחב ורדוד, אך החום והצחיח הקיצונים החלו מיד לאדות את האגם הזמני.
צמד התמונות (משמאל) מהלוויין לאנדסאט 5 של נאס"א מתעד את ההיסטוריה הקצרה של אגם בדווטר של עמק המוות: נוצר בפברואר 2005 (למעלה) והתאדה בפברואר 2007 (למטה). בשנת 2005, בריכה גדולה של מים ירקרקים השתרעה רוב הדרך על פני קרקעית העמק. עד מאי 2005, חזרה קרקעית העמק לתפקידה המוכר יותר כאגן בדווטר, מדבר מלח. עם חלוף הזמן, המלח שזה עתה הומס והתגבש מחדש מתכהה.[20]
בשוליים המערביים של עמק המוות יש מניפות סחף. בזמן שיטפונות בזק, גשמים היורדים על ההרים התלולים במערב זורמים דרך קניונים צרים, ולוכדים בדרכם הכל, מגרגירי חרסית קטנים ועד סלעים גדולים. כאשר הזרמים הללו מגיעים לשפך של הקניונים, הם מתרחבים ומאטים, ומתפצלים לערוצים רבים והחומר שלכדו בדרכם שוקע. ככל שלמניפות הסחף יש גוון בהיר יותר, כך הן צעירות יותר.
אקולוגיה
למרות החום העז והמשקעים הדלים, יש בעמק המוות מגוון ביולוגי ניכר. פרחים, מושקים במי הפשרת שלגים, מרבדים את קרקעית המדבר בכל אביב, ונמשכים עד חודש יוני.[19] ניתן לראות כבש גדול-קרניים, עקב אדום-זנב וחמורים שהתפראו. בעמק המוות יש למעלה מ-600 מעיינות ובריכות. בסולט קריק (Salt Creek), שקע רדוד באורך קילומטר וחצי במרכז העמק, חי מין דג אנדמי, Cyprinodon salinus (אנ').[21] אוכלוסיות דגים מבודדות אלו הן שרידים של האקלים הגשום יותר בתקופת הפליסטוקן.[21]
המים במפלי דרווין (Darwin Falls), בקצה המערבי של מונומנט עמק המוות, צונחים מגובה של 30 מטר לתוך בריכה גדולה מוקפת ערבות ועצי צפצפה. למעלה מ-80 מינים של עופות תועדו מסביב לבריכה.[22]
תפרחת מלח (אנ'), המכונה גם פרחי מלח, היא תופעה נדירה בעמק המוות המתרחשת כאשר גשם נספג באדמה וממיס מלח מתחת לפני השטח וגורם לאדמה להיראות כאילו יש אבק קל של שלג.[23]
היסטוריה
עמק המוות הוא ביתם של שבט הטימבישה (Timbisha, לשעבר היו קרויים שושוני (אנ') והיו ידועים גם כפנאמינט וקוסו) של ילידים אמריקאים אשר חיו בעמק לפחות באלף האחרון. שם העמק בשפת טימבישה הוא tümpisa, שפירושו "צבע סלע" ומתייחס לצבע האוכרה האדום שניתן להכין מסוג של חימר המצוי בעמק. כמה משפחות עדיין גרות בעמק בפרנס קריק. מאהונו (Maahunu) בקניון גריפווין (Grapevine Canyon) הוא אתר של יישוב לשעבר של בני הטימבישה ששכן סמוך לטירת סקוטי (Scotty's Castle) שננטש. משמעות השם אינה ברורה, אף על פי שידוע כי הונו פירושו 'קניון'.
הבהלה לזהב בקליפורניה הביאה בכנפיה את ראשוני האנשים ממוצא אירופי לבקר באזור. בדצמבר 1849 נכנסו לעמק המוות שתי שיירות של חלוצים, שבהן בסך הכל כ-100 קרונות, בדרכם לשדות הזהב של קליפורניה. השיירות הלכו לאיבוד במה שחשבו שהוא קיצור דרך לשביל הספרדי הישן (Old Spanish Trail). במשך שבועות לא הצליחו אנשי השיירה, המכונה חבורת בנט-ארקן (Bennett-Arcane Party), למצוא מעבר היוצא מהעמק. הם הצליחו למצוא מי שתייה במעיינות שונים באזור, אבל נאלצו לשחוט כמה מהשוורים שלהם על מנת לשרוד. הם השתמשו בעץ של הקרונות שלהם על מנת לצלות את הבשר ולהכין בשר מיובש. המקום שבו עשו זאת קרוי כיום "מחנה העגלות השרופות" (Burned Wagons Camp) ושוכן סמוך לדיונות החול.
לאחר שנטשו את קרונותיהם, הם יצאו מהעמק בהליכה. זמן קצר לאחר שעזבו את העמק, הסתובבה אחת הנשים בקבוצה ואמרה, "להתראות עמק המוות", ובכך נתנה לעמק שבו שרדו בני החבורה את שמו. בחבורה היה גם ויליאם מנלי (William Lewis Manly), שספרו האוטוביוגרפי "עמק המוות בשנת 49" מספר בפרוטרוט מסע זה ופרסם את האזור (מאוחר יותר קראו גאולוגים על שמו את האגם הפרהיסטורי שמילא פעם את העמק).[24]
העפרות הידועות ביותר הקשורות לאזור היו גם הקלות ביותר לכרייה וגם הרווחיות ביותר: משקעים אוופוריטיים כדוגמת מלחים, בוראט וטלק. בוראקס נתגלה על ידי רוזי וארון וינטרס (Rosie and Aaron Winters) בסמוך לחוות "נווה המדבר בעמק המוות" (אז הייתה קרויה גרינלנד) ב-1881. מאוחר יותר באותה שנה הפכו "מפעלי הבוראקס איגל" (Eagle Borax Works) לפעילות הבוראקס הכלכלית הראשונה בעמק המוות. ויליאם טל קולמן (William Tell Coleman) הקים את מפעל "מפעלי בוראקס הרמוני" (Harmony Borax Works) והחל לעבד את העפרה בשלהי 1883 או תחילת 1884, והמשיך עד 1888. חברת הכרייה והזיקוק ייצרו בוראקס לייצור סבונים ולשימושים תעשייתיים.[25] התוצר הסופי שונע מהעמק עד למסוף הרכבת במוהאבי במרחק של 266 קילומטרים משם. הקרונות שהכילו 10 טון נמשכו על ידי "צוות של 20 פרדות" (twenty-mule team), בפועל צוות של 18 פרדות ושני סוסים.[25]
מהירות הקרונות של הצוותים של 20 הפרדות הייתה בממוצע 3 קילומטרים לשעה ונדרשו 30 ימים להשלים מסע הלוך ושוב. השם המסחרי "צוות הבוראקס של 20 הפרדות" (20-Mule Team Borax) התקבע על ידי "חברת הבוראקס של החוף הפסיפי" (Pacific Coast Borax Company) של פרנסיס מריון סמית (Francis Marion Smith) לאחר שסמית רכש את אחזקות הבוראקס של קולמן ב-1890. מסע פרסום בלתי נשכח השתמש בדמות הקרונות על מנת לקדם את סבון היד הגרגירי המכונה בורקסו (Boraxo) ותוכניות הרדיו והטלוויזיה הקרויות "ימי עמק המוות" (Death Valley Days). ב-1914 נבנתה רכבת עמק המוות כדי לשרת את פעילות הכרייה בחלק המזרחי של העמק. הכרייה המשיכה לאחר התמוטטות האימפריה של קולמן, ובשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20 היה האזור המקור הגדול ביותר בעולם של בוראקס. "תצורת פרנס קריק" בת ארבעה עד שישה מיליון שנים היא המקור העיקרי של מינרלים של בוראט שנכרו ממישורי המלח של עמק המוות.
מבקרים אחרים נשארו כדי לחפש ולכרות עפרות כסף, זהב, עופרת ונחושת. מפעלי הכרייה הספורדיים הללו סבלו ממיקומם המרוחק וסביבת המדבר הקשה. בדצמבר 1903, חיפשו שני גברים כסף. האחד היה כורה אירי מבוטל בשם ג'ק קין (Jack Keane) והאחר היה שוחט בסקי בעל עין אחת מבלאראט (Ballarat) בשם דומינגו אטצ'רן (Domingo Etcharren).[26] במקרה גילה קין מדף סלע רחב שבו זהב שניתן למצות בלי להפעיל כור היתוך בסמוך לאתר שבו עבדו השניים וקרא לאתר הכרייה "מכרה הפלאים של קין" (Keane Wonder Mine). תגלית זו החלה בהלה לזהב קטנה וקצרת ימים לאזור. מכרה הפלאים של קין יחד עם המכרות בריוליט (Rhyolite), בסקידו (Skidoo) ובהאריסבורג (Harrisburg) היו המכרות היחידים שהפיקו מספיק מתכת על מנת להיות רווחיים. קרו גם מעשי תרמית גמורים (פרסום שקרים על עפרות במקומות שלא היו), למשל בלידפילד (Leadfield), אבל מרבית פעולות הכרייה הסתיימו אחרי שסדרה קצרה של מכרות כשלו להניב עדות לעפרות משמעותיות (מכרות אלו מפוזרים בכל האזור ומהווים סיכון משמעותי לכל אחד שנכנס לתוכם). העיירות המשגשגות שקמו סביב מכרות אלו פרחו במהלך העשור הראשון של המאה ה-20, אבל הפכו לעיירות רפאים לאחר הפאניקה של 1907.[27]
המונומנט הלאומי עמק המוות (Death Valley National Monument) הוכרז ב-11 בפברואר 1933 על ידי הנשיא הרברט הובר, מה שהציב את האזור תחת הגנה פדרלית. בשנת 1994, שונתה הגדרת השמורה ממונומנט לאומי לפארק לאומי בשם הפארק הלאומי עמק המוות, שהורחב באופן משמעותי כך שכלל בנוסף את עמקי סלין ואוריקה.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של עמק המוות (באנגלית)
- עמק המוות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
