שוער (כדורגל)
שוער הוא עמדה בכדורגל, שתפקידה הוא למנוע מהקבוצה היריבה להבקיע (להכניס את הכדור לתוך קו השער). בתוך רחבת העונשין שוערים רשאים להשתמש בידיהם, היחידים מבין השחקנים שיכולים לעשות זאת (למעט זריקת חוץ). השוער מסומן על ידי לבישת חולצה בצבע שונה מחבריו לקבוצה, ולובש כפפות.
ישנם החוקים המגבילים את פעולת השוערים. למשל, לשוער אסור לגעת בידו מחוץ לרחבה, ואסור לו לתפוס ביד כדור שנמסר אליו מחברו לקבוצה ובלבד שהיתה כוונת מסירה ולא דרך הסטת הכדור שהגיעה באופן מקרי לשוער דרך שחקן מקבוצתו. שוערים מבצעים בעיטות שוער במידה והכדור יצא החוצה מקו הבסיס שלהם, וכן נותנים פקודות להגנה שלהם במהלך בעיטות קרן ובעיטות חופשיות. שוערים ממלאים תפקיד חשוב בהכוונה על אסטרטגיית המשחק מכיוון שיש להם זווית ראייה בלתי מוגבלת של המגרש כולו, מה שנותן להם פרספקטיבה ייחודית.
השוער הוא העמדה היחידה שחייבת להיות משוחקת בקבוצה בכל נקודת זמן במשחק. אם שוער נפצע או מורחק, שחקן אחר חייב לתפוס את מקומו. כדי להחליף שוער מורחק, קבוצה בדרך כלל רושמת בסגלה שוער מחליף, מחליפה אותו בשחקן שדה ומשחקת את שאר המשחק עם תשעה שחקני שדה במקום עשרה. אם לקבוצה אין שוער מחליף, או שהיא כבר השתמשה בכל החילופים המותרים שלה למשחק, שחקן שדה חייב לתפוס את מקומו של השוער וללבוש את חולצת השוער.
מכיוון שהתפקיד דורש מיומנויות שונות משחקני השדה, שוערים מתאמנים בנפרד מחבריהם לקבוצה ולעיתים קרובות עובדים עם מאמן שוערים כדי לפתח את המשחק שלהם.[1] בעוד ששחקני שדה בדרך כלל חייבים להיות בעלי סיבולת לב-ריאה טובה כדי לשחק עד 90 דקות במשחק, שוער חייב להיות מסוגל לנוע מהר ולהיות בעל זריזות רגליים וכוח מתפרץ טוב עבור מרווחי זמן קצרים. במהלך האימון, שוערים מתמקדים מאוד בעבודת רגליים וביכולת לקום במהירות לאחר הצלה. חשוב ששוער יצליח להגיע לעמידה טובה, כלומר ברוחב הכתפיים ובאצבעות רגליו, לפני שהבעיטה הבאה תגיע אליו, כדי שיוכל להגיב ולהציל.[2]
מספר החולצה (אנ') של שוער ראשון הוא בדרך כלל 1, אף על פי שהוא עשוי ללבוש כל מספר בין 1 ל-99.[3]
היסטוריה
הכדורגל, כמו ענפי ספורט רבים, חווה שינויים רבים בטקטיקה וכתוצאה מכך נוצרו ובוטלו עמדות שונות. שוער הוא התפקיד היחיד שהיה קיים מאז יצירת הספורט. אפילו בימיו הראשונים של הכדורגל המאורגן, כאשר החוקים היו מעטים והרעיון המרכזי היה שכל השחקנים יתקיפו ויגנו, לקבוצות היה תמיד שחקן ייעודי שפעל כשוער.
התיאור המוקדם ביותר של קבוצות כדורגל עם עמדות שחקנים נכתב על ידי ריצ'רד מולקאסטר ב-1581 ואינו מפרט שוערים. ההתייחסות הספציפית המוקדמת ביותר לשמירה על השער מגיעה מספורט הקורניש הרלינג (Cornish Hurling) בשנת 1602. הכותב מתאר את התפקיד כך: "הם מטילים שני שיחים באדמה, במרחק 8 או 10 רגל; וישירות מולם, 10 או 12 רגל לאחר מכן, שניים אחרים במרחק דומה, אותם הם מכנים אותם שערים. יש להקצות שומר, כמה מההרלרים הטובים ביותר שלהם".[4] התייחסויות אחרות להבקעת שערים מתחילות בספרות האנגלית בתחילת המאה ה-17; לדוגמה, בשיר משנת 1613 של מייקל דרייטון.
המילה "שוער" הופיעה בחוקי שפילד משנת 1867, אך המונח לא התייחס לשחקן ייעודי, אלא ל"שחקן בצד המגן שברגע מסוים הוא הקרוב ביותר לשערו". השוער, כפי שהוגדר, לא נהנה מרשות לגעת בידו בכדור.
חוקי המשחק הראשונים של התאחדות הכדורגל האנגלית משנת 1863 לא קבעו שום הוראות מיוחדות לשוער, כאשר כל שחקן הורשה לתפוס את הכדור. הנגיעה ביד בכדור נאסרה לחלוטין (לכל השחקנים) בשנת 1870. בשנה שלאחר מכן תוקנו החוקים כדי להציג את השוער ולציין כי השוער רשאי לגעת בכדור בידו "למען הגנת שערו". ההגבלות על יכולת השוער לטפל בכדור שונו מספר פעמים בתיקונים הבאים של החוקים:
- 1871: השוער רשאי לגעת בידו בכדור רק "למען הגנת שערו".
- 1873: השוער אינו רשאי "לסחוב" את הכדור.
- 1883: השוער אינו רשאי לשאת את הכדור יותר משני צעדים.
- 1887: השוער אינו רשאי לטפל בכדור בחצי של היריב.
- 1901: השוער רשאי לטפל בכדור לכל מטרה (לא רק בהגנה על השער).
- 1912: השוער רשאי לטפל בכדור רק באזור העונשין.
- 1931: השוער רשאי לצעוד עד ארבעה צעדים (ולא שניים) תוך כדי נשיאת הכדור.[5]
- 1992: השוער אינו רשאי לטפל בכדור לאחר שנבעט אליו בכוונה על ידי חבר לקבוצה.
- 1997: השוער אינו רשאי לטפל בכדור במשך יותר משש שניות.
בתחילה, שוערים שיחקו בדרך כלל בין קורות השער והיו בעלי ניידות מוגבלת, למעט כשניסו לעצור בעיטות של היריב. לאורך השנים, תפקיד השוער התפתח, עקב השינויים במערכות המשחק, להיות פעיל יותר. השוער הוא השחקן היחיד בכדורגל שמותר לו להשתמש בידיים כדי לשלוט בכדור (למעט בעת חידוש משחק בזריקת חוץ).
במהלך עונת הכדורגל האנגלי 1935/1936 מת שוערה הצעיר של סנדרלנד, ג'ימי ת'ורפ, כתוצאה מבעיטה בראש ובחזה משחקני הקבוצה היריבה לאחר שהרים את הכדור בעקבות מסירה לאחור במשחק נגד צ'לסי. הוא המשיך להשתתף עד סיום המשחק, אך התמוטט בביתו לאחר מכן ומת בבית החולים כעבור ארבעה ימים מסוכרת ואי-ספיקת לב "שהואצה על ידי שימוש גס של הקבוצה היריבה".[6] סופו הטראגי של ת'ורפ הוביל לשינוי בחוקים, שבו לא הורשו השחקנים להרים את הרגל לכיוון השוער כשהשליטה בכדור בידיו.[7]
בשל מספר טכניקות בזבוז זמן ששימשו שוערים, כמו הקפצת הכדור על הקרקע או זריקתו באוויר ואז תפיסתו שוב, בשנות ה-60 חוקי המשחק שונו כך שהשוער היה יכול ללכת לכל היותר ארבעה צעדים תוך כדי אחיזה, הקפצה או זריקה של הכדור באוויר ותפיסתו שוב, ללא צורך לשחררו למשחק. מועצת פיפ"א פיתחה מאוחר יותר גם חוק נגד הדיפטת, הטענה כי הדיפה מכוונת במטרה להתחמק מהחוק צריכה להיחשב גם כן כהחזקה בכדור.[8]
בשנת 1992 ועדת הכדורגל הבין-לאומית ערכה שינויים שנעשו בחוקי המשחק שהשפיעו על שוערים – בעיקר כלל ההחזרה,[9] שאוסר על שוערים לגעת בידיהם בכדור בעת קבלת מסירה מכוונת מחבר לקבוצה שנעשית ברגליים (לא נגיחה או הוצאת חוץ). שינוי כלל זה נעשה כדי למנוע בזבוז זמן ומשחק הגנתי יתר על המידה לאחר מונדיאל 1990 שתואר כמשעמם ביותר, עם הרבה מסירות אחורה ושוערים המחזיקים את הכדור. כמו כן, שוערים היו מפילים את הכדור לעיתים קרובות ומגלגלים אותו, רק כדי להרים אותו שוב ברגע שהיריבים התקרבו להפעיל עליהם לחץ, טכניקה טיפוסית לבזבוז זמן. לכן הונהג כלל נוסף במקביל לכלל ההחזרה אחורה, שאוסר על שוערים לגעת בידיהם שוב בכדור ברגע שהכדור שוחרר למשחק. עבירה מביאה לבעיטה חופשית עקיפה לקבוצה היריבה. יתר על כן, כל שחקן ששולל את רוח הכלל החדש עשוי להיות מוזהר על התנהגות לא ספורטיבית ונענש בבעיטה חופשית עקיפה.[8]
ב-1 ביולי 1997, פיפ"א החליטה להרחיב את חוק ההחזרה על ידי החלתו גם על זריקות חוץ. על מנת למנוע בזבוז זמן נוסף, פיפ"א גם קבעה שאם שוער מחזיק בכדור יותר מחמש או שש שניות, על השופט לקבוע זאת כבזבוז זמן ולהעניק בעיטה חופשית עקיפה לקבוצה היריבה, אם כי בפועל "חוק שש השניות" נאכף רק לעיתים נדירות בספירה מילולית של 6 שניות, ובמקום זאת, כאשר הוא נאכף, זה לרוב לאחר פרק זמן ארוך יותר בו השוער מזייף זריקות ובעיטות או מתרוצץ ברחבת העונשין. דוגמה לכלל זה במשחק חשוב הייתה במשחק חצי גמר טורניר כדורגל הנשים של אולימפיאדת לונדון 2012 בין ארצות הברית לקנדה. כשקנדה מובילה 3–2 בסוף המשחק, השוערת ארין מקלאוד תפסה את הכדור מכדור קרן ואז החזיקה בו במשך 10 שניות אף על פי שהשופט הזהיר אותה לא לבזבז זמן. הבעיטה החופשית העקיפה הביאה לבעיטת עונשין על נגיעת יד, שנכנסה והשוותה את התוצאה ל-3–3. המשחק הלך להארכה, בה ארצות הברית ניצחה 4–3, העפילה לגמר וזכתה במדליית הזהב.[10]
חוקים ומשחק
עמדת השוער היא העמדה היחידה במשחק אשר נבדלת מבחינה טכנית מהאחרות במהלך משחק רגיל. חוקת משחק הכדורגל מבדילה את השוער משאר השחקנים בכמה דרכים, ופוטרים אותו מהאיסור על נגיעה ביד בכדור, אם כי רק בתוך רחבת העונשין שלו.[11] ברגע ששוער שולט בכדור בידיו, היריבים אינם רשאים להפריע לו.[11] לשוער יש תפקיד מיוחד כמגן הבלעדי נגד בעיטת עונשין, והוא נדרש ללבוש צבעים שונים משחקנים אחרים.[11]
החוקים מחייבים ששחקן אחד בקבוצה חייב להיות מוגדר כשוער בכל עת, כלומר אם שוער מורחק או נפצע ואינו יכול להמשיך, שחקן אחר חייב לתפוס את עמדת השוער.[11] החוקים מאפשרים לקבוצות לשנות את השחקן המיועד כשוער בהפסקות במשחק,[11] אך בפועל האפשרות הזו מנוצלת לעיתים רחוקות.
החוקים אינם מגבילים את השוער בתנועתו ולשוער מותר לעזוב את רחבת העונשין שלו ולשחק כשחקן רגיל, אם כי בדרך כלל שוערים נשארים קרובים לשערים שלהם לאורך כל המשחק.
על מנת להדוף יותר כדורים, שוערים מרחיבים את גופם באופן שגרתי באופן שגרתי. כדי לבצע זאת, הם דוחפים את הקרקע עם כף הרגל הקרובה לכדור, ומשגרים את עצמם למצב אופקי. כך הסיכוי שהכדור יעצר או ידף גדל. במקרה האחרון, שוער טוב ינסה להבטיח שהכדור החוזר לא יילקח על ידי שחקן של הקבוצה היריבה, אם כי זה לא תמיד אפשרי.
מכיוון ששוערים יכולים לבלות את רוב המשחק בלי הרבה פעולה, הם צריכים ריכוז טוב מאוד במקרה של התקפת יריב בכל עת. שוערים צריכים גם יכולת ציפייה טובה, כלומר "לקרוא" לאן הכדור יגיע ולהגיב על ידי תנועה לפני שהכדור נבעט, ולהחליט במהירות מתי לתפוס, לנגוח או לאגרף את הכדור.
אחריות
האחריות הטקטית של שוערים כוללת:
- לשמור על השער על ידי חסימה פיזית של ניסיונות בעיטה בכל חלק בגופם. השוער רשאי לשחק בכדור בכל מקום על המגרש, אך אסור לו לגעת בידיו בכדור מחוץ לרחבת העונשין.
- לארגן את מגיני הקבוצה במהלך כדורים קבועים הגנתיים כמו בעיטות חופשיות ופינות. במקרה של בעיטות חופשיות, אחריות זו כוללת ארגון "חומה" של שחקני הגנה. החומה משמשת מחסום פיזי לכדור, אך חלק מהשוערים ממקמים את חומותיהם בעמדות מסוימות כדי לפתות בועטים לסוגים מסוימים של בעיטות. מדי פעם, שוערים עשויים אף לבחור לוותר על החומה.
אף על פי שלשוערים יש זכויות מיוחדות, כולל היכולת לגעת ביד בכדור ברחבת העונשין, הם כפופים לרוב הכללים כמו כל שחקן אחר.
משחק והתקפה
שוערים אינם נדרשים להישאר ברחבת העונשין. הם עשויים להיות מעורבים במשחק בכל מקום על המגרש, ומקובל שהם פועלים כמגן נוסף בחלקים מסוימים של המשחק. שוערים עם טווח זריקה ארוך או בעיטות מדויקות למרחקים ארוכים עשויים להיות מסוגלים ליצור במהירות מצבי התקפה לקבוצה והזדמנויות לכבוש שערים ממצבי הגנה.
שוער-שומר (Sweeper-keeper)
גיולה גרושיץ' מ"נבחרת הזהב" של הונגריה של שנות ה-50 נחשב לשוער הראשון ששיחק כ"שומר-שוער", שוער בעל יכולות הגנתיות של מגן שחקן שדה.[13] רנה היגיטה היה אחר שנודע בטכניקות הלא שגרתיות והמיומנות הגבוהה שלו.[14] מנואל נוייר תואר כשומר-שוער בשל מהירותו וסגנון המשחק הייחודי שלו, שבו הוא יוצא לעיתים משערו כדי לעצור חלוצים יריבים שניצחו את מלכודת הנבדל.[15][16] עם השליטה שלו בכדור ויכולת הבעיטה שלו, שמאפשרת לו להתחיל משחקים מאחור,[15][16] הוא אמר שהוא יכול לשחק בליגה הגרמנית השלישית כבלם אם ירצה בכך.[17][18] הוגו לוריס מטוטנהאם הוטספר ונבחרת צרפת ושוערי העבר פביאן בארטז ואדווין ואן דר סאר, תוארו גם הם כשומרים-שוערים,[19][20] בעוד קלאודיו בראבו ואדרסון מוראס אף תוארו כעושי משחק בתקשורת.[21][22][23]
שחקנים אחרים שסומנו בתקשורת "שומרים-שוערים" כוללים את שוערי ברצלונה בעבר ובהווה, ויקטור ואלדס ומארק-אנדרה טר שטגן, והשוער הסובייטי לשעבר לב יאשין, שמכונה לעיתים קרובות אחד מהשוערים הראשונים ששיחקו בתפקיד השומר-שוער.[24] שומרים-שוערים זכו לפופולריות בעיקר בקרב מאמנים שמשתמשים בטקטיקות בהשראת הטוטאל פוטבול, למשל יוהאן קרויף וז'וזפ גוארדיולה, והם נבחרים לא רק בגלל יכולות עצירת הכדורים שלהם, אלא גם בשל המיומנות שלהם עם הכדור ברגליהם ("משחק רגל"), היכולת שלהם לבחור מסירות ולתרום לבניית המשחק של קבוצתם, והמהירות שלהם כשהם יוצאים מרחבת העונשין כדי לעצור את היריבים, מה שמאפשר לקבוצה שלהם לשמור על קו הגנה גבוה. מהלכים כאלו אינם נטולי סיכון, שכן שוער שנמצא כל כך רחוק מרחבת העונשין עלול לספוג שערים מטווח ארוך אם הוא או קבוצתו מאבדים את השליטה בכדור, כמו גם להסתכן בכרטיס אדום אם יפגע בשחקן יריב או יגע בכדור בידו.
כובשי שערים
כמה שוערים אף כבשו שערים (אנ'). מלבד במקרה כאשר הרחקה ארוכה בעיטה מגיעה לקצה השני של המגרש וחומקת מהשוער היריב בעזרת רוחות חזקות או קפיצות בלתי צפויות על המגרש (למשל במקרה של שוערה הבוסני של סטוק סיטי אסמיר בגוביץ', שכבש כך אחרי 14 שניות במשחק מול סאות'המפטון[25]), הדבר מתרחש לרוב כאשר שוער עולה לקצה הנגדי של המגרש על מנת לתת לקבוצתו יתרון מספרי בהתקפה, ומשאיר את שערו חשוף. זה קורה בדרך כלל רק מאוחר במשחק כשיתרונות הבקעת השער עולים על ספיגת שער נוסף, למשל כשקבוצה מפגרת בטורניר נוקאאוט או חייבת ניצחון כדי להשיג מטרה מסוימת. כך שוערה הברזילאי של ליברפול, אליסון בקר, כבש בנגיחה מקרן בדקה ה-95' נגד וסט ברומיץ' והעניק לה ניצחון 2–1.[26]
כמה שוערים, כמו רנה היגיטה, רוג'ריו סני, הנס-יורג בוט וחוסה לואיס צ'ילאברט, הם גם בועטי בעיטות חופשיות מומחים. שחקנים אלה עשויים לקחת את הבעיטות החופשיות או הפנדלים של הקבוצה שלהם. סני, שוערה של סאו פאולו מ-1992 עד 2015, כבש 132 שערים בקריירה שלו, יותר משחקני שדה רבים.[27][28]
ציוד ולבוש
שוערים חייבים ללבוש מדים שמבדילים אותם בבירור משחקנים אחרים ושופטים, כך נדרש בחוקי פיפ"א. כמה שוערים זכו להכרה על לבוש המשחק שלהם, כמו לב יאשין מברית המועצות, שזכה לכינוי "העכביש השחור" בשל התלבושת השחורה הייחודית שלו,[29][30] קלאוס לינדנברגר מאוסטריה, שעיצב וריאציה משלו לתחפושת של ליצן, חורחה קמפוס ממקסיקו, שהיה פופולרי בשל הלבוש הצבעוני שלו,[31] ראול פלסמן מקרוזיירו והתלבושת הצהובה שלו, וגאבור קיראי שנודע כשלבש זוג תחתונים של אימונית אפורה במקום מכנסיים קצרים.[32]
אף על פי שבתחילה היה נפוץ יותר ששוערים לובשים חולצות עם שרוולים ארוכים, בעשורים האחרונים יותר ויותר שוערים, כמו ג'אנלואיג'י בופון, לובשים גם שרוולים קצרים.[33][34][35][36]
רוב השוערים גם לובשים כפפות כדי לשפר את אחיזתם בכדור, וכדי להגן על עצמם מפציעות. חלק מהכפפות כוללות חוטי פלסטיק קשיחים לאורך כל אצבע כדי לסייע במניעת פציעות כגון נקעים ושברים. אף על פי שכפפות אינן לבוש חובה, נדיר ששוערים נמנעים מהן, בגלל היתרונות שלהן. ביורו 2004 הוריד שוער פורטוגל ריקרדו את כפפותיו במהלך דו-קרב הפנדלים ברבע הגמר נגד אנגליה, בידיעה שהוא השחקן הבא בקבוצתו שיבעט. הוא עצר את הפנדל של דריוס וסל בידיו החשופות לפני שהבקיע בעיטה משלו והעלה את פורטוגל לחצי הגמר.[37]
אף על פי שהשימוש בהם נדיר, שוערים רשאים ללבוש כיסויי ראש כגון כובע מצחייה כדי למזער את הסינוור מאור השמש, או כובע גרב לבודד ממזג אוויר קר. דוגמה לשימוש אחר לכיסוי ראש היה של פטר צ'ך, שחבש כיסוי מגן בסגנון רוגבי מאז שנפצע משבר כמעט קטלני בגולגולת ב-2006, למשך שארית קריירת המשחק שלו.[38][39]
קריירה ופציעות
עבודתם של שוערים תובענית מאוד מבחינה פיזית. הם השחקנים היחידים שמורשים להשתמש בידיהם, ולכן שוערים נפצעים לעיתים קרובות במהלך בעיטות קרן ובעיטות חופשיות מכיוון שהם מזנקים על כדורים לתוך גופם של שחקנים אחרים. כמה שוערים מפורסמים נפצעו בדרכים ששחקני שדה לא יכלו להיפצע בהן. לדוגמה, פטר צ'ך נפגע בראשו לאחר שהתנגש בשחקן אחר במהלך משחק ב-2006. כעבור כמה חודשים הוא החל ללבוש כיסוי ראש בסגנון רוגבי, והמשיך לעשות זאת עד סוף הקריירה. עם זאת, חלק מהשוערים מצליחים להימנע מפציעה וממשיכים לשחק. רבים מהם לא פורשים עד סוף שנות ה-30 או תחילת שנות ה-40 לחייהם, בעיקר מכיוון שעבודתם דורשת מאמץ פחות זמן משחקני שדה. פיטר שילטון הוא דוגמה קיצונית לקריירה ארוכה במיוחד, כששיחק במשך 31 שנים בין 1966 ל-1997 לפני שפרש בגיל 47.
באופן כללי, שוערים יכולים לסבול כל פציעה שאליה פגיעים עמיתיהם בחוץ. פציעות נפוצות בגפיים התחתונות והעליון כוללות קרעים בסחוס, קרעים ברצועה הצולבת הקדמית ונקע בברך. מצד שני, שוערים רק לעיתים רחוקות נופלים קורבן לפציעות הקשורות לעייפות, כגון התכווצויות ברגליים, מתיחה בשרירי מיתר הברך והתייבשות.[40] פציעות כתף יכולות להיגרם מהתנגשות עם הקרקע ועלולות לגרום לפציעות משמעותיות לטווח ארוך שכן אובדן טווח התנועה עלול לגרום לחוסר יכולת מוחלט לבצע את עבודת השוער.
שיאים
_(cropped).jpg)
שוערים הם גורמים מכריעים בדו-קרב פנדלים. שיא הפנדלים שנעצרו בדו-קרב פנדלים יחיד הוא של האוגנדי דניס אונאנגו, שהציל חמש בעיטות עונשין כדי לעזור לקבוצתו, ממלודי סאנדאונס לגבור על קייפטאון סיטי 3–2 בפנדלים בטורניר MTN 8 של דרום אפריקה באוקטובר 2021.
את המקום השני חולקים הלמוט דוקאדאם מסטיאווה בוקרשט בגמר גביע אירופה לאלופות 1986 נגד ברצלונה,[41] וסיארן קלי מסליגו רוברס נגד שמרוק רוברס בגמר הגביע האירי 2010, שניהם עצרו את כל ארבעת הפנדלים שנבעטו לעברם.[42]
ריי קלמנס מחזיק בשיא השערים הנקיים בתולדות הכדורגל, עם 460 כאלו בלמעלה מ-1,000 משחקים רשמיים.[43]
סטפאנו טאקוני הוא השוער היחיד שזכה בכל תחרויות המועדונים הרשמיות בהן שיחק.[44] נד דויג, שבילה את רוב הקריירה שלו בסנדרלנד, קבע שיא כבר במאה ה-19 כשלא ספג שערים ב-87 מתוך 290 הופעותיו בליגה העליונה (30%).[45]
רוג'ריו סני (אנ') הוא השוער שהבקיע הכי הרבה שערים, לאחר שרשם 131 שערים באמצעות בעיטות חופשיות ופנדלים לאורך 23 שנות הקריירה שלו.[46] טוני ריד וחוסה לואיס צ'ילאברט הם השוערים היחידים שהבקיעו שלושער (שלושה שערים במשחק), כאשר כל שלושת השערים מגיעים מבעיטות עונשין.[47][48]
ג'אנלואיג'י בופון הוא השוער היחיד שזכה בפרס כדורגלן המועדונים של השנה של אופ"א (אנ').[49] אוליבר קאן מחזיק בשיא פרסי השוער האירופי הטוב ביותר (אנ'), עם ארבעה.[50] איקר קסיאס מחזיק בשיא ההופעות של שוער ב-11 הכדורגלנים של השנה בעולם של ארגון שחקני הכדורגל העולמי, וגם בנבחרת השנה של אופ"א, כמו גם בשיא פרסי השוער הטוב בעולם, לצד בופון ומנואל נוייר,[51] כשזכה בפרס במשך חמש שנים רצופות בין 2008 ל-2012.[52] קסיאס מחזיק בשיא השערים הנקיים בתולדות ליגת האלופות.[53]
ברמת הנבחרות הלאומיות, דינו זוף לא ספג שער במשך פרק הזמן הארוך ביותר,[54] בעוד שוולטר זנגה מחזיק בשיא הזמן הארוך ביותר עם שער נקי בגביע העולם, 517 דקות.[55] ג'אנלואיג'י בופון, פביאן בארטז ואיקר קסיאס מחזיקים בשיא של הכי פחות שערים שספג שוער שזוכה במונדיאל, עם שניים כל אחד.[דרוש מקור] בופון הוא השוער היחיד שזוכה במונדיאל ולא ספג שער במשחק "פתוח" לאורך כל הטורניר, כששער אחד היה שער עצמי לאחר בעיטה חופשית, והשני מפנדל.[דרוש מקור] בארטז ופיטר שילטון מחזיקים בשיא השערים הנקיים במשחקי גביע העולם, עם עשרה כל אחד.[56] מוחמד א-דעיע מחזיק בשיא המשחקים הבין-לאומיים לשוער, עם 178 הופעות רשמיות עבור ערב הסעודית.[57] הופ סולו מארצות הברית מחזיקה בשיא המשחקים הבין-לאומיים לשוערת, עם 202 הופעות.[58]
פסקל צוברבולר מחזיק בשיא של הכי פחות שערים שספג שוער בטורניר גביע העולם, וגם הגיע לשיא של חמישה משחקים רצופים בטורניר בין-לאומי מבלי לספוג שער. הוא לא ספג ב-463 דקות של משחקי גביע העולם מול צרפת, קוריאה הדרומית וטוגו - מה שהופך את שווייץ לנבחרת היחידה בתולדות הטורניר שלא ספגה שער בזמן הרגיל.[דרוש מקור] טים הווארד מחזיק בשיא ההצלות במשחק גביע העולם, עם שש עשרה נגד בלגיה בשמינית גמר טורניר 2014.[דרוש מקור] אוליבר קאן הוא השוער היחיד שזכה בכדור הזהב לשחקן הטוב ביותר במונדיאל, כשעשה זאת ב-2002. לב יאשין הוא השוער היחיד שזכה בכדור הזהב, שניתן לשחקן הטוב של השנה.[דרוש מקור] בשנת 2021, ג'אנלואיג'י דונארומה הפך לשוער הראשון לזכות בפרס שחקן הטורניר ביורו 2020.[59] ג'אנלוקה פליוקה מאיטליה הפך לשוער הראשון שהורחק במשחק גביע העולם, לאחר שספג כרטיס אדום על נגיעה ביד מחוץ לרחבה נגד נורווגיה ב-1994.[דרוש מקור] קבוצתו המשיכה לנצח 1–0 והגיעה לגמר, בו הפסידה לברזיל בדו-קרב פנדלים. בדו-קרב הפך פליוקה לשוער הראשון אי פעם שעוצר פנדל בדו-קרב בגביע העולם.[דרוש מקור]
איקר קסיאס מחזיק גם בשיא הכי מעט שערים שספג באליפות אירופה (רק אחד ב-2012), וגם בשיא הזמן הארוך ביותר ללא ספיגה ביורו, כשהוא שובר את השיא הקודם שקבע דינו זוף.[60] הוא גם מחזיק בשיאי השערים הנקיים הבין-לאומיים (102), כשהוא שובר את השיא הקודם של אדווין ואן דר סאר (72) והופך לשוער הראשון בהיסטוריה ששומר על 100 שערים נקיים ברמה הבין-לאומית בשנת 2015.
הוא גם חולק עם הופ סולו את השיא הכללי לגברים ונשים של שערים נקיים בנבחרות.[61][62] בופון מחזיק בשיא הדקות מבלי לספוג שער במשחקי מוקדמות אליפות אירופה, 644.[63]
השוערים היקרים ביותר
.jpg)
| שחקן | קבוצה מוכרת | קבוצה קונה | סכום (£) | סכום (€) | שנה |
|---|---|---|---|---|---|
 קפה אריסבלאגה[64][65] | אתלטיק בילבאו |  צ'לסי | £71m | €80m | 2018 |
 אליסון[66][67] |  רומא | ליברפול | £66.8m | €75m | 2018 |
| ג'אנלואיג'י בופון[68][69] | פארמה | יובנטוס | £33m | €51.646m[א] | 2001 |
| אדרסון[70][71] |  בנפיקה ליסבון | מנצ'סטר סיטי | £35m | €40m | 2017 |
| ג'ורדן פיקפורד[72][73] | סנדרלנד | אברטון | £25m[ב] | 2017 | |
| פרנצ'סקו טולדו[74] | פיורנטינה | אינטר מילאנו | €28.405m[ג] | 2001 | |
| ארון רמסדייל[75] | שפילד יונייטד | ארסנל | £24m[ד] | €28m | 2021 |
 אדוארד מנדי |  רן | צ'לסי | £22m | 2020 | |
 מנואל נוייר[76] | שאלקה 04 | באיירן מינכן | £19m | €24m[ה] | 2011 |
| ברנד לנו[77] | באייר לברקוזן | ארסנל | £19.2m | €22m | 2018 |
| דויד דה חאה[78] | אתלטיקו מדריד | מנצ'סטר יונייטד | £18m | €22m | 2011 |
| אנג'לו פרוצי | אינטר מילאנו | לאציו | €20.658m[ו] | 2000 | |
| סבסטיאן פריי[74] | אינטר מילאנו | פארמה | €20.658m[ז] | 2001 | |
 סמיר הנדנוביץ'[79][80] | אודינזה | אינטר מילאנו | €19m | 2012 | |
 קלאודיו בראבו[81] | ברצלונה | מנצ'סטר סיטי | €18m[ח] | 2016 | |
 אמיליאנו מרטינס[82] | ארסנל | אסטון וילה | £20m | €23.3m | 2020 |
