אתלטיקו מדריד

הקמה ושנים ראשונות (1939-1903)

אתלטיקו מדריד נוסדה בתאריך ה-26 באפריל 1903, על ידי שלושה סטודנטים ממוצא בסקי שהתגוררו במדריד. מייסדים אלו ראו במועדון החדש קבוצת בת של אתלטיק בילבאו, קבוצת הילדות שלהם, ולכן בשנותיו הראשונות של המועדון מדי הקבוצה היו בצבע כחול-לבן, בדומה למדיה של אתלטיק בילבאו דאז. בשנת 1904 הצטרפו אליהם חברים שפרשו מריאל מדריד. ב-1911 שינתה הקבוצה את מדיה לצבעים הנוכחיים, אדומים-לבנים. באותה התקופה נהוג היה בספרד לכסות מזרני שינה בבד הצבוע בפסים אדומים ולבנים, ועל כן דבק באתלטיקו הכינוי Los Colchoneros^[5]. יש המאמינים כי הכינוי דבק בהם מכיוון שיצרו את המדים מאותם הבדים בהם השתמשו לייצור מזרנים על מנת לחסוך בהוצאות, אך אין לכך ראיות ברורות. הסבר אחר שניתן לשינוי צבעי הקבוצה הוא, שכמו אתלטיק בילבאו גם אתלטיקו מדריד רכשה מדים כחולים-לבנים מקבוצת בלקברן רוברס האנגלית. חואניטו אלורדיי, שחקן הקבוצה וחבר במועצת המנהלים של אתלטיקו, נשלח לאנגליה כדי לרכוש מדים מבלקברן, אך לאחר שלא מצא מדים אלו קנה במקומם מדים מקבוצת סנדרלנד, שמדיה הם אדומים-לבנים. אתלטיקו מדריד החליטה לאמץ את החולצה האדומה-לבנה, אך השאירה את המכנסיים הכחולים.

חלקת האדמה הראשונה של אתלטיקו הייתה הרודנה דה ואלקס, שהייתה ממוקמת באזור הפועלים בצדה הדרומי של העיר מדריד. בשנת 1919 רכשה חברת אורבניזדורה מטרופוליטאנו, החברה שניהלה את מערכת התקשורת התת-קרקעית במדריד, חלקת אדמה ליד אוניברסיטת סיודאד. בשנת 1921 הפכה אתלטיקו מדריד למועדון עצמאי, שלא היה תלוי יותר באתלטיק בילבאו. כחלק מהפרויקט החדש החברה בנתה את אצטדיונה הראשון, ה"מטרופוליטאנו", שנפתח בשנת 1923, וותכולתו כללה 35,800 מושבים. ה"מטרופוליטאנו" שימש את המועדון עד שנת 1966, אז נחנך אצטדיונה של הקבוצה עד שנת 2017, אצטדיון ויסנטה קלדרון. בימינו מארחת הקבוצה את משחקיה באצטדיון מטרופוליטנו.

עד שנת 1920 זכתה אתלטיקו מדריד 3 פעמים באליפויות האזוריות, והייתה סגנית גביע המלך הספרדי בשנת 1921, לאחר שהפסידה 1–4 לאתלטיק בילבאו. בשנת 1926 אתלטיקו מדריד הגיעה שוב לגמר, בו הפסידה 2–3 בהארכה, לקבוצת ברצלונה. בשנת 1928 הוזמנה הקבוצה לפתיחת הליגה הספרדית, שנוסדה שנה מאוחר יותר, בשנת 1929. במהלך עונת הבכורה של הקבוצה בליגה הבכירה, מאמן הקבוצה היה פרד פנטלנד האנגלי. לאחר 2 עונות בלבד בליגה הראשונה, ירדה אתלטיקו מדריד לליגת המשנה הספרדית. לאחר 3 עונות חזרה הקבוצה לליגה הבכירה, אך סיימה את עונת 1935/1936 במקום ה-11 המוביל לליגת המשנה, כשבמהלך העונה מונה ז'וזפ סמיטייר למשרת המאמן במקום פנטלנד. בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה בספרד הושבתה הליגה למשך שלוש שנים.

אתלטיקו אוויאסיון מדריד (1947-1939)

למזלה של אתלטיקו נמנע מריאל אוביידו לשחק בליגה הבכירה עם חידושה בעונת 1939/1940, מכיוון שאצטדיונה נהרס בהפצצות, ונפסק כי זהות מחליפתה בליגה תיקבע במשחק בין אתלטיקו מדריד לאוסאסונה, אשר הייתה אמורה לרדת לליגת המשנה אף היא. אתלטיקו גברה על אוסאסונה בתוצאה 1–3 ונשארה בליגה הבכירה. כאשר חודשה הליגה התמזגה אתלטיקו מדריד עם קבוצת הכדורגל מסרגוסה, אוויאסיון נסיונל, והפכה לאתלטיקו אוויאסיון מדריד. אוויאסיון נסיונל הייתה קבוצת כדורגל שנוסדה על ידי חברים בחיל האוויר הספרדי, ומשנדחתה על ידי פדרציית הכדורגל הספרדית המלכותית, החליט המועדון להתמזג עם אתלטיקו מדריד, שהסכימה לכך, כיוון ששמונה משחקניה נהרגו במלחמת האזרחים. בעונה זו זכתה הקבוצה באליפות הראשונה בתולדותיה, כשאת הקבוצה מאמן ריקרדו זאמורה. הקבוצה הצליחה לשמור על התואר גם בעונה הבאה, עונת 1940/1941. השחקן המשפיע ביותר בתקופה זו היה הקפטן, חֶרְמַן גומס, שהגיע מראסינג סנטאנדר בשנת 1939, ושיחק בתפקיד הקשר המרכזי במשך 8 עונות רצופות במדי הקבוצה, עד עונת 1947/1948, ולצידו הקשרים מצ'ין ורמון גבילונדו. על פי רבים, הקישור וצורת המשחק הייחודית של גומז, הייתה זו שהפכה את אתלטיקו מדריד לאחת הקבוצות החזקות בספרד. בשנת 1947 החליט המועדון להשתחרר מהקשר הצבאי לאוויאסיון, וחזר לשמו הקודם אתלטיקו מדריד. באותה שנה התרחש ניצחון השיא של אתלטיקו מול ריאל מדריד, 0-5. זהו הניצחון הגדול ביותר של אתלטיקו בדרבי מול היריבה המושבעת, ריאל מדריד, עד היום.

עידן הזהב (1965-1947)

תחת המאמן הארגנטינאי, הלניו הררה, ועם הכוכב המרוקאי, לארבי בן בארק, זכתה אתלטיקו באליפות פעמיים נוספות בשנים 1950 ו-1951. עם עזיבתו של הררה, בשנת 1953, עד סוף שנות ה-50 לא הצליח המועדון לאיים על הבכורה שלרוב נשמרה ברשותן של ריאל מדריד וברצלונה, כשהישג השיא היה בעונת 1957/1958 אותה סיים במקום השני, תחת הובלתו של המאמן פרדיננד דוצ'יק הצ'כוסלובקי. מיקום זה הביא את אתלטיקו לגביע אירופה לאלופות, מאחר שריאל מדריד, אלופת ספרד המכהנת, הייתה אז גם אלופת אירופה המכהנת.^[6] עם חלוץ החוד הברזילאי ואוה, ועם הקיצוני הספרדי אנריקה קויאר, הגיעה אתלטיקו מדריד לשלב חצי הגמר, לאחר שהדיחה את דרומקונדרה האירית, את צסק"א סופיה הבולגרית ואת שאלקה מגרמניה המערבית. בחצי הגמר הודחה אתלטיקו על ידי ריאל מדריד: ריאל ניצחה 2:1 בסנטיאגו ברנבאו, אתלטיקו ניצחה 0:1 במטרופוליטאנו, ובמשחק החוזר ניצחה ריאל 2:1 באצטדיון לה רומרדה שבסרגוסה.

בשנות ה-60 וב-שנות ה-70 אתלטיקו קראה תיגר על מעמדה של ברצלונה כקבוצה השנייה בחוזקה בספרד, כאשר במקום הראשון שלטה באופן בלתי מעורער ריאל מדריד. בכל אופן, אתלטיקו זכתה לנקמה משלה, כאשר החתימה את מאמן ריאל מדריד לשעבר, חוסה וייונגה, וניצחה את ריאל מדריד פעמיים ברציפות בגמר גביע המלך הספרדי, ב-1960 וב-1961, וזכתה בו לראשונה. בשנת 1962 זכתה אתלטיקו בגביע אירופה למחזיקות גביע, לאחר תיקו 1-1 עם פיורנטינה בגמר, וניצחון 0–3 במשחק החוזר. לאחר שנה שוב הגיעה הקבוצה לגמר בטורניר זה, אך הפסידה 1–5 לטוטנהאם הוטספר האנגלית. אנריקה קויאר המשיך להיות שחקן משפיע בתקופה זו, יחד עם הקשרים מיגל ג'ונס ואדלרדו רודריגס.

פריצת הדרך באירופה (1974-1965)

בין השחקנים משמעותיים בתקופה זו בלטו חאבייר אירורטה, חוסה אאלוחיו גארטה ולואיס אראגונס. גראטה זכה 3 פעמים ברציפות בתואר ה"פיצ'יצ'י", מלך השערים, בעונות 1968/1969, 1969/1970, 1970/1971. בשנות ה-70 הגיעו מספר שחקנים ארגנטינאים, דוגמת רובן איילה, פאנאדרו דיאס ורמון "כאצ'ו" הרדיה, שהובאו על ידי המאמן הארגנטינאי חואן קרלוס לורנסו. לורנצו האמין במשמעת, זהירות ושיבוש המשחק של היריבים. הוא אמנם היה מאמן שנוי במחלוקת, אך השיטות שלו הוכיחו את עצמן כאשר אתלטיקו זכתה באליפות בשנת 1973 והעפילה לגמר גביע אירופה לאלופות 1974, לאחר שניצחה את גלאטסראיי הטורקית, דינמו בוקרשט הרומנית, הכוכב האדום בלגרד היוגוסלבית ואת סלטיק הסקוטית. בגמר פגשה אתלטיקו את באיירן מינכן, שנחשבה לאחת הקבוצות הטובות בעולם. משחק הגמר הראשון נערך ב-15 במאי. בסיום 90 הדקות התוצאה עמדה על 0-0, והמשחק נכנס להארכה. בדקה ה-114, כבש לואיס אראגונס שער לזכות אתלטיקו בבעיטה חופשית, אך בדקה ה-120 בלם באיירן מינכן, הנס ג'ורג' שוורצנבק, הצליח להכניע את שוער אתלטיקו, מיגל ריינה, בבעיטה מ-30 מטרים. במשחק החוזר שנערך יומיים לאחר מכן באיירן מינכן ניצחה 4-0.^[7][8]

השנים הטובות ביותר של אתלטיקו הגיעו במקביל לשנים הטובות של ריאל מדריד, שהייתה יותר דומיננטית וזכתה ביותר תארים. בין השנים 1961 - 1980 זכתה ריאל מדריד 14 פעמים באליפות. אתלטיקו הייתה היריבה המרכזית שנגסה בשליטה של היריבה העירונית בספרד וזכתה בארבע אליפויות בשנים 1966, 1970, 1973 ו-1976. מלבדן רק ולנסיה וברצלונה זכו באליפות בתקופה זו - כל אחת פעם אחת.

תקופת לואיס אראגונס כמאמן (1987-1974)

זמן קצר לאחר התבוסה בגמר גביע אירופה לאלופות פרש לואיס אראגונס ממשחק פעיל, ומיד מונה למאמן אתלטיקו מדריד. בסך הכל, אימן אראגונס את אתלטיקו ב-4 קדנציות שונות: 1974-1980, 1982-1987, 1991-1993, 2001-2003. הצלחתו של אראגונס הגיעה במהירות: מאחר שבאיירן מינכן זכתה בגביע אירופה לאלופות, היא הייתה אמורה להשתתף בגביע הבין-יבשתי, אך בעקבות לחץ של משחקים שהיה לבאיירן, הוחלט על ידי הנהלת הקבוצה הגרמנית לא להשתתף. אתלטיקו מדריד, שהייתה סגנית אלופת אירופה, הוזמנה במקומה. הקבוצה שיחקה נגד אינדפנדיינטה הארגנטינאית, זוכת גביע ליברטדורס. המשחק הראשון, שנערך באצטדיון ליברטדורס דה אמריקה שבבואנוס איירס, נגמר בניצחון 0–1 לאינדפנדיינטה. המשחק השני, שנערך באצטדיון ויסנטה קלדרון, נגמר בניצחון 0–2 של אתלטיקו ובזכייה היסטורית של אתלטיקו מדריד בגביע הביניבשתי. בשנת 1976 הוביל אראגונס את אתלטיקו לזכייה בגביע המלך, לאחר ניצחון 0–1 על ריאל סרגוסה בגמר. שנה לאחר מכן, בשנת 1977, זכתה אתלטיקו באליפות.

במהלך הקדנציה השנייה של אראגונס כמאמן אתלטיקו מדריד, בעונת 1984/1985, הגיעה הקבוצה למקום השני, אך זכתה בגביע המלך. שחקן משמעותי בהישגי הקבוצה בעונה זו היה הוגו סאנצ'ס המקסיקני, שגם זכה בתואר הפיצ'יצ'י לאחר שהבקיע 19 שערי ליגה. בעקבות הצלחתו נרכש סאנצ'ס על ידי היריבה העירונית ריאל מדריד, אך למרות עזיבתו אראגונס המשיך להוביל את אתלטיקו להצלחה, והיא זכתה בסופר קאפ הספרדי עם ניצחון 1–3 על ברצלונה. בעונת 1985/1986 הגיעה אתלטיקו לגמר גביע אירופה למחזיקות גביע, אך הפסידה 0–3 לדינמו קייב.

תקופת חסוס חיל (2003-1987)

בשנת 1987 הפוליטיקאי ואיש העסקים הספרדי, חסוס חיל, נבחר לנשיא המועדון. בזמן בחירתו חלפו כבר עשר שנים מאז הזכייה האחרונה של אתלטיקו באליפות, והמועדון היה נואש להצלחה בליגה. מסיבה זו חיל הוציא כספים רבים וביצע מספר החתמות יקרות, בהן החתמתו של פאולו פוטרה, הקיצוני הפורטוגלי שהגיע מפורטו. למרות כל ההוצאות הגבוהות הקבוצה זכתה בשני תארים בלבד: שתי זכיות רצופות בגביע המלך, בעונות 1990/1991 ו-1991/1992. הכי קרוב שהגיעה אתלטיקו בשנים אלו לזכייה בתואר האליפות הייתה בעונת 1990/1991, לאחר שסיימה במקום ה-2 בליגה, 10 נקודות פחות מברצלונה של יוהאן קרויף. כל זה גרם ליחס שלילי לאופן שבו ניהל חיל את המועדון שמינה ופיטר מאמנים במהירות. בין המאמנים שמונו ופוטרו על ידי חיל היו: ססאר לואיס מנוטי, רון אטקינסון, חאבייר קלמנטה, טומיסלב איביץ', פרנסיסקו מטורנה, אלפיו באסילה, וגם אחד הסמלים של הקבוצה הגדולה לואיס אראגונס. בנוסף, אחד המהלכים שעשה חיל והתבררו מאוחר יותר כטעות גדולה, היה סגירת מחלקת הנוער של המועדון בשנת 1992, שבעקבותיה עזבו שחקני נוער מבטיחים, בהם ראול בן ה-15, שעזב ליריבה העירונית ריאל מדריד.

בעונת 1994/1995 המועדון נאבק נגד הירידה לליגת המשנה, וניצל רק בזכות תוצאת תיקו במשחק במחזור האחרון. בעקבות המצב אליו הגיעה הקבוצה, בוצעו שינויים משמעותיים: חיל החתים את המאמן הסרבי רדומיר אנטיץ' ובחלון ההעברות עזבו שחקנים רבים את הקבוצה. הקבוצה פתחה את עונת 1995/1996 עם המאמן החדש ושחקנים שנותרו מהעונה הקודמת (בתוכם: חוסה לואיס קמינרו, דייגו סימאונה, קיקו), לצד החתמות חדשות: מילינקו פאנטיץ', לובוסלב פנב, סנטיאגו דניה וחוסה פרנסיסקו מולינה. בעונה זו זכתה סוף סוף אתלטיקו באליפות, 19 שנה מאז האליפות הקודמת, ואף השלימה דאבל כשזכתה גם בגביע המלך בעונה זו.

בעונת 1996/1997 שיחקה אתלטיקו לראשונה בליגת האלופות. הקבוצה פתחה את העונה עם ציפיות ושאיפות חדשות, ובנוסף עם החתמות חדשות - חואן אדוארדו אסניידר שהגיע מריאל מדריד וראדק בייבל הצ'כי, שהרשים ביורו 1996 בו הגיעה נבחרת צ'כיה לגמר. אך הקבוצה אתלטיקו לא מימשה את הציפיות שתלו בה. בליגה הסיכויים לזכייה אבדו, ומליגת האלופות הקבוצה הודחה הודחו בשלב רבע הגמר לאחר צמד משחקים מול אייאקס אמסטרדם. בעונה הבאה, 1997/1998, ההוצאות גדלו אף יותר מההוצאות בעונות הקודמות, עם החתמות של כריסטיאן ויירי האיטלקי ושל ז'וניניו פאוליסטה הברזילאי. אף על פי שאנטיץ' הביא את תואר האליפות, הוא הוחלף לקראת סוף העונה באריגו סאקי, ש"שרד" במשרת המאמן פחות מ-6 חודשים. לאחר מכן חזר אנטיץ', שהוחלף לאחר חודשיים בלבד בקלאודיו ראניירי.

לקראת סוף שנת 1999 הושעו חסוס חיל וכל הצוות שלו על ידי פדרציית הכדורגל הספרדית המלכותית, והם נחקרו בחשד לשימוש לרעה בכספי המועדון. הממשלה מינתה את חוסה מנואל רובי לתפקיד הנשיא הזמני של המועדון. השעייתו של חיל גרמה לאי סדר במועדון, דבר שבא לידי ביטוי גם בהישגי הקבוצה. במרץ 2000, כאשר הקבוצה נמצאה במקום ה-17 ועל סף ירידה, הגיש ראניירי את התפטרותו מתפקיד המאמן. חזרתו של אנטיץ' לקבוצה לא עזרה לקבוצה בליגה, ועל אף שהגיעה לגמר גביע המלך, בו הפסידה 1–2 לאספניול, היא ירדה לליגת המשנה לאחר שסיימה במקום ה-19.

אתלטיקו בילתה שתי עונות בליגה השנייה, עד שלבסוף הצליחה לחזור לליגה הבכירה, בעונת 2001/2002, כאשר המאמן שהחזיר אותה לליגה הראשונה היה לואיס אראגונס, שהוסיף לאמן את הקבוצה גם בעונת החזרה לליגה הראשונה והיה הראשון לתת לפרננדו טורס הצעיר לשחק בליגה, במשחק נגד ברצלונה בקאמפ נואו בו טורס הבקיע את שער השויון והציל את אתלטיקו מהפסד.

במאי 2003 הגיש חיל באופן רשמי את התפטרותו מהקבוצה.

תקופת חאבייר אגירה (2009-2006)

בשנת 2006 מונה חאבייר אגירה למאמנה של אתלטיקו מדריד. עם מינויו הגיע לאתלטיקו החלוץ הצעיר סרחיו אגוארו.

בחודש יולי 2007 עבר פרננדו טורס, אחד השחקנים המזוהים ביותר עם אתלטיקו מדריד, לליברפול מהפרמייר ליג, ששילמה לאתלטיקו עבורו 26,500,000 ליש"ט.^[9] לאחר העזיבה של טורס החתימה הקבוצה את החלוץ האורוגוואי דייגו פורלאן, שזכה בתואר הפיצ'יצ'י ובנעל הזהב האירופית בהיותו בוויאריאל.^[10] בעונת 2007/2008 הגיעה אתלטיקו לשלב 32 האחרונות בגביע אופ"א אך הפסידה לבולטון וונדררס. הקבוצה הגיעה גם לרבע גמר גביע המלך בו הודחה על ידי ולנסיה. בעונה זו סיימה הקבוצה במקום הרביעי בליגה והעפילה למוקדמות ליגת האלופות. סרחיו אגוארו, דייגו פורלאן, סימאו והשוער לאו פרנקו החזירו את אתלטיקו למפעל הבכיר של הכדורגל האירופי מאז ההפסד ברבע הגמר לאייאקס אמסטרדם בעונת 1996/1997.

בעונת 2008/2009 הגיעה הקבוצה עד לשלב שמינית גמר ליגת האלופות, בו הודחה על ידי פורטו. בגביע המלך הודחה בסיבוב ה-16 על ידי ברצלונה, שזכתה לבסוף בתואר. ב-3 בפברואר 2009, לאחר ירידה ביכולות הקבוצה, עזב המאמן חאבייר אגירה את הקבוצה.^[11] לאחר עזיבתו היה זעם ציבורי רב על התנהלות המועדון כשנטען שהבעיות של המועדון לא נגרמו מתפקודו של אגירה, אלא בשל יכולתו של החלוץ דייגו פורלאן. פורלאן עצמו התנגד לפיטורי אגירה ואמר: "פיטורי אגירה הייתה הדרך הכי קלה. אגירה לא היה הגורם לבעיות. השחקנים אשמים, אנחנו לא משחקים היטב ומבצעים המון שגיאות". לאחר פיטוריו של אגירה, מונה אבל רסינו למשרת מאמן הקבוצה.

לאחר מינויו של רסינו השיגה הקבוצה עונה נוספת את המקום ה-4 בליגה, המוביל לליגת האלופות. דייגו פורלאן זכה בתואר הפיצ'יצ'י וגם בתואר נעל הזהב האירופית, לאחר שהבקיע 32 שערי ליגה באותה עונה. אתלטיקו ראתה את ההצלחה בליגה המקומית כהזדמנות לחזק את הסגל שלה. במקום השוער לאו פרנקו שעזב עלה מקבוצת הנוער שוער צעיר ומבטיח, דויד דה חאה. למרות לחץ מצד מועדונים גדולים לרכוש את פורלאן ואגוארו, החליטה אתלטיקו שלא למכור אותם ושמרה על הבסיס ההתקפי שלה, בתקווה להצלחה בעונה הבאה.

בתחילת עונת 2009/2010 מיעטה אתלטיקו לנצח בליגה, ולאחר שהפסידה בתוצאה 0–4 לצ'לסי ב-21 באוקטובר 2009, במסגרת ליגת האלופות, עזב רסינו את הקבוצה.^[12] לאחר שאתלטיקו לא הצליחה להביא את המאמן הדני מיכאל לאודרופ, החתימה הקבוצה את קיקה סאנצ'ס פלורס למאמנה עד לסוף העונה.^[13]

ההצלחה באירופה ודייגו סימאונה (2010-)

אף על פי שהקבוצה המשיכה לפגר במקצת בליגה, אותה סיימה לבסוף במקום ה-9, היא הצליחה לסיים במקום ה-3 בשלב הבתים של ליגת האלופות ולכן העפילה לשלב 32 האחרונות של הליגה האירופית. לאחר ניצחונות על גלאטסראיי, ספורטינג ליסבון, ולנסיה וליברפול, העפילה למשחק הגמר אשר נערך בהמבורג ארנה. אתלטיקו ניצחה בתוצאה 1–2 את פולהאם, מצמד של דייגו פורלאן שכבש את שער הניצחון בדקה ה-116 במסגרת הארכה, וזכתה בגביע ובתואר אירופי ראשון מאז עונת 1961/1962. בנוסף, הגיעה אתלטיקו לגמר גביע המלך, בו התמודדה נגד סביליה, אך הפסידה 0–2 במשחק שנערך בקאמפ נואו. בזכות הזכייה בגביע אופ"א, העפילה אתלטיקו למשחק הסופר קאפ האירופי ב-2010 וניצחה 0–2 את אינטר מילאנו, זוכת ליגת האלופות.

גם בעונת 2010/2011 התקשתה הקבוצה להגיע לצמרת הליגה. כמו כן, הודחה הקבוצה מגביע המלך בשלב רבע הגמר והודחה משלב הבתים של הליגה האירופית לאחר שסיימה במקום ה-3 בבית שלה. חוסר ההצלחה הוביל לעזיבתו של פלורס עוד לפני סיום העונה.^[14] במקום פלורס מונה המאמן גרגוריו מנסאנו, שהוביל את הקבוצה למקום ה-7 בליגה, שהעניק כרטיס למוקדמות הליגה אירופית.^[15] מנסאנו עצמו הוחלף בדייגו סימאונה בחודש דצמבר 2011, בעקבות פתיחת עונה חלשה של הקבוצה.^[16][17]

לקראת עונת 2011/2012 הוחתם בקבוצה רדאמל פלקאו הקולומביאני, שנרכש מפורטו תמורת 40 מיליון אירו, הסכום הגבוה ביותר ששילמה אתלטיקו עבור שחקן כלשהו עד אז. סימאונה הוביל את הקבוצה לזכייה נוספת בליגה האירופית, שמו החדש של גביע אופ"א, לאחר ניצחון 0–3 על אתלטיק בילבאו במשחק הגמר, בו פלקאו הבקיע צמד. שוב, בזכות הזכייה בליגה האירופית, העפילה אתלטיקו לסופר קאפ האירופי, וניצחה 1–4 את צ'לסי. במשחק זה כבש פלקאו שלושער.

בעונת 2012/2013 ניצחה אתלטיקו את ריאל מדריד 1–2 בגמר גביע המלך. היה זה הניצחון הראשון של אתלטיקו על ריאל מזה 14 שנים.^[18] עונה זו הייתה אחת העונות המוצלחות של אתלטיקו, לאחר שסיימה במקום ה-3 בליגה והבטיחה את מקומה בשלב הבתים של ליגת האלופות. באותה עונה, בליגה האירופית, סיימה הקבוצה את שלב הבתים במקום השני, שהקנה לה כרטיס לשלב 32 האחרונות, אך הודחה על ידי רובין קאזאן.

בעונת 2013/2014 גברה הקבוצה על ריאל מדריד וברצלונה שנחשבו לעדיפות, וזכתה באליפות העשירית בתולדותיה, ולראשונה מזה 18 שנים.^[19] בעונה זו העפילה הקבוצה גם לגמר ליגת האלופות, לאחר שגברה על מילאן בשמינית הגמר, ברצלונה ברבע הגמר ועל צ'לסי בחצי הגמר, אך הפסידה בגמר ליריבתה העירונית, ריאל, בתוצאה 1–4 לאחר הארכה.

לאחר ההצלחה חסרת התקדים בעונה זו, שינה סגל הקבוצה את פניו: שחקנים מוכרים שהובילו את הקבוצה עזבו, כמו דייגו קוסטה, טיבו קורטואה, פיליפה לואיס ודויד וייה, ומנגד רכשה הקבוצה שחקנים בסכומים גבוהים, כמואנטואן גריזמן ב-30 מיליון אירו, מריו מנדז'וקיץ' ב-22 מיליון אירו, יאן אובלק ב-16 מיליון אירו (השוער היקר ביותר בתולדות הלה ליגה עד אז) ועוד. בכך, הפך קיץ 2014 לקיץ בו הוציאה אתלטיקו את הסכומים הגבוהים ביותר על רכישת שחקנים אי פעם.

את עונת 2014/2015 פתחה אתלטיקו עם זכייה בסופר קאפ הספרדי בפעם הראשונה מזה 29 שנים, ובפעם השנייה בסך הכול, כאשר גברה על היריבה העירונית, ריאל מדריד, בתוצאה 1–2 בסיכום שני המשחקים (1-1 בחוץ, 1-0 בבית).

בעונת 2015/2016 סיימה אתלטיקו מדריד במקום השלישי בלה-ליגה. היא הגיעה לגמר ליגת האלופות בפעם השלישית בהיסטוריה, שם פגשה את ריאל מדריד, כמו לפני שנתיים. אתלטיקו מדריד הפסידה לריאל מדריד בפנדלים וסיימה כסגנית.

בעונת 2016/2017 סיימה במקום השלישי בלה-ליגה, והודחה בחצי גמר ליגת האלופות על ידי ריאל מדריד בתוצאה של 2–4 בסיכום שני המשחקים.

בעונת 2017/2018 סיימה במקום השני בלה ליגה, הודחה מליגת האלופות בשלב הבתים, משם הגיעה אל הליגה האירופית בה היא זכתה לאחר ניצחון של 0–3 במשחק הגמר על אולימפיק מרסיי הצרפתית, ורשמה זכייה שלישית במפעל, שנייה בעידן דייגו סימאונה. לאחר מכן, אף זכתה בסופר קאפ האירופי כאשר ניצחה את ריאל מדריד בתוצאה 2–4.

לקראת 2020/2021 צירפה הקבוצה את לואיס סוארס מברצלונה. לאורך רוב העונה אתלטיקו הובילה את הטבלה, ובמחזור הסיום ניצחה את ריאל ויאדוליד וזכתה באליפות.

בעונת 2021/2022 בליגת האלופות הגיעה הקבוצה עד לשלב רבע הגמר, בו הודחה על ידי מנצ'סטר סיטי בתוצאה 0–1 בסיכום שני המשחקים. את עונת 2021/2022 בלה ליגה סיימה הקבוצה במקום השלישי.

ערך מורחב – אצטדיון ונדה מטרופוליטנו

המועדון שיחק את משחקי הבית שלו באצטדיון ויסנטה קלדרון שבדרום העיר מדריד עד שנת 2017. לפני כן, במקור, המועדון שיחק בקמפו דה אודונל עד 1923. לאחר השלמת האצטדיון מטרופוליטנו דה מדריד בשנת 1923, המועדון עבר לשחק שם עד שנת 1966, לאחר שבנייתו של הוויסנטה קלדרון הסתיימה.

האצטדיון הביתי של המועדון החל משנת 2017 הוא אצטדיון ונדה מטרופוליטנו, אשר במסגרת שיפוץ רחב הוסב מאצטדיון אולימפי לאצטדיון כדורגל בלבד. במסגרת השיפוץ הורחבה הקיבולת של האצטדיון מ-20,000 מקומות ישיבה (כשהיה אצטדיון אולימפי) ל-68,456. במקור, האצטדיון היה בבעלות עיריית מדריד, שרצתה לארח את אולימפיאדת 2016, אך משום שהעיר ריו דה ז'ניירו נבחרה לארח את האולימפיאדה, הוחלט כי האצטדיון יועבר לבעלות אתלטיקו מדריד כבר בשנת 2011, ושהיא זו שתישא בעלויות ההרחבה. הוויסנטה קלדרון נהרס, והוחלף על ידי פארק מים על גדות נהר המנסנרס במדריד.

ההחלטה לעזוב את ויסנטה קלדרון לאחר שנים כה רבות בהן הוא שימש כאצטדיונה של הקבוצה, עוררה זעם בקרבם של חלק מאוהדי אתלטיקו, שדרשו להרחיב את האצטדיון הקיים ולא להחליפו לגמרי.

מגרשים ואצטדיונים לשעבר

הוונדה מטרופוליטנו הוא האצטדיון החמישי במספר שמשמש את אתלטיקו מדריד. לפניו היו:

• קמפו דל רטירו (1903-1913) - היה ממוקם בפארק בואן רטירו והיה ידוע בכינוי:"campo de la rana" ("מגרש הצפרדע").
• קמפו דה אודונל (1913-1923) - הכיל 10,000 מקומות ישיבה.
• אצטדיון מטרופוליטאנו דה מדריד (1923-1966) - הכיל בשיאו 35,800 מקומות ישיבה.
• אצטדיון ויסנטה קלדרון (2017-1966) - הכיל 54,907 מקומות ישיבה.

בשנת 1920 נכתב השיר המוכר הראשון על אתלטיקו מדריד, אשר היה בשימוש על ידי אוהדי הקבוצה באותם שנים. בשנת 1947 נכתב שיר נוסף, הפעם לכבוד השתחררות הקבוצה מהשם "אוויאסיון" שציווה על הקבוצה פרנסיסקו פרנקו להשתמש בו.

ההמנון הרשמי של אתלטיקו מדריד נכתב בשנת 1974 על ידי צמד המוזיקאים אוהדי הקבוצה, חוסה אגילר גרנדוס ואנחל גרנדוס גרסיה. ההמנון נקרא "Himno del Metropolitano" ("ההמנון של המטרופוליטנו").^[20]

לרגל חגיגות המאה של המועדון, בשנת 2003, הזמר חואקין סבינה, אוהד מוכר של אתלטיקו, חיבר שיר בשם "Motivos de un Sentimiento" ("סיבות של תחושה"), שמאז נחשב כ"המנון המאה", יחד עם ההמנון המקורי משנת 1974. את הלחן לשירו של סבינה כתב פאצ'ו וארונה. סבינה אף הקליט את השיר, כאשר בשיר מושמעים קולות רקע של קהל אוהדי אתלטיקו מדריד.

במשך ההיסטוריה היו לאתלטיקו מדריד סמלים רבים, שהתחלפו במשך השנים. צורתו של הסמל שמשמש את הקבוצה עד היום נבחרה בשנת 1947, ומאז לא נעשו בו שינויים משמעותיים. בסמל הנוכחי, בצד השמאלי העליון, נמצא סמל העיר מדריד, כאשר שאר הסמל הוא צבעי הקבוצה. הסמל ממוסגר בצבע צהוב-זהוב. מאפייני הסמל הם:

• צורת מגן - זאת על מנת להדגיש את חוזקה של הקבוצה.
• הדוב ועץ התות - הצד השמאלי העליון מכיל את סמל העיר מדריד. מקור סמל זה הוא עוד מהמאה ה-13, והוא נוצר בגלל כמות הדובים הרבה שהייתה חיה באזור מדריד, וכן עצי התות הרבים שצמחו שם.
• שבעת הכוכבים במסגרת הכחולה שמקיפה את סמל הדוב ועצי התות - נמצאים גם בסמל העיר מדריד ולקוחים מדגל ההקהילה האוטונומית מדריד.
• פסים אדומים ולבנים - כצבעי מדי הקבוצה.

ההיסטוריה של הסמל

מאז הקמתה של אתלטיקו מדריד ב-1903 הוחלף סמל הקבוצה מספר פעמים^[21]:

• הסמל הראשון (1903-1911) - סניף מועדון הכדורגל אתלטיקו מדריד: סמל עגול בצבעים כחול ולבן, כמו המדים של הקבוצה בשנים אלו. במרכז מופיעות האותיות AC שהן ראשי התיבות של שם המועדון - Athletic Club de Madrid. חלקו החיצוני של העיגול בסמל מעוצב כחגורה. הסמל למעשה זהה לסמל המקורי של אתלטיק בילבאו אשר בהשראתה הוקמה אתלטיקו מדריד.
• הסמל השני (1911-1917) - דגל פסים אדומים-לבנים: בעקבות שינוי צבעי מדי הקבוצה לאדום ולבן שונה גם סמל המועדון בהתאם. סמל המועדון הפך לדגל עם פסים אדומים-לבנים וכדור, אשר מוקפים במסגרת עגולה בצבע כחול.
• הסמל השלישי (1917-1939) - הוספת סמל העיר מדריד: סמל בצורת מגן, אשר מזכיר את הסמל הנוכחי, כשהשוני הוא המסגרת שמופיעה בצבע לבן.
• הסמל הרביעי (1939-1947) - אתלטיקו אוויאסיון מדריד: לאחר מיזוג הקבוצה עם אוויאסיון נסיונל, והפיכתה לאתלטיקו אוויאסיון מדריד, השתנה סמל הקבוצה לגמרי, ועוצב כאשר הוא דומה לסמל חיל האוויר הספרדי דאז - צורה של כנפיים של מטוס, יחד עם כתר מעליו. לאחר מכן, השתנה במקצת הסמל, כאשר הוכנס סמל הקבוצה הקודם בין כנפי המטוס, אולם המסגרת הכחולה מסביב לציור הדוב הוחלפה במסגרת אדומה. לאחר כשנה הוחזרה המסגרת הכחולה על חשבון המסגרת האדומה.
• הסמל החמישי (1947-שנות ה-80) - הכתר והכנפיים יורדים: לאחר השתחררות המועדון מהקשר הצבאי אליו, הוחזר סמל הקבוצה הקודם, כאשר במקום 6 פסים אדומים ו-6 פסים לבנים, נשארו 4 פסים אדומים ו-4 פסים לבנים. בנוסף, המסגרת הלבנה התחלפה במסגרת זהובה.
• הסמל השישי (החל משנות ה-80 - 2017): הסמל זהה לסמל משנת 1947, כאשר צבעי הסמל הובהרו, וצבע המסגרת שונה לצהוב-זהוב.
• הסמל השביעי (החל מ-2017): הסמל דומה לסמל הקודם. הוא הפך להיות בשלושה צבעים בלבד - כחול, אדום ולבן.

בשנותיו הראשונות של המועדון, מדי הקבוצה היו בצבע כחול-לבן בדומה למדיה של אתלטיק בילבאו דאז. בשנת 1904 הצטרפו לקבוצה חברים, שפרשו מריאל מדריד. ב-1911 שינתה הקבוצה את מדיה לצבעים הנוכחיים, אדומים-לבנים. המדים באותה תקופה יוצרו ממזרנים ישנים. רבים מאמינים כי הסיבה לשנות את צבע המדים, היא כלכלית: באותה תקופה, המזרנים הישנים היו בצבע אדום-לבן, והיה הכי פשוט להשתמש בבדים הישנים של המזרנים להכנת המדים. עובדה זו חסכה למועדון הוצאות רבות, וממנה הגיע הכינוי Los Colchoneros (יצרני המזרנים). לאחר מספר שנים, גם אתלטיקו מדריד וגם אתלטיק בילבאו, רכשו מדים כחולים-לבנים מקבוצת בלקברן רוברס האנגלית. חואניטו אלורדיי, שחקן הקבוצה וחבר במועצת המנהלים של אתלטיקו, נשלח לאנגליה כדי לרכוש מדים מבלקברן, אך לאחר שלא מצא מדים אלו, קנה במקום זאת מדים של קבוצת סנדרלנד, שצבעם אדומים-לבנים. אתלטיקו מדריד החליטה לאמץ את החולצה האדומה-לבנה, אך השאירה את המכנסיים הכחולים. מאז, דבק במועדון הכינוי Los Rojiblancos (האדומים-לבנים).

ברוב העונות של אתלטיקו, מאז החלו להשתמש בצבעים אדום-לבן, צבע המכנסיים במדי הבית של הקבוצה היו בדרך כלל כחולים, אך צבע הגרביים השתנה בין כחול, אדום ושחור.

החל משנת 2001, יצרנית מדי הקבוצה היא חברת נייקי, אשר החלה לעבוד עם הקבוצה במטרה להוות מתחרה לחברת אדידס, המייצרת את המדים עבור ריאל מדריד. הספונסרית הראשית של הקבוצה היא חברת Riyadh Air של ערב הסעודית, אשר הלוגו שלה מופיע על קדמת החולצה. הלוגו של חברת Ria Money Transfer האמריקאית מופיע על גב החולצה, תחת מספר השחקן. הלוגו של AXN, שנמצאת בבעלות חברת סרטי סוני, נמצא על גב המכנסיים. בנוסף, בחזית המכנסיים מופיע הלוגו של חברת ההימורים הפינית PAF. בעבר, חברת סרטי קולומביה הייתה הספונסרית הראשית של הקבוצה. החברה שינתה לא פעם את הלוגו שלה שהופיע על החולצה, ובמקרה אחד אף שינתה באופן גמור את מדי החוץ של הקבוצה על ידי עיצוב החולצה כך שתדמה לקורי עכביש, בזמן שהסרט ספיידרמן 2 שודר בקולנוע.^[22] בנוסף, החברה שינתה את מדי הקבוצה לעיצובים המתאימים לסרטים אחרים שהיא הוציאה בשנים שהייתה ספונסרית הקבוצה (2003–2005). בין הסרטים, בנוסף לספיידרמן 2, היו: ימ"מ יחידת פריצה, סיפורי דגים והיצ'. בין שנים אלו לא נמכרו מדי החוץ של אתלטיקו בחנויות של חברת נייקי בשל השינויים התכופים שנעשו בהם.

ביולי 2014 נייקי ואתלטיקו מדריד האריכו את חוזה החסות שביניהן עד לשנת 2026.^[23]

להלן נותני החסות של הקבוצה החל משנת 1980

• (*) - מועצת התיירות של העיר מרבלה נתנה חסות לקבוצה, משום שנשיא הקבוצה דאז, חסוס חיל, כיהן כראש עיריית מרבלה.

אתלטיקו מדריד ב' היא קבוצת המילואים של המועדון. הקבוצה עורכת את משחקי הבית שלה באצטדיון קרו דל אספינו, ונכון לעונת 2018/2019 משחקת הקבוצה בליגה הספרדית השלישית.

הקבוצה הוקמה בשנת 1966 כקבוצת המילואים של אתלטיקו מדריד. תחילה היה שמה של הקבוצה "רייפה אתלטיקו קלאב". רק בשנת 1991, לאחר שהשתנה שם הקבוצה פעמים רבות עד שנה זו, קיבלה הקבוצה את השם "אתלטיקו מדריד ב'". בעונת 1998/1999 סיימה הקבוצה במקום השני בליגת המשנה. הקבוצה הייתה אמורה לעלות לליגה הבכירה עקב מיקומה זה, אך לא הייתה זכאית לעלייה עקב היותה קבוצת מילואים.

החל מעונת 2000/2001 משחקת הקבוצה בליגה הספרדית השלישית.

שחקנים רבים ששיחקו בקבוצה התקדמו לקבוצה הבוגרת. בין השאר ניתן למנות את דויד דה חאה, אנטוניו לופס גררו, פרננדו טורס, קוקה, אוליבר טורס, רובן בראחה, גבי, מריו סוארס ואיגנסיו קמאצ'ו.

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ראו דף השיחה.

ערך מורחב – הדרבי של מדריד

ריאל ואתלטיקו מדריד הן קבוצות שונות, עם זהויות מנוגדות לגמרי. מבחינה היסטורית ריאל מדריד נתפסה זה שנים רבות כקבוצה שמזוהה עם השלטון של המדינה, בעיקר הייתה מזוהה עם שלטונו של פרנקו, השלטון הדיקטטורי שבראשו עמד העריץ פרנסיסקו פרנקו, ואילו אתלטיקו הזדהתה עם תחושות של מרד, עם הרצון לשחרור, אם כי בשנותיו הראשונות של פרנקו הוא העדיף את אתלטיקו, אך לאחר מכן, כשאתלטיקו "השתחררה" ממנו, הוא עבר לריאל לקראת סוף שנות ה-40.

בזמן שלטון פרנקו ספרד הייתה מוחרמת על ידי רוב העולם, בעיקר מפני השלטון הדיקטטורי אותו הנהיג הרודן פרנסיסקו פרנקו. ריאל מדריד, שנחשבה אז כקבוצה שקשורה לשלטון, הייתה קבוצה שייצגה את המדינה מחוצה לה, והביאה לה כבוד רב. שר אחד, שהיה מקורב לפרנקו אמר:"ללא כל ספק, ריאל מדריד היא השגרירה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לנו".

בעקבות קרבתה של ריאל לשלטון פרנקו, ומפני שהמוטו של אתלטיקו היה שונה לגמרי משל ריאל (אתלטיקו היא הקבוצה של העם, ריאל היא הקבוצה של הממשלה, של השלטונות), נוצרה שנאה עזה בין 2 מועדונים אלו. אוהדי אתלטיקו החלו לשיר: "Hala Madrid, hala Madrid, el equipo del gobierno, la verguenza del país". (בתרגום חופשי מספרדית: "לכי מדריד, לכי מדריד, הקבוצה של הממשלה, הבושה של המדינה". הכוונה בעיר מדריד היא לקבוצה ריאל מדריד).

גביע אתלטיקו מדריד הוא טורניר כדורגל לשעבר, שאירחה אתלטיקו מדריד באצטדיון ויסנטה קלדרון. הטורניר התקיים משנת 1973 עד שנת 2003 (למעט השנים 1999 ו-2001). בשנת 2003 שונה שמו של הטורניר ל"גביע הלבוי", אך לאחר שנה זו הופסק הטורניר, לא באופן רשמי, אלא שהמארחת, אתלטיקו, הפסיקה להזמין קבוצות לטורניר.

תחילה הטורניר החל במסגרת של 4 קבוצות, כאשר אתלטיקו הזמינה 3 קבוצות ל-2 משחקי חצי גמר, משחק על המקום השלישי ומשחק הגמר. אולם בשנים שלקראת סיום הטורניר, המסגרת הייתה משחק גמר אחד בלבד, אתלטיקו נגד הקבוצה המוזמנת על ידה.

גביע זה התקיים במקביל לטורנירי קיץ אחרים בספרד, כדוגמת גביע טרסה הררה ביוזמתה של קבוצת דפורטיבו לה קורוניה, וגביע ז'ואן גאמפר ביוזמתה של קבוצת ברצלונה.

להלן טבלת זוכי המפעל ומשחקי הגמר

שנה	מנצחת	סגנית	תוצאה
1973	איטליה מילאן	יוגוסלביה פרטיזן בלגרד	2–1
1974	ספרד אתלטיקו מדריד	הונגריה אויפשט	1–0
1975	ספרד אתלטיקו מדריד	ברית המועצות טורפדו מוסקבה	2–1
1976	ספרד אתלטיקו מדריד	ספרד אתלטיק בילבאו	1–0
1977	איטליה מילאן	ברזיל אמריקה	3–2
1978	ארגנטינה ריבר פלייט	ספרד אתלטיקו מדריד	0–0 (פ)
1979	גרמניה שטוטגרט	שווייץ גראסהופרס ציריך	1–0
1980	ספרד אתלטיקו מדריד	הולנד אייאקס אמסטרדם	1–1 (פ)
1981	ארגנטינה אינדפנדיינטה	הונדורס נבחרת הונדורס	1–0
1982	גרמניה בורוסיה דורטמונד	ספרד אתלטיקו מדריד	2–0
1983	ספרד אתלטיקו מדריד	ספרד סביליה	2–1
1984	הולנד פ.ס.וו. איינדהובן	ספרד אתלטיקו מדריד
1985	ספרד אתלטיקו מדריד	ברזיל גרמיו	2–0
1986	ספרד אתלטיקו מדריד	ברזיל פלמנגו	3–2
1987	אנגליה ליברפול	ספרד אתלטיקו מדריד	1–0
1988	גרמניה ורדר ברמן	ספרד אתלטיקו מדריד	1–0
1989	ספרד אתלטיקו מדריד	רומניה דינמו בוקרשט
1990	ספרד אתלטיקו מדריד	יוגוסלביה הכוכב האדום בלגרד	3–2
1991	איטליה מילאן	ספרד אתלטיקו מדריד	1–1 (פ)
1992	ספרד אתלטיקו מדריד	ברזיל סאו פאולו	2–0
1993	ספרד אתלטיקו מדריד	ברזיל ואסקו דה גאמה
1994	ספרד אתלטיקו מדריד	גרמניה פ.צ. קלן	5–1
1995	ספרד אתלטיקו מדריד	ארגנטינה ניואל'ס אולד בויס	3–1
1996	ספרד אתלטיקו מדריד	יוגוסלביה הכוכב האדום בלגרד	5–0
1997	ספרד אתלטיקו מדריד	איטליה אינטר מילאנו	1–0
1998	ספרד אתלטיקו מדריד	איטליה לאציו	3–0
2000	ספרד אתלטיקו מדריד	ברזיל פלמנגו	3–1
2002	איטליה קייבו ורונה	ספרד אתלטיקו מדריד	4–2
2003	ספרד אתלטיקו מדריד	ארגנטינה בוקה ג'וניורס	1–0

תארים אזוריים

• אליפות מחוזית מרכז (4):
  • 1920/1921, 1924/1925, 1927/1928, 1939/1940
• גביע מרכז הפדרציה (1):
  • 1941

תארים ארציים

• אליפות ספרד:
  • זכייה (11): 1939/1940, 1940/1941, 1949/1950, 1950/1951, 1965/1966, 1969/1970, 1972/1973, 1976/1977, 1995/1996, 2013/2014, 2020/2021
  • סגנות (10): 1943/1944, 1957/1958, 1960/1961, 1962/1963, 1964/1965, 1973/1974, 1984/1985, 1990/1991, 2017/2018, 2018/2019
• גביע ספרדי:
  • זכייה (10): 1959/1960, 1960/1961, 1964/1965, 1971/1972, 1975/1976, 1984/1985, 1990/1991, 1991/1992, 1995/1996, 2012/2013
  • סגנות (9): 1921, 1926, 1955/1956, 1963/1964, 1974/1975, 1986/1987, 1998/1999, 1999/2000, 2009/2010
• הסופר קאפ הספרדי:
  • זכייה (2): 1985, 2014
  • סגנות (5): 1991, 1992, 1996, 2013, 2019
• הסופר קאפ הספרדי (במתכונת הישנה):
  • זכייה (1): 1940
• גביע אווה דוארטה:
  • זכייה (1): 1951
  • סגנות (1): 1950
• גביע הנשיא:
  • זכייה (1): 1947
• הליגה הספרדית השנייה:
  • זכייה (1): 2001/2002
  • סגנות (2): 1932/1933, 1933/1934
• גביע הליגה הספרדית:
  • סגנות (2): 1983/1984, 1984/1985

תארים בין-לאומיים

• ליגת האלופות:
  • סגנות (3): 1973/1974, 2013/2014, 2015/2016
• הליגה האירופית:
  • זכייה (3) : 2009/2010, 2011/2012, 2017/2018
• גביע המחזיקות:
  • זכייה (1): 1961/1962
  • סגנות (2): 1962/1963, 1985/1986
• הסופר קאפ האירופי:
  • זכייה (3): 2010, 2012, 2018
• גביע מוחמד החמישי:
  • זכייה (3): 1965, 1970, 1980
• גביע האינטרטוטו:
  • זכייה (1): 2007
  • סגנות (1): 2004
• הגביע הבין-יבשתי:
  • זכייה (1): 1974
• הגביע האיברי:
  • זכייה (1): 1991

קוקה הוא שיאן ההופעות במועדון בכל הזמנים, אחרי שב-2022 שבר את שיאו של אדלרדו רודריגס שעמד על 511 הופעות במדי המועדון בין השנים 1959-1976.אנטואן גריזמן הוא מלך השערים של הקבוצה בכל הזמנים אחרי שב10 בינואר 2024 הוא שבר את שיאו של לואיס ארגונס שעמד על 173 שערים ארגונס שיחק במדי המועדון בין השנים 1964 - 1974, עד פרישתו ממשחק פעיל.
שחקנים פעילים באתלטיקו מודגשים.

הנתונים בטבלאות מתייחסים לכל המסגרות ומעודכנים ל-4 בפברואר 2024

שיאני ההופעות^[24]

#	שם	לאום	עמדה	שנים במועדון	הופעות בליגה	סה"כ הופעות במועדון
1	קוקה	ספרד ספרד	קשר	2009–הווה	438	616
2	אדלרדו רודריגס	ספרד ספרד	קשר	1959–1976	401	553
3	אנריקה קויאר	ספרד ספרד	חלוץ	1952–1969	367	483
4	תומאס רניונס	ספרד ספרד	מגן	1984–1996	371	470
5	חואן קרלוס אגילרה	ספרד ספרד	מגן	1996–2005	365	456
6	יאן אובלק	סלובניה סלובניה	שוער	2014–הווה	318	425
7	איסקיו קאלחה	ספרד ספרד	בלם	1958–1972	300	425
8	חואן קרלוס ארטצ'ה	ספרד ספרד	קשר	1978–1989	308	421
9	גאבי פרננדס	ספרד ספרד	חלוץ	2004–2007 2011–2018	297	417
10	סאול ניגס	ספרד ספרד	קשר	2012–הווה	318	411

שיאני השערים

#	שם	לאום	עמדה	שנים במועדון	שערי ליגה	סה"כ שערים במועדון
1	אנטואן גריזמן	צרפת צרפת	חלוץ	2014–2019 2021–הווה	123	175
2	לואיס אראגונס	ספרד ספרד	חלוץ	1964–1974	123	173
3	אדריאן אסקודרו	ספרד ספרד	חלוץ	1945–1958	150	169
4	פרנסיסקו קמפוס	ספרד ספרד	חלוץ	1940–1948	144	158
5	חוסה אולוחיו גראטה	ספרד ספרד	חלוץ	1966–1977	109	136
6	פרננדו טורס	ספרד ספרד	חלוץ	2001–2007 2015–2018	109	129
7	חואקין פיירו	ספרד ספרד	קשר	1954–1962	95	125
8	אדלרדו רודריגס	ספרד ספרד	קשר	1959–1976	73	113
9	אנריקה קויאר	ספרד ספרד	חלוץ	1952–1969	71	105
10	חוסה חונקוסה	ספרד ספרד	חלוץ	1944–1955	80	103

שחקנים בולטים נוספים

שם	לאום	עמדה	שנים באתלטיקו
לארבי בן בארק	מרוקו מרוקו	חלוץ קשר התקפי	1948–1953
ואוה	ברזיל ברזיל	חלוץ	1958–1961
חאבייר אירורטה	ספרד ספרד	חלוץ	1967–1975
לואיס פריירה	ברזיל ברזיל	קשר	1974–1980
דירסאו	ברזיל ברזיל	קשר	1979–1982
הוגו סאנצ'ס	מקסיקו מקסיקו	חלוץ	1981–1985
אבל רסינו	ספרד ספרד	שוער	1986–1995
טוני מוניוס	ספרד ספרד	מגן	1990–2001
דייגו סימאונה	ארגנטינה ארגנטינה	קשר אחורי	1994–1997 2003-2005
קיקו	ספרד ספרד	חלוץ	1994–2001
אנטוניו לופס גררו	ספרד ספרד	מגן	2000–2012
לאו פרנקו	ארגנטינה ארגנטינה	שוער	2004–2009
דייגו פורלאן	אורוגוואי אורוגוואי	חלוץ	2007–2011
דייגו קוסטה	ברזיל ברזיל ספרד ספרד	חלוץ	2007–2009 2010–2014 2018–
דויד דה חאה	ספרד ספרד	שוער	2009–2011
רדאמל פלקאו	קולומביה קולומביה	חלוץ	2011–2013
טיבו קורטואה	בלגיה בלגיה	שוער	2011–2014
חסוס לנדבורו	ספרד ספרד	קשר	1982–1988

השחקנים היקרים ביותר שנרכשו על ידי אתלטיקו מדריד

שם	מועדון קודם	עמדה	שנת העברה	סכום העברה (באירו)
פורטוגל ז'ואאו פליקס	פורטוגל בנפיקה	חלוץ	2019	126,000,000
צרפת תומא למאר	מונקו מונקו	קיצוני	2018	70,000,000
ברזיל ספרד דייגו קוסטה	אנגליה צ'לסי	חלוץ	2018	66,000,000
קולומביה רדאמל פלקאו	פורטוגל פורטו	חלוץ	2011	40,000,000
קולומביה ג'קסון מרטינס	פורטוגל פורטו	חלוץ	2015	37,100,000
ספרד ויטולו	ספרד סביליה	קיצוני	2018	36,000,000
צרפת קווין גמיירו	ספרד סביליה	חלוץ	2016	30,000,000
צרפת אנטואן גריזמן	ספרד ריאל סוסיאדד	קיצוני	2014	30,000,000
ספרד מריו הרמוסו	ספרד אספניול	בלם	2019	25,000,000
ארגנטינה ניקולאס גייטן	פורטוגל בנפיקה ליסבון	קשר	2016	25,000,000
מונטנגרו סטפן סאביץ'	איטליה פיורנטינה	בלם	2015	25,000,000
בלגיה יאניק קרסקו	מונקו מונקו	קיצוני	2015	24,760,000
ארגנטינה סרחיו אגוארו	ארגנטינה אינדפנדיינטה	חלוץ	2006	23,000,000
קרואטיה מריו מנדז'וקיץ'	גרמניה באיירן מינכן	חלוץ	2014	22,000,000

• ראו גם: רשימת כדורגלני אתלטיקו בעלי ערך בוויקיפדיה

נכון ל-1 בפברואר 2024^[25]

מס' עמדה שם 1 רומניה שוער הוראציו מולדובאן 2 אורוגוואי בלם חוסה מריה חימנס 3 ספרד בלם ססאר אספיליקווטה 4 ברזיל בלם גבריאל פאוליסטה 5 ארגנטינה קשר רודריגו דה פול 6 ספרד קשר קוקה (קפטן) 7 צרפת חלוץ אנטואן גריזמן 8 ספרד קשר סאול 9 הולנד חלוץ ממפיס דפאי 10 ארגנטינה חלוץ אנחל קוריאה 11 צרפת קשר תומא למאר 12 ברזיל קשר סמואל לינו

מס' עמדה שם 13 סלובניה שוער יאן אובלק (קפטן שני) 14 ספרד קשר מרקוס יורנטה 15 מונטנגרו בלם סטפן סאביץ' 16 ארגנטינה מגן נהואל מולינה 17 ספרד קשר רודריגו ריקלמה 18 בלגיה קשר ארתור ורמאירן 19 ספרד חלוץ אלברו מוראטה 20 בלגיה קשר אקסל ויטסל 22 ספרד מגן מריו הרמוסו 23 מוזמביק מגן ריינילדו מנדאבה 24 ספרד קשר פבלו באריוס

להלן רשימה של מאמנים אשר זכו בתארים בזמן שאימנו את הקבוצה

שם	שנים כמאמן אתלטיקו	תארים
ספרד ריקרדו זאמורה	1939-1946	2 אליפויות, הסופר קאפ הספרדי
ספרד אמיליו וידל	1946-1948	גביע הנשיא
ארגנטינה צרפת הלניו הררה	1949-1952	2 אליפויות, הסופר קאפ הספרדי
ספרד חוסה וייונגה	1959-1962	2 גביע המלך הספרדי, גביע אירופה למחזיקות גביע
ברזיל אוטו בומבל	1964-1965	גביע המלך הספרדי
ספרד דומנק בלמניה	1965-1966	אליפות
צרפת מרסל דומינגו	1969-1972, 1979-1980	אליפות
אוסטריה מקס מרקל	1971-1973	אליפות, גביע המלך הספרדי
ספרד לואיס אראגונס	1974-1980, 1982-1987 1991-1993, 2001-2003	הגביע הבין-יבשתי, אליפות, 3 גביע המלך הספרדי הסופר קאפ הספרדי, הגביע האיברי
קרואטיה טומיסלב איביץ'	1990-1991	גביע המלך הספרדי
ארגנטינה סנטוס אוביירו	1992-1993, 1994-1995	גביע המלך הספרדי
סרביה רדומיר אנטיץ'	1995-1998, 1999, 2000	אליפות, גביע המלך הספרדי
מקסיקו חאבייר אגירה	2006-2009	גביע האינטרטוטו
ספרד קיקה סאנצ'ס פלורס	2009-2011	הליגה האירופית, הסופר קאפ האירופי
ארגנטינה דייגו סימאונה	2011-	2 אליפויות, גביע המלך הספרדי, 2 הליגה האירופית, 2 הסופר קאפ האירופי, הסופר קאפ הספרדי

• ראו גם: רשימת מאמני אתלטיקו שיש להם ערך בוויקיפדיה

נכון לשנת 2010 הונה של קבוצת אתלטיקו מדריד הסתכם בסכום של 24,706,699 אירו. מניות הקבוצה מתחלקות בין 3 בעלים עיקריים, כאשר רוב המניות שייכות למשפחתו של חסוס חיל, אשר בניו מחזיקים עד היום בתפקידים במועדון.

נשיאים

מאז הקמת המועדון ועד היום כיהנו בתפקיד נשיא מועדון הספורט אתלטיקו מדריד 27 אנשים, ב-29 קדנציות. רק 2 נשיאים כיהנו במשך 2 קדנציות שונות: חוליאן רואטה וויסנטה קלדרון. רוב נשיאי המועדון, 27 במספר, היו ספרדים. רק נשיא אחד היה לא ספרדי, לוסיאנו אורקיחו הארגנטינאי.

הנשיא הראשון של המועדון היה אנריקה איינדה. הוא גם נמנה עם מייסדי המועדון.

הנשיא שכיהן בזמן הרב ביותר בתפקיד הוא ויסנטה קלדרון, שכיהן 21 שנים ב-2 קדנציות שונות. מיד אחריו נמצא חסוס חיל עם 16 שנים בתפקיד. אנריקה סרסו וחוליאן רואטה כיהנו 10 שנים בתפקיד וחאבייר בארוסו 9 שנים.

נשיא המועדון נבחר בבחירות לנשיאות, כאשר הבוחרים הם חברי המועדון.

נשיא המועדון הנוכחי הוא אנריקה סרסו, שמכהן בתפקיד החל משנת 2003, כאשר נבחר לתפקיד במקום חסוס חיל שהתפטר.

הדירקטוריון

דירקטוריון המועדון אתלטיקו מדריד מורכב מהאנשים הבאים:

• נשיא: אנריקה סרסו
• מנכ"ל: מיגל אנחל חיל
• סגן נשיא בתחום העסקי: לסארו אלברכין מרטינז
• סגן נשיא בתחום הכלכלי: פרננדו גארסיה אבאסולו
• סמנכ"ל מסחרי: אנטוניו אלונסו סאנס
• יועצים: סווריאנו חיל, אוסקר חיל, מרים חיל
• מזכיר: פבלו חימנס דה פארגה
• מנהל כללי: קלמנטה וייארדה
• מנהל שיווק ותקשורת: אמיליו גוטיירס
• מנהל ראשי: מריו אראגון

• מנהל בקרה וניהול: חוסה מנואל דיאס פרס
• מנהל קשרים חברתיים: פרננדו פאריסה רקואיו
• מנהל מסחרי: גיירמו מוראלדה
• מנהל ספורטיבי: חוסה לואיס קמינרו
• מנהל כדורגל ראשי: חואן קרלוס אגילרה

צוות מקצועי

• מאמן: דייגו סימאונה
• עוזר מאמן: חרמן בורגוס
• עוזר מאמן שלישי: חואן ויסקאינו
• מאמני כושר: אוסקר אורטגה, קרלוס מניינדס
• מאמן שוערים: פבלו ורסיונה
• מנהל ציוד: פדרו מאתסאנס
• רופא הקבוצה: חוסה וייאלון

מדיה וקבצים בנושא אתלטיקו מדריד בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של אתלטיקו מדריד (בספרדית, באנגלית ובסינית)

• אתלטיקו מדריד, ברשת החברתית פייסבוק
• אתלטיקו מדריד, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• אתלטיקו מדריד, ברשת החברתית אינסטגרם
• אתלטיקו מדריד, ברשת החברתית טיקטוק
• פרופיל, באתר אופ"א
• פרופיל, באתר Transfermarkt
• פרופיל, באתר Soccerway
• פרופיל, באתר WorldFootball.net
• פרופיל, באתר FootballDatabase.eu
• האתר הרשמי (באנגלית) (בספרדית)
• אתלטיקו מדריד באתר הלה ליגה (באנגלית) (בספרדית)
• אתלטיקו מדריד באתר אופ"א (באנגלית)
• אתלטיקו מדריד באתר BDFutbol (באנגלית) (בספרדית) (בקטלאנית)