רוחות השמיים
ארבע רוחות השמיים הן הכיוונים צפון, דרום, מזרח ומערב. הן משמשות לרוב להתמצאות גאוגרפית על פני כדור הארץ, אך ניתן להשתמש בהן על פני כל גרם שמים מסתובב. הצפון והדרום מצביעים על הקטבים המוגדרים על ידי ציר הסיבוב, כך שממבט מעל הקוטב הצפוני נראה כי הגוף מסתובב כנגד כיוון השעון. המזרח והמערב הם בזווית ישרה לצפון ולדרום כך שהמזרח הוא בכיוון הסיבוב, ואילו המערב נגדי לו. בקרטוגרפיה לרוב מציירים מפות כאשר הצפון למעלה והמזרח בימין.
אטימולוגיה
מקור הביטוי "רוחות השמים" הוא בתנ"ך: "וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָי: אֵלֶּה אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם יוֹצְאוֹת מֵהִתְיַצֵּב עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בָּהּ הַסּוּסִים הַשְּׁחֹרִים יֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן, וְהַלְּבָנִים יָצְאוּ אֶל אַחֲרֵיהֶם, וְהַבְּרֻדִּים יָצְאוּ אֶל אֶרֶץ הַתֵּימָן" (ספר זכריה, פרק ו', פסוק ה'). ביטויים דומים יש בספרים אחרים בחטיבת הנביאים האחרונים - "ארבע קצות השמים" (ירמיה, מ"ט, ל"ו) ו"ארבע כנפות הארץ" (ישעיה, י"א, י"ב; יחזקאל, ז', ב'). ביטוי מקביל בעברית המודרנית הוא "ארבעה כיווני אוויר". רוחות השמיים הן חלק משושנת הרוחות.
אמצעי מציאת רוחות השמים
כאשר אדם פונה לכיוון צפון, הדרום נמצא מאחוריו, המזרח לימינו והמערב לשמאלו (יש לציין שבעבר היה נהוג לפנות דווקא לכיוון מזרח). כדי למצוא את רוחות השמים ניתן להיעזר במיקום השמש בשמים, אשר זורחת במזרח ושוקעת במערב. שיטה זו מוצלחת במידה פחותה ככל שמתקרבים לקו המשווה, כלומר בין חוג הגדי לחוג הסרטן.
ניתן להשתמש גם בכוכבים ובמיוחד בכוכב הצפון בחצי הכדור הצפוני ובקבוצת הכוכבים הצלב הדרומי בחצי הכדור הדרומי. בעוד שנעשה שימוש נרחב במצפן לידיעת הכיוונים, מכשיר זה מתבסס על השדה המגנטי של כדור הארץ ומצביע לכיוון הקוטב המגנטי הצפוני כצפון, שמיקומו שונה מאשר הקוטב הגאוגרפי הצפוני. המצפן הגירוסקופי, אשר הומצא במאה ה-19, מצביע על הצפון האמיתי, והחליף את השימוש במצפן בניווט על ספינות.
רוחות השמים ומעגל היחידה
השימוש ברוחות השמים נעשה בהקשר של זוויות מעגל היחידה באופן שכיח, בטריגונומטריה ועבור מערכת ניווט לוויינית כגון GPS. הצפון מסומן ב-0° או ב-360°, המזרח ב-90°, הדרום ב-180° והמערב ב-270°. בהתאם, כיווני הביניים מסומנים גם הם - צפון מזרח ב-45°, דרום מזרח ב-135°, דרום מערב ב-225° וצפון מערב ב-315°.
רוחות השמים בתרבויות העולם
| עם | צפון | מזרח | דרום | מערב | מרכז | מקור |
|---|---|---|---|---|---|---|
| סין | [1][2] | |||||
| איינו | [3][4] | |||||
| טורקים | [3] | |||||
| קלמיקים | — | [5] | ||||
| טיבט | [3] | |||||
| אפאצ'י | — | [6] | ||||
| אצטקים | — | [7][8] | ||||
| צ'רוקי | [3][9] | |||||
| לקוטה | [3] | |||||
| מאיה | [3][7] | |||||
| נאוואחו | — | [3][6] | ||||
| פואבלו | — | [3][9] | ||||
| סו | — | [3] |
בעוד שבתרבות האירופאית ישנם ארבעה כיוונים, בתרבויות אחרות מצוינים כיוונים נוספים, לרוב כיוון "מרכז" ככיוון החמישי. בעוד שבתרבויות המערב נעשה שימוש באותיות כדי לציין את הכיוונים ("צ" לצפון, "ד" לדרום, "מע" למערב, ו"מז" למזרח, ובשפות רומאניות "N" לצפון, "S" לדרום, "E" למזרח, ו"W" למערב), בתרבויות שונות נעשה שימוש בצבעים שונים כדי לציין את רוחות השמיים. צבעים אלו מתבטאים גם בשמות לצורות נוף ולאזורים שונים, כך הים השחור בהתאם לתרבות של העמים הטורקיים, מכיוון שהצבע השחור ציין את הצפון[10], ואורדת הזהב בהתאם לתרבות המונגולית והסינית, מכיוון שהצבע זהב סימן את המרכז.
בשפת העם האבוריג'יני האוסטרלי גוגו יימיטהיר (Guugu Yimithirr), כיווני הרוחות נוטים מעט בכיוון השעון, אולי כדי לתאום נקודות ציון גאוגרפיות (קו חוף, כיווני רוחות, מיקום השמש בזמן מסוים בשנה וכו'). בנוסף, אין מדובר בכיוון במשמע של חץ אלא בגזרה של רבע עיגול (קוואדרנט)[11].
במפות נהוג שהצפון יהיה בראש המפה, אולם במספר ארצות בחצי הכדור הדרומי מקובל שראש המפה פונה דרומה. גם במספר מפות עתיקות הדרום נמצא בראש המפה. בארצות נוצריות היה נהוג שראש המפה מכוון מזרחה לעבר ירושלים. בסין הקיסרית, על-פי-רוב, המפה כוונה לדרום היות שאדם הפונה דרומה רואה את תנועת השמש לכל אורך היום (בחצי הכדור הצפוני). הצפון היה מקושר לקור ומוות ואליו הופנה הגב. הסימן הסיני למילה 'גב' (背) מורכב מהסימן 'צפון' (北) ומסימן המסמל, בין היתר, 'חלקי גוף' (月).[דרוש מקור]
קישורים חיצוניים
רוחות השמיים, דף שער בספרייה הלאומית
