אמנון רובינשטיין

רובינשטיין נולד בתל אביב לאהרן, קבלן בניין מייסד "קבוצת רובינשטיין", ורחל, שעלו מפולין לארץ ישראל בתחילת שנות ה-20. משפחתו התנגדה לתנועת העבודה ובצעירותו היה תומך האצ"ל^[1]. רובינשטיין היה פעיל ציבור מגיל צעיר, ובתחילת שנות ה-50 היה חבר בשורת המתנדבים, ארגון ציבורי ששם לו למטרה להילחם בשחיתות ולסייע לעולים חדשים. רובינשטיין למד בתיכון למסחר גאולה שבתל אביב, ולאחר מכן בבית ספר תיכון בבולטימור שבארצות הברית. בצה"ל שירת כקצין בחיל התותחנים^[2]. לאחר מכן עבר הסבה ושירת במערך הנ"מ, והוסיף לשרת במערך גם בשירות מילואים.

לאחר סיום שירותו הצבאי פנה רובינשטיין ללימודי משפטים, כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים^[3] את התמחותו בעריכת דין עשה בפרקליטות המדינה^[4] וכן אצל עורך הדין חיים צדוק (לימים שר המשפטים). הוסמך כעורך דין בשנת 1961^[4]. את תואר דוקטור למשפטים קיבל מבית הספר לכלכלה בלונדון (LSE) ב-1960^[5]. עבודת הדוקטורט שלו, בנושא "Void and voidable actions in administrative law", פורסמה כספר בהוצאת אוקספורד.בגיל 25, במהלך לימודיו, נישא לרוני (נכדתם של יעקב ופרלה שלוש, ממייסדי תל אביב), סטודנטית גם היא. השניים הכירו בקיבוץ אפיקים, לשם נשלח לעבודות ביצורים לפני מבצע קדש. לימים הפכה גם רעייתו לעורכת דין. לשניים נולדו בן ובת.

קריירה פוליטית

רובינשטיין חזר לפעילות ציבורית לאחר מלחמת יום הכיפורים כשבמרץ 1974 היה ממייסדי תנועת שינוי כחלק מתנועות המחאה שקמו בתקופה זו^[6][7]. מאוחר יותר חבר עם יגאל ידין והקים את מפלגת ד"ש - התנועה הדמוקרטית לשינוי. עיקר מצעה של המפלגה התמקד בשינוי שיטת הבחירות ותמיכה בהנהגת בחירות אזוריות, מלחמה בשחיתות וחלוקה שווה בנטל, כינון חוקה והפרדת דת ומדינה. מפלגת ד"ש זכתה ב־15 מנדטים בבחירות 1977, אולם תקוותה כי תהיה לשון מאזניים נכזבה ומנחם בגין הצליח להרכיב ממשלה בלעדי ד"ש. לאחר מספר חודשים הסכימה ד"ש להצטרף לממשלת בגין אך רובינשטיין סירב להיכנס לממשלה, מפני שלדעתו חלק גדול ממצעה של ד"ש לא בא לידי ביטוי בהסכם הקואליציוני. ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה ד"ש, ורובינשטיין עמד בראש החלק שנקרא "התנועה לשינוי ויוזמה" שלאחר פיצול נוסף קיבל את השם "שינוי – מפלגת מרכז". סיעת שינוי נבחרה לכנסות ה־10, ה־11 וה־12. בשנת 1992 אוחדה מפלגת שינוי עם מפלגת רצ ומפלגת מפ"ם והוקמה מפלגת מרצ כרשימה משותפת של מפלגות השלום והרפורמה החברתית-כלכלית.

רובינשטיין תרם משמעותית לקידום פרויקט חוקה לישראל^[8]. בעת כהונת הכנסת השתים עשרה יזם רובינשטיין את הצעת חוק יסוד זכויות האדם והציע את פיצולו לארבע הצעות חוק נפרדות, בהן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. פיצול זה הביא לפריצת דרך, ושתי הצעות החוק נתקבלו על ידי הכנסת והפכו לחוקי־יסוד.

ב-1977 נבחר לראשונה לכנסת התשיעית וכיהן ברציפות עד 2002. במסגרת כהונתו כחבר הכנסת, שימש כיושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט (בכנסת ה-15), יושב ראש ועדת הכלכלה (בכנסת ה-14), יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה (בכנסת ה-15) וכן כיהן כחבר הוועדה לבחירת שופטים.

בשנת 1999, במה שנחשב לאחד מהאירועים המביכים בתולדות הכנסת, ובעקבות הודעת כזב שקיבל אברהם בורג, יו"ר הכנסת, מזלמן שושי, עמדו חברי-הכנסת דקת דומייה לזכרו של רובינשטיין בעודו חי ונושם. בורג נשא הספד ואף נשא את תפילת אל מלא רחמים לזכרו^[9].

ביולי 2002 הודיע רובינשטיין כי יפרוש מהכנסת^[10]. ההתפטרות נכנסה לתוקף בסוף אוקטובר אותה שנה.

רובינשטיין שימש כפטרון של האינטרנציונל הליברלי, ובעבר אף שימש כסגן-נשיא הארגון.

בממשלה

עם הקמת ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס בשנת 1984 מונה רובינשטיין לשר התקשורת, תפקיד בו כיהן עד לשנת 1987, בממשלות ה-21 וה-22^[11]. במסגרת תפקידו הנהיג מספר רפורמות, בהן הקמת הטלוויזיה המסחרית והטלוויזיה בכבלים, הקמת הרדיו האזורי והפיכת "בזק" לחברה מסחרית^[12]. לאחר הקמתה של ממשלת רבין, בבחירות של 1992, מונה לשר המדע והטכנולוגיה ולשר האנרגיה והתשתיות. במסגרת תפקידו יזם רובינשטיין את חוק משק החשמל, התשנ"ו 1996^[13] המורה על הקמתה של הרשות לשירותים ציבוריים–חשמל, ופעל לביטול מונופול חברות הדלק באמצעות הכנסת תחרות בייבוא הדלק.

בשנת 1994, לאחר ששולמית אלוני, מנהיגת מרצ, הוכרחה להתפטר ממשרד החינוך לאחר שהכעיסה גורמים דתיים בממשלה בגלל התבטאויותיה על מוצא האדם, התמנה רובינשטיין לתפקיד שר החינוך, התרבות והספורט. בתפקיד זה כיהן עד לשנת 1996. כשר חינוך זכה לפופולריות בזכות הליברליות שלו, במיוחד כלפי נבחני הבגרות, וכן דעותיו על הבחינה הפסיכומטרית, בהצהרתו שלו היה המבחן מתקיים בימיו, לא היה מגיע ללימודי משפטים.

כשר חינוך, יזם רובינשטיין, שתי רפורמות^[14] האחת עסקה במתכונת בחינות הבגרות. משרד החינוך בראשותו הגדיל את שעור התלמידים העוברים את בחינות הבגרות בהצלחה. הדבר נעשה בין היתר על ידי שיטת ההגרלות בה הוגרלו מספר מקצועות חובה בהם לא היה צורך בבחינה חיצונית. כך, בין שנת הלימודים תשנ"ד (1994) לשנת הלימודים תשנ"ו (1996) עלה שיעור הזכאות לבגרות ביותר מ-5% לשיעור של כ-45% מהמחזור הזכאים לבגרות^[15].

הרפורמה השנייה שיזם רובינשטיין היא הקמת המכללות האקדמיות^[16], הן המתוקצבות, כדוגמת המכללה האקדמית תל אביב יפו והלא מתוקצבות כמו המרכז הבינתחומי הרצליה. רפורמה זו הנגישה את ההשכלה גבוהה לאוכלוסיות מוחלשות. בשנת 2016, דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 89,944^[17] סטודנטים בעלי תואר ראשון ממכללות אקדמיות. מדיווחי המל"ג^[18](המועצה להשכלה גבוהה), 97,580 סטודנטים לומדים כיום במכללות אקדמיות - 66% מכלל הסטודנטים בישראל.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה, בנוסף לביקורתו את הימין הישראלי, הפך למבקר חריף של השמאל הישראלי שלטענתו עבר תהליך של הקצנה שנובע מרצונו לרצות את הפלסטינים. בעקבות חתימת הסכם ז'נבה על ידי מנהיג מרצ יוסי ביילין רובינשטיין פרש ממרצ מכיוון שהתנגד לפשרה בעניין זכות השיבה שנכללה בהסכם^[19].

במחלוקת שפרצה בקהילה המשפטית בישראל בשנת 2007, סביב תוכניותיו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לשינויים במערכת המשפט, התייצב רובינשטיין לצדו של פרידמן במספר נושאים, ונמנה עם יוזמיה של עצומת תמיכה בו. הוא נימק את צעדו זה: "המטרה שלי הייתה לְהָזֵם את הרושם שהפרופסורים באוניברסיטאות יצרו, כאילו האקדמיה כולה מתנגדת ליוזמות של פרידמן. צריך לבחון כל דבר לגופו של עניין ולא בהתקפות אישיות"^[20].

קריירה אקדמית

בשנת 1963 מונה רובינשטיין לדיקן הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב^[21][22], תפקיד בו כיהן עד לשנת 1970. מחקריו התמקדו במשפט החוקתי של מדינת ישראל - בצביונה של מדינת ישראל, ציונות, מעמדו של חוק השבות וזכויות האזרח של ערביי ישראל. בשנת 2006 זכה בפרס ישראל לחקר המשפט. חבר השופטים קבע כי רובינשטיין הוא -

אבי המשפט החוקתי של ישראל. בכתיבתו המחקרית המעמיקה ובפעילותו הציבורית המגוונת הוא מקדם ערכי דמוקרטיה, שוויון וזכויות אדם. בחיי המשפט והציבוריות בישראל מעטים הם האנשים היכולים להשתוות בתרומתם למדינת ישראל כפרופ' אמנון רובינשטיין, כאיש ציבור, כחבר ברשויות המחוקקת והמבצעת, כחוקר וכמשפטן מבריק.

לאחר שסיים את כהונתו בכנסת, בשנת 2002, כיהן רובינשטיין כדיקן בית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה (2002–2004) ואף מונה לתקופה קצרה לנשיא המרכז הבינתחומי הרצליה^[23].

רובינשטיין שימש כפרופ' אורח במוסדות אקדמיים מחוץ לישראל, ביניהם אוניברסיטת סטנפורד ואוניברסיטת קולומביה^[5].

פובליציסטיקה וספרות

לרובינשטיין קריירה תקשורתית כפובליציסט. בשנות ה-60 כתב מאמרים בעיתונות נגד מה שהוא כינה כפייה דתית וכניעה לדתיים^[24] ונודע כפובליציסט ומרואיין פופולרי^[25]. בין השנים 1969 ל-1972 הגיש תוכנית ויכוחים בטלוויזיה החינוכית בשם "בומרנג"^[26]. משנת 1964 ועד לשנת 2004 היה חבר במערכת "הארץ" וכותב קבוע בעיתון, שם עסק בשיטתיות בנושאי דת ומדינה ובמאבק באנטישמיות, בייחוד באנטישמיות שהוא מייחס לשמאל הפוליטי באירופה^[27]. כמו כן כתב בקביעות במוסף לשבת של עיתון מעריב ובעיתונים שונים בעולם ובהם ה-New York Times.

בתחילת 2005 יצא לאור רומן ביכורים פרי עטו של רובינשטיין, "השמיכה", המתאר סיפורי חיים נפרדים ומחוברים של דמויות ישראליות מימי טרום הקמת המדינה ועד ימינו אנו. דרך עלילות מורכבות בחייהן נפרשת יריעה רחבה העוסקת בנושאים הנוגעים למהותה של החברה הישראלית. בתחילת 2006 יצא לאור רומן נוסף פרי עטו, "כביש מספר חמש". בשנת 2007 יצא לאור רומן שלישי, "הים שמעלינו", ולאחריו שני רומנים נוספים - "כניסה נפרדת" (2009), "אהבות אסורות" (2010) ו"השמש השחורה" (2013)^[28]. בשנים האחרונות הנחה רובינשטיין תוכנית רדיו בתחנת קול המוסיקה – "שחרית מוזיקלית לנהגי משאיות ואוטובוסים" (2014-2015)^[29]. ב-2022 יצא לאור הרומן מתושלח^[30].

רובינשטיין פרסם מספר מאמרים בנושא חקירות והעמדה לדין של אישי ציבור בישראל, וטען כי גופי האכיפה בישראל מחזיקים בכח רב מידי כלפי נבחרי הציבור, כח שאינו מרוסן^[31], והצביע על מספר מקרים בהם ייתכן ונעשה שימוש כזה.^[32][33]

רובינשטיין התגורר בתל אביב. נפטר ב-18 בינואר 2024^[34]. הותיר אחריו בן ובת.

רובינשטיין היה חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)^[5].

בשנת 2003 קיבל את תואר אביר איכות השלטון (בקטגוריית מפעל חיים) מטעם התנועה לאיכות השלטון^[35].

הוא זכה בפרסים רבים ובהם פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט (2010)^[36] ופרסים ואותות נוספים, כגון פרס גורני למשפט ציבורי לשנת 2016, על תרומה למשפט הציבורי; אות אייסף על תרומה חברתית, בשנת תשע"ג, פרס הרצוג על תרומה ייחודית למדינת ישראל (2018) ופרס עיריית רמת גן לספרות (2015). בשנת 2022 הוענק לו פרס א.מ.ת. בתחום המשפטים^[37].

בשנת 2022 נקרא על שמו באוניברסיטת רייכמן "מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים"^[38].

ספרי עיון:

• 1965: Jurisdiction and Illegality (הוצאת אוקספורד) (באנגלית)
• 1969: המשפט החוקתי של מדינת ישראל, הוצאת שוקן (מהדורה שישית יצאה ב-2005 עם ד"ר ברק מדינה).
• 1975: אכיפת המוסר בחברה מתירנית, הוצאת שוקן.
• 1997: מהרצל עד רבין והלאה, הוצאת שוקן.
• 1998: ניסיון פוליטי מסוים, הוצאת ידיעות אחרונות.
• 1982: מהרצל ועד גוש אמונים ובחזרה, הוצאת שוקן.
• 1984: The Zionist Dream Revisited, הוצאת ספריי שוקן, ניו יורק, וקלמן לוי פריז (באנגלית) (יצא לאור גם בצרפתית).
• 1993: חוק יסוד: הכנסת, בסדרת פירוש לחוקי היסוד, מכון הארי סאקר, יחד עם רענן הר-זהב.
• 2000: from Herzl to Rabin: The Changing Image of Zionism, הוצאת הולמס ומאיר ניו יורק (באנגלית) (יצא לאור גם ברוסית).
• 2001: Geschichte des Zionismus: Von Theodor Herzl bis Heute
• 2001: דעת יחיד, הוצאת שוקן.
• 2003: ישראל ומשפחת העמים (יחד עם אלכסנדר יעקובסון), הוצאת שוקן.
• 2009: Israel and the family of nations - (עם אלכסנדר יעקבסון), הוצאת ראוטלידג', לונדון. (באנגלית) (יצא לאור גם בצרפתית).
• 2012: באין ממשלה - איך לתקן את קלקולי המשטר (עם אדם וולפסון), הוצאת זמורה ביתן.
• 2014: סדקים באקדמיה: חופש אקדמי, עצמאות האוניברסיטה, מעמד הסטודנט והזכות להשכלה גבוהה (עם יצחק פשה), הוצאת נבו והוצאת דביר.
• 2017: שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד - ליברליזם ורב-תרבותיות בישראל, הוצאת דביר^[39].
• 2019: סיפורם של היהודים החילונים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר^[40]

רומנים:

• השמיכה, הוצאת שוקן, 2005.
• כביש מספר חמש, הוצאת שוקן, 2006.
• הים שמעלינו, הוצאת שוקן, 2007.
• כניסה נפרדת (סיפורים קצרים) הוצאת זמורה ביתן, 2009.
• אהבות אסורות, הוצאת זמורה ביתן, 2010.
• השמש השחורה, הוצאת זמורה ביתן, 2013.

• "חותם אישי, עם פרופ' אמנון רובינשטיין", דן מרגלית.
• יעקב דימנט, לא היה זה חלום, תל אביב: הוצאת ירון גולן, תשס"ו-2006, עמ' 203.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אמנון רובינשטיין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אמנון רובינשטיין

• אתר האינטרנט הרשמי של אמנון רובינשטיין
• אמנון רובינשטיין, באתר הכנסת
• אמנון רובינשטיין, באתר כנסת פתוחה
• מידע על אמנון רובינשטיין בקטלוג הספרייה הלאומית
• אמנון רובינשטיין, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• אמנון רובינשטיין, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• פרופ' אמנון רובינשטיין, באתר של אוניברסיטת רייכמן
• הארכיון של אמנון רובינשטיין באתר ארכיון המדינה
• מתינות היא עניין יחסי, דבר, 2 בינואר 1970; המשך
• דליה קרפל, עצמאי בשטח, באתר הארץ, 18 ביולי 2001
• שבתאי קור, משפט ימי, באתר nrg‏, 4 ביולי 2007
• עלית קרפ, 3 ספרים בקצרה: סוכה מול הים, כניסה נפרדת, צרות ומזל רע, באתר הארץ, 6 ביולי 2009
• מיכאל טוכפלד, מתקפת המשובטים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 ביולי 2010
• נילי כהן, מתחת למסכת החייל הבריטי, באתר הארץ, 17 בפברואר 2011
• עלית קרפ, על הספר "אהבות אסורות", באתר הארץ, 26 בינואר 2011
• דיאנה בחור ניר, פרופ' אמנון רובינשטיין: "אכזבתי את אבא כשלא רציתי להמשיך בעסקי הבנייה", באתר כלכליסט, 24 במרץ 2011
• משה בר-ניב, מישאל חשין, דניאל פרידמן, שיחה אישית עם פרופ' אמנון רובינשטיין, משפט ועסקים י"ד, ספטמבר 2012, עמ' 31–76
• עופר ברנדס משפטן אוהב אדם: אמנון רובינשטיין מגדיר מחדש את מטרות החינוך משפט ועסקים יד, ספטמבר 2012
• זיוה שמיר, נזיר אחיו – על אמנון רובינשטיין הסופר, משפט ועסקים י"ד, 2012, עמ' 882-869
• אבישי מתיה, ‏רובינשטיין: "הקמנו מפלצת שפוגעת באינטרסים של ישראל", באתר גלובס, 26 ביולי 2013
• מזל מועלם, הפרופ' רובינשטיין: החינוך הממלכתי-דתי הולך לכיוון לאומני, באתר אל-מוניטור, 26 ביוני 2014
• עמרי זרחוביץ', ‏"היה פה קרטל של אוניברסיטאות שגרם נזק אדיר לחברה", באתר גלובס, 13 באוקטובר 2018
• נעמה לנסקי, "יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינים, והבנה שגם אם ניסוג, המלחמה לא תיגמר", באתר ישראל היום, 18 באפריל 2019
• שיר זיו, אמנון רובינשטיין: "אני לא מפחד למות. אני מפחד להיות מאושפז בבית חולים בצורה לא אנושית", באתר ישראל היום, 21 באוקטובר 2021
• ניצה בן-דב, "בין הים שמעלינו של אמנון רובינשטיין לבין גאות הים של א.ב. יהושע", בתוך: אל מקום שהלב מושך, הוצאת שוקן, 2022, עמ' 89–95

מכּתביו:

• אמנון רובינשטיין בעיתון "גלובס"
• אמנון רובינשטיין, רוזה מרציפן, באתר ynet, 10 באפריל 2009
• נולדתי אשכנזי עיוור צבעים, באתר ישראל היום, 4 באפריל 2010
• חופש הביטוי האקדמי, 2010
• סיפורם של חוקי-היסוד, משפט ועסקים י"ד, 2012, עמ' 109-79

בעקבות מותו:

• זיוה שמיר, אמנון רובינשטיין - איש המעלה, אתר מב"ע, ינואר 2024