אי-דת

אין לבלבל ערך זה עם הערך "חסר דת (ישראל)".

אי-דת או חוסר דת^[1] (באנגלית: Nonreligion או Irreligion) הוא המצב של היעדר, אדישות כלפי או דחייה של דת.^[2] אי-הדת יכולה להיות מקרית, או להתבסס על אידאולוגיה, כגון מיזותאיזם, אתאיזם, אגנוסטיות, אפתאיזם, דאיזם, ספקנות, או חילוניות קיצונית (בישראל). אי-דת יכולה להיות מלווה ביחס שלילי, חיובי או אדיש כלפי דתות.

חוקרים שביקשו להגדיר את התופעה במובנים גלובליים ואת היקפה הדמוגרפי, מגדירים אותה באופן בסיסי כאחיזה בהשקפת עולם נטורליסטית ללא זיקה למושגים על-טבעיים ורוחניים. זאת להבדיל מכל תופעה אחרת, כמו מי שהם חסרי דת פחות באופן יחסי.^[3] כדי לזקק את הנתונים המתייחסים לאי-דת אובייקטיבית, יש צורך ברגישות תרבותית רבה, ובמודעות להטייה הבסיסית המערבית לגבי מושג ה"דת" (למעשה נצרות מערבית, בין אם קתולית או פרוטסטנטית) הקשור בממסדים, אמונות תאולוגיות ותחומי חיים מוגדרים היטב שניתן להפריד בקלות יחסית מעולם היום-יום ה"חילוני". במזרח אסיה, קיים בידול חד בין אמונות עממיות באלים למושג "דת", שמתקשר לדתות ממוסדות כמו בודהיזם ונצרות, ומאמיני שינטו ביפן או שמאניזם בקוריאה יגדירו עצמם תכופות כ"נטולי השתייכות לדת [מסוימת]". להבדיל מכך, יש מידע רב על שקיעת האמונות העל-טבעיות והמסורות הריטואליות בקרב האוכלוסייה העירונית והמשכילה. בקרב יהודים בישראל, כינויים כמו "חילוני" מתייחסים לכל מי שאיננו אורתודוקסי אדוק לכאורה, למרות שרבים מה"חילונים" מתאפיינים בפרקטיקה ובאמונות דתיות (ברית מילה, בר מצווה, עלייה לתורה וכו') נרחבות למדי; לעומת זאת, ביהדות ארצות הברית, מאפיינים מובהקים של אי-דת נפוצים הרבה מעבר ל-25% לערך שאינם חסרי דת באופן רשמית. במדינות המזרח התיכון, הממשלה דורשת כי כל האזרחים יהיו בעלי-דת או רושמת אותם לפי דת, ולכן הנתונים המתקבלים במחקרים ובסקרים אינם משקפים בהכרח.^[4][5] חלק מהמזדהים כחסרי-דת בעולם גם מגדירים עצמם כ"רוחניים".^[6]

לפי אומדנים דמוגרפיים משנת 2016, המתחשבים בהגדרה הרחבה ביותר (היעדר הזדהות או השתייכות לדת כלשהי) ובהגדרה הצרה ביותר (אתאיזם חיובי), ההיקף העולמי של אי-דת נע בין 450 מיליון ל-1.6 מיליארד נפש.^[7]