 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| סוג | חוק יסוד |
| תאריך חקיקה עברי | כ"ז בשבט התשמ"ח |
| גוף מחוקק | הכנסת האחת עשרה |
| עיקרי החוק |
|
| נוסח מלא | אתר הכנסת |
  | |
חוק יסוד: מבקר המדינה נחקק בידי הכנסת האחת עשרה ב-15 בפברואר 1988 (כ"ז בשבט התשמ"ח),[1] והוא מסדיר את כלל ההלכות הכלליות והסדרת מעמדו של מבקר המדינה. חוק היסוד נחקק על מנת לאגד חוקים קודמים ולקבע את תפקידיו ואחריותו של מבקר המדינה כמו גם את אחריותו רק בפני הכנסת ולא הממשלה. לרעיון של מוסד מבקר המדינה יש שורשים עמוקים במסורת היהודית.[2]
סעיף 2: מבקר המדינה יקיים ביקורת על המשק, הנכסים, הכספים, ההתחייבויות והמינהל של המדינה, של משרדי הממשלה, של כל מפעל, מוסד או תאגיד של המדינה, של הרשויות המקומיות ושל גופים או מוסדות אחרים שהועמדו על פי חוק לביקורתו של מבקר המדינה. מבקר המדינה יבחן את חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים, וכל עניין אחר שיראה בו צורך.
סעיף 4: מבקר המדינה יברר תלונות מאת הציבור על גופים ואנשים כפי שייקבע בחוק או לפיו; בתפקידו זה יכהן מבקר המדינה בתואר "נציב תלונות הציבור".
סעיפים 7–9: המבקר, אזרח ותושב ישראל, יבחר על ידי הכנסת בהצבעה חשאית לתקופת כהונה אחת של שבע שנים, ובאפשרותה גם להדיחו מתפקידו והיא אף קובעת את שכרו - בהחלטת ועדת הכנסת. עם היבחרו על מבקר המדינה להצהיר הצהרת אמונים בלשון הדברים:
סעיפים 10–12: כדי להבטיח את אי תלותו ברשות המבצעת, שעליה הוא מפקח, תקציבו נקבע על פי הצעת המבקר עצמו על ידי ועדת הכספים של הכנסת, ולא על ידי משרד האוצר. כמו כן, המבקר אחראי בפני הכנסת בלבד - מקיים עימה קשרים והתיעצויות, ופעם בשנה - מגיש לה דין וחשבון על ממצאיו בשנה שעברה, וכן המלצותיו לתיקון הליקויים ולמניעת הישנותם בעתיד. הדו"ח מוגש לידי יושב ראש הועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, וכן לגופים המבוקרים, כדי שיוכלו לתקן את מה שהמבקר המליץ לתקן.
סעיף 13: כדי להעביר את מבקר המדינה מתפקידו נדרשת הצבעה בכנסת שבה יושג רוב של שלושה רבעים מחברי הכנסת.
בשנת 1977 פרסמה ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת הצעת חוק יסוד: מבקר המדינה.[3] ההצעה נדונה בקריאה ראשונה בכנסת השמינית, אך הטיפול בה לא הגיע לסיום.
הצעת החוק הוגשה פעם נוספת על ידי הממשלה בינואר 1985,[4] וזו אושרה ב-15 בפברואר 1988.[5][6]
בגרסה המקורית של החוק נקבע שמבקר המדינה ייבחר לכהונה של חמש שנים, וכן נקבע כי "מי שכיהן כמבקר המדינה שתי תקופות בזו אחר זו לא יהיה מועמד בבחירות לתקופה הסמוכה לאחריה". בתיקון ראשון לחוק, שאושר בכנסת ב-25 במרץ 1998, תוקן סעיף זה, ונקבע שמבקר המדינה ייבחר לתקופת כהונה אחת בלבד, בת שבע שנים.[7] נימוקו של חבר הכנסת מאיר שטרית, יוזם התיקון, היה "אם רוצים להאריך את כהונת מבקר המדינה הרי שתהליך הבחירה ייעשה בעודו מכהן בתפקיד. במצב זה עלול המבקר להיות נתון ללחצים מצד גורמים העשויים להשפיע על בחירתו מחדש."[8]
בתיקון נוסף לחוק היסוד, שאושר ב-26 ביולי 2005, תוקן סעיף 13, המסדיר את העברת מבקר המדינה מכהונתו.[9]
מבקר המדינה אליעזר גולדברג ציין: "אמנם, אין זה חדש כי מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור בוחן במסגרת תפקידו את השמירה על זכויות האדם והאזרח ומברר תלונות על הפרתן, אך יש חשיבות לעיגון עניין זה בלשון מפורשת בחוק, והוא משתלב עם המטרה להגן על אופייה הדמוקרטי של המדינה."[10] הצעה זו של המבקר לא הגיעה לכלל חקיקה. לדעת נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, הוראת סעיף 2(ב) לחוק יסוד: מבקר המדינה מסמיכה ואף מחייבת את מבקר המדינה לדאוג לשמירת זכויות האדם.[11] התנגדות נחרצת לפעולתו של מבקר המדינה כנציב זכויות האדם, מובעת במאמר מאת מתנאל בראלי.[12]
חוק יסוד: מבקר המדינה, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק יסוד: מבקר המדינה, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסתישראל חוקי־יסוד | ||
|---|---|---|
| חוקי־יסוד משוריינים | הממשלה • חופש העיסוק • ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי • משאל עם |  |
| חוקי־יסוד משוריינים־חלקית | הכנסת • משק המדינה • מקרקעי ישראל • ירושלים בירת ישראל | |
| חוקי־יסוד לא־משוריינים | נשיא המדינה • הצבא • השפיטה • מבקר המדינה • כבוד האדם וחירותו | |