יורם פאלק

נולד וגדל בקיבוץ הדתי שדה אליהו שבעמק בית שאן (אחרון יישובי "חומה ומגדל"). הוריו, ירחמיאל וחנה פאלק, הם ילידי גרמניה וממייסדי הקיבוץ. הוריו היו חלוצים ועובדי אדמה. בשנים ההן היו מעט מקלטי רדיו, שלא לדבר על טלוויזיה. סרטי קולנוע הוקרנו באסם של הקיבוץ כשהחברים יישובים על שקים או על כיסאות שהביאו מהבית. בקיץ היו מגיעות הצגות תיאטרון מתל אביב לאמפיתיאטרון הרומי בבית שאן הסמוכה. אולי כך, בזכות הצגות כמו "הדיבוק" עם חנה רובינא, "החייל האמיץ שוויק" עם מאיר מרגלית ו"חנה סנש" עם מרים זוהר, נולדה האהבה הגדולה לקסם התיאטרון ולשחקנים. את שירותו הצבאי עשה כחייל חי"ר במסגרת הנח"ל.

ב-1967 החל ללמוד בחוגים לספרות עברית, ספרות אנגלית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא בעל תואר ראשון בחוגים אלה ותעודת הוראה באנגלית. עם סיום לימודיו, ב-1971, המחיז וביים בתיאטרון "מרתף" את הסיפורים "הרופא וגרושתו" ו"פרנהיים", פרי עטו של ש"י עגנון, בכיכובם של אהובה יובל וגד קינר. ההצגה זכתה לשבחי הביקורת.

עדית זרטל כתבה בעיתון "דבר" על ההפקה:

"מקובל לחשוב כי עגנון אינו ניתן לעיבוד לכל מדיום אחר, מכל מקום כמעט אין מעבדים אותו בידיעת כל המכשולים הטמונים בדרכו של מי שמעז... ...ובכל זאת יורם פלק שהעז להעלות שניים מסיפורי האהבה של עגנון על הבמה, לא רק שלא מעד, אלא העלה, לדעתי, תיאטרון בגילגולו הטהור והיפה ביותר... יורם פלק עיבד את הפנינים האלה לבמה בעדינות ובדייקנות מרבית. בדרכו אל התיאטרון לא איבד את עגנון אלא עשה עמו חסד, הוא מצליח אפילו להאיר ולהעמיק את הסיפור..." ^[1]

ב-1971 נסע ללונדון ולמד שלוש שנים במסלול בימוי בבית הספר "דרמה סנטר", והוא בוגר מסלול זה (1976) (באותו זמן למדו שם גם הבמאים עמרי ניצן ועמית גזית). אלו היו שנים עתירות השראה לאוהב תיאטרון. לא רק הודות לבית הספר ומוריו, אלא גם בזכות הקסם הייחודי והשחקנים הנפלאים שהופיעו על בימות התיאטרון בלונדון באותן שנים.בתום הלימודים שהה חודשיים במחיצת הלהקה השייקספירית המלכותית ונכח בחזרות להצגה "טרואילוס וקרוסידה" בבימויו של ג'ון ברטון.

גרי בילו, מייסדו ומנהלו הראשון של תיאטרון באר שבע, שצפה ב-1971 בהצגה "הרופא וגרושתו" שביים פאלק, העניק לו הזדמנות ראשונה והזמין אותו לתיאטרון הדרומי; ובשנים 1976 עד 1981 כיהן כבמאי הבית של תיאטרון באר שבע. לאחר מכן ביים במרבית התיאטראות הרפרטוארים בישראל: החאן, באר שבע, חיפה, בית ליסין, הקאמרי, הבימה, יידישפיל.

הוא ביים הצגות קלאסיות כמו "בית ברנרדה אלבה" של לורקה, "בית הבובות" של איבסן, "שש נפשות מחפשות מחבר" של פיראנדלו ו"רומיאו ויוליה" של שייקספיר. לצד זה ביים מחזות מקוריים כמו "הרצח של פיירו" מאת ערן בניאל ו"פויגלמאן" של אהרן מגד.

פאלק הוא הראשון שהמחיז את ספריו של עגנון, עד היום עיבד וביים עשרה מחזות שהועלו בתיאטראות בישראל לפי טקסטים של ש"י עגנון, יותר מכל במאי אחר. ההצגה "שירה", שהועלתה בתיאטרון הקאמרי, זכתה בפרס מסקין – ההפקה המקורית הטובה ביותר, ב-29 במרץ 1990. ב-1990 זכה אילן דר בפרס על שם חנה רובינא ובפרס עיריית תל אביב לאמנות הבמה על גילום דמותו של פרופסור הרבסט בהצגה. בהצגה כיכבו גם לבנה פינקלשטיין, סנדרה שדה ועוד.

יורם פאלק זכה בפרס שייבר לספרות ולאומנות שהוענק לו בבית שלום עליכם, נימוקי הוועדה היו:

"וזאת לתעודה כי לבמאי יורם פאלק הוענק פרס שייבר לספרות ולאומנות לשנת תשנ"ט 1999. הפרס ניתן לו על עבודתו רבת ההשראה בבימויין של יצירות נבחרות מהדרמה העולמית, העברית והיהודית בכלל ובהמחזתן של יצירות עגנון בפרט; ולראיה באנו על החתום,ט' באדר תשנ"ט, 25 בפברואר 1999; ועדת השופטים:

פרופ' זיוה שמיר – יו"ר,

ד"ר אברהם נוברשטרן,

פרופ' בן-עמי פיינגולד,

מר זאב פיסצקי."

ב-12 בינואר 2013 תעלה ההצגה "סולומון גריפ" בבימויו של פאלק בתיאטרון יידישפיל. זאת הפעם הראשונה שחנוך לוין מוצג על בימות התיאטרון בעולם בשפת היידיש.

במשך עשרים ושמונה שנה, מספטמבר 1981 עד 2009 שימש יורם פאלק כמורה (לימד משחק וניתוח טקסט) ובמאי בבית צבי. לימד במשך שנה בחוג לתיאטרון בבית הספר לקולנוע "מעלה".

יורם פאלק מתגורר ביפו.

• 2007 – פרס שחקנית השנה לנטשה מנור בפסטיבל עכו עבור "ככה זה קרה", הצגת היחיד בכיכובה.
• 2007 – פרס שחקנית השנה לנטשה מנור בתיאטרונטו עבור "ככה זה קרה", הצגת היחיד בכיכובה.
• 1999 - פרס שייבר לספרות ולאומנות.
• 1996 – פרס השחקן והשחקנית הטובים ביותר לעמוס לביא וחגית דסברג בפסטיבל עכו.
• 1990 – ההצגה "שירה" זכתה בפרס מסקין – ההפקה המקורית הטובה ביותר.
• 1990 – הפרס על שם חנה רובינא לאילן דר על גילום דמותו של פרופסור הרבסט בהצגה "שירה".
• 1990 – פרס עיריית תל אביב לאמנות הבמה על גילום דמותו של פרופסור הרבסט בהצגה "שירה".
• 1983 – פרס כינור דוד לזהרירה חריפאי על משחקה בהצגה "יונו והטווס".
• 1982 – פרס כינור דוד לטטיאנה קנליס-אולייר על תפקיד הבת החורגת בהצגה "שש נפשות מחפשות מחבר".

אחד המשפטים שפאלק הולך לאורם הוא מתוך "שירה" של עגנון: "דמיונו של אדם מחולל את מעשיו." כלומר שההבדל בין עולם המציאות לעולם דמיון הוא מאוד דק. הוא מתעסק הרבה מאוד בחלומות ומנסה ליצור על הבמה עולם של חלום. לכן המחזאים האהובים עליו, אותם גם ביים הם פיראנדלו ולורקה.

הוא מחפש פיוט בימתי בתיאטרון. הוא מאוד אוהב ספרות ושירה ולכן הרבה לעשות עיבודים של ספרות לתיאטרון – בעיקר העיבודים לעגנון.

שירה

ההצגה "שירה" הועלתה ב-11 במרץ 1989 בתיאטרון הקאמרי וזכתה להצלחה קופתית ולהצלחה ביקורתית. היא הציגה ב-1990 במוסקבה ובלנינגרד וכמו כן בפסטיבל התיאטרון של שיקגו, לצד "חלום ליל קיץ" של קנת בראנה.

"שירה" על פי ש"י עגנון בתיאטרון הקאמרי. עיבוד ובימוי: יורם פאלק. תפאורה ותלבושות: דוד שריר. מסיכות: יהודית גרינשפן. מוזיקה: אורי וידיסלבסקי. תאורה: חני ורדי. תנועה: דניאלה מיכאלי. אילן דר - ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה באוניברסיטה. לבנה פינקלשטיין – הנרייטה, אשתו. סנדרה שדה – שירה, אחות בבית חולים. אסתר גרינברג שבק – שיכרסון. ענת מנדלסון – זהרה, בתם של מנפרד והנרייטה. נעמה שפירא - תמרה, בתם של מנפרד והנרייטה/ תמימה קוטשינסקי. פסנתרן חיים גרינשפון.

רוברטו פולק – אקסלרוד/ הצל/ אברהם וחצי/ נהג. שולמית אדר – האחות הזקנה/ גברת בכלם/ מוכרת הסיגריות. בשמת אלוני – ליסבת ניי/ אניטה בריק/מלצרית.יהויכין פרידלנדר – בעל בית קפה/ פרופסור בכלם. אבי שבי – חייל אנגלי/ מלצר/ קיבוצניק/ מצורע. פסנתרן חיים גרינשפון.

המחזה הועלה בשנית לפי עיבודו של פאלק כעבור חמש עשרה שנה, בתיאטרון באר שבע בבימויו של ניר ארז בשנת 2004, בכיכובו של דורון תבורי כד"ר מנפרד הרבסט.

ההצגה

פאלק לא המחיז את הרומן למחזה, אלא לקח חלקים ממנו, בלי לשנותם וחיבר אותם אילו לאילו.

בעזבונו של עגנון נמצאו פרקים שבחר להשאירם מחוץ לרומן ובהם שלושה שפאלק בחר להכניסם להצגה: וידויו של הרבסט על בגידתו בהנרייטה אשתו, ביקורם של הרבסט והנרייטה, אצל פרופסור בכלם ופרק הסיום של פגישתם שירה והרבסט בבית החולים למצורעים.

ההצגה משלבת בין ריאליזם היסטורי לדרמת נפש פיוטית. הריאליזם ההיסטורי ניכר בתפאורת האבן הירושלמית, אותה עיצב דוד שריר, בנעימות בתי קפה מברלין של שנות השלושים. כמו גם בעלילה המתרחשת בירושלים של שנות השלושים והארבעים, בתיאור קשיי התאקלמותם של היקים והמאבק על המדינה שבדרך.

הדרמה היא תיאור אהבתם של מנפרד הרבסט, גיבורה הראשי ושל שירה, אחות בית חולים מודרנית ושערורייתית. הרבסט, איש אקדמיה יבשושי, שאהבתו לאשתו גוועה, אהבתו האסורה לשירה הסוערת מחזירה לו לזמן מה את טעם החיים.

ביקורות

שוש וייץ כתבה עליה ב"ידיעות אחרונות":

"בסוף ההצגה צעק הקהל בראבו. אני מצטרפת. שירה היא אחת ההצגות היפות ביותר שעלו על במותינו לאחרונה.. יורם פאלק והתיאטרון הקאמרי הימרו על כל הקופה כשהחליטו להציג את עגנון בלשונו, בהצגה המשלבת "תיאטרון מספר" (סטורי טלינג) ואקספרסיוניזם.

שחקניו של פאלק מדברים עגנונית באותה טבעיות בה מגישים שחקנים אנגלים טקסט שייקספירי, ואתה מגלה את קסמה ובעיקר את חיותה הדרמטית של הלשון העגנונית שיש בה עושר, ריבוי רבדים, ריח של פעם והרבה הרבה הומור.

פאלק הצליח ליצור סגנון הצגה ומשחק ההולמים להפליא את העולם העגנוני. שחקניו משחקים בגדול, בהתאם לרוח הסיפור ולאופי הדמויות העגנוניות ויחד עם זה, הם מגישים פרטי פרטים של התנהגות המעניקים לדמויות אמינות ויוצרים עולם ירושלמי מיוחד במינו."^[2]

בועז עברון כתב ב"ידיעות אחרונות":

"פאלק הצליח במידה מרשימה ומעוררת כבוד במשימה הקשה של יצירת פעולה במשימה הקשה של יצירת פעולה בימתית מלוכדת, רבת-רבדים, היוצרת הרגשת עושר והגיון פנימי ושכוחה גובר והולך עד לעוצמה המסעירה של הסיום... הוא אינו טובע בחומר אלא שולט בו... תפיסה ברורה זו של הבמאי, של קו הפעולה, מאפשרת לו להביא בפנינו מיטווה מאורגן ועשיר ביותר של משמעויות היצירה בלא שנאבד דרכנו ונסתבך בה." ^[3]

אליקים ירון כתב על ההצגה ב"מעריב":

"זוהי הצגה שמצליחה בעצם לעשות את הבלתי אפשרי כמעט: להיות נאמנה לסיפור הנפלא של עגנון, אך באותה שעה להגיד אותו בדרך תיאטרונית משכנעת." ^[4]

מירי פז כתבה ב"דבר":

""שירה" היא הישג תיאטרוני כמעט נדיר אצלנו. הבמאי הצליח לשלב בתזמור נכון ובחוש מידה (סצינות האהבה בהצגה הן מן הפיוטיות והיפות שנראו על בימותינו) את כל מרכיבי ההצגה ולהעניק חוויה מרגשת גם לקהל, גם לשחקנים... הצליחו ליצור אווירה אמינה ומשכנעת. מומלץ בכל לב."^[5]

ב"שיקגו סן טיימס" נכתב עליה:

"ההפקה המרשימה של שירה בביצוע התיאטרון הקאמרי של תל אביב נאמנה באורח מעורר התפעלות למקור... שירה בביצוע מצויין של השחקנית סנדרה שדה מעוצבת דמות רב-גונית, חושנית באורח גלוי ונתונה למצבי רוח, סקסית ובלתי סקסית כאחד. הפקת הקאמרי היא במיטבה כשהיא הופכת לאקספרסיוניסטית ומנצחת את המנגנון והתחבולות התיאטרוניים, יש הרבה רגעים בלתי נשכחים כאלה." ^[6]

ריצ'רד כריסטאנסן כתב על "שירה" ב"שיקגו טריביון":

"הפקת שירה ממקדת את הענין במשחקו של אילן דר, העוגן האיתן של ההצגה, שחקן ותיק המגיע לביצוע אמין להפליא... הוא מגלם דיוקן אינטליגנטי ורב גוני." ^[7]

שש נפשות מחפשות מחבר

זוהי ההצגה האחרונה שעשה פאלק כבמאי הבית בתיאטרון באר שבע. הוא שם דגש על צבעי השחקנים. השחקנים שגילמו את דמותם של השחקנים בהצגה היו לבושים כולם בצבעים בהירים ואילו שש הדמויות היו לבושות כולן בשחור. כל הזמן התרחש עימות בין שתי הקבוצות. פאלק נתן משימה לכל שחקן בלהקה לעקוב אחרי הדמויות על מנת לדעת כיצד לשחק אותן.

בתיאטרון הרפרטוארי

הצגות נבחרות בבית צבי

• 1995 – ההצגה "מירה'לה אפרת" של תיאטרון יידישפיל, בכיכובה של אורנה פורת, הופיעה בווינה.
• 1990 – ההצגה "שירה" טסה למסע הופעות ברוסיה: לנינגרד ומוסקבה; וכן השתתפה בפסטיבל התיאטרון של שיקגו.

• יורם פאלק, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
• יורם פאלק, בארכיון הבימה
• יורם פאלק באתר הבמה
• על ההצגה "סולומון גריפ", באתר צוותא
• יעקב בר-און, ריאיון: יורם פאלק מביים חנוך לוין ביידישפיל, באתר הבמה, 7 בינואר 2013