בשנת 1804פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ערך ארגון מחדש של המנהל בארצו, וכתוצאה מכך הוענק תוקף רשמי למעמדה של הונגריה כנחלה נפרדת של הכתר ההבסבורגי אשר אינה קשורה לאוסטריה עצמה. הונגריה נוהלה בידי דיאט משלה אשר התכנס בפרשבורג, תוך התערבות מועטה של הממסד הקיסרי בענייניה הפנימיים. כמו כן להונגריה היה קנצלר נפרד אשר ישב בווינה, ולא היה כפוף לקנצלר אוסטריה. ב-1806 בוטלה האימפריה הרומית הקדושה, ותחתיה הוקמה "האימפריה האוסטרית". בהדרגה, במיוחד לנוכח מדיניותו החונקת של הנסיך מטרניך הריאקציונר, החלה תודעתם הלאומית של ההונגרים, ובייחוד של המדיארים, להתעורר. אביב העמים לא פסח על הונגריה. ב-15 במרץ1848, בחזית המוזיאון הלאומי של הונגריה התקבץ המון של אלפים, בפניו ניצב המשוררשנדור פטפי שהקריא את השיר הלאומי ואת "12 הנקודות", במסגרתן דרשו ההונגרים חופש מן הצנזורה, ממשלה לאומית, שוויון זכויות אזרחי ודתי, שחרור אסירים פוליטיים, איחוד עם טרנסילבניה תחת שלטון הונגרי וזכויות חוקיות על האדמה לאיכרים ההונגרים.
המרד ההונגרי פרץ, וההונגרים היו קרובים לעצמאות. אולם האוסטרים הזעיקו לעזרתם את האימפריה הרוסית, אשר פלשה להונגריה ממזרח. הצבא המשותף האוסטרו-רוסי הביס את ההונגרים, ועל הארץ כולה הוטל שלטון צבאי. קנצלר אוסטריה החדש הנסיך שוורצנברג החל לנקוט במדיניות אימפריאלית חדשה, אשר תהפוך את האימפריה האוסטרית לאחידה יותר. בהונגריה נאסרו אסיפות פומביות, והפגנת כל סממן לאומי הונגרי. הגרמנית הוכרזה לשפה הרשמית. הונגריה הפכה לחמישה מחוזות בלתי נפרדים מאוסטריה, ללא כל צורה של שלטון עצמי. הפרלמנט האוסטרי, אשר בו לא היה להונגרים ייצוג, ואשר באופן מסורתי לא היה הגוף הקובע בהונגריה, הודיע על ביטול הדיאט ההונגרי והחוקה ההונגרית, והונגריה נאלצה לקבל את החוקה האוסטרית. לקיסר אוסטריה ניתנה סמכות בלתי מוגבלת. כל היבט של החיים ההונגריים הועמד תחת בדיקה קפדנית ושליטה ממשלתית. אף לימודי ההיסטוריה נלמדו מנקודת מבט הבסבורגית.
בשנת 1866 ספגה אוסטריה תבוסה מוחצת במלחמה האוסטרו-פרוסית, ומעמדה כמדינה הדומיננטית בין המדינות הגרמניות הסתיים. במקביל, חרף הניצחונות האוסטריים במלחמת העצמאות האיטלקית השלישית, תנאי השלום עם פרוסיה הכריחו את אוסטריה להעביר לידי ממלכת איטליה את כל הנחלות אשר נותרו לה בארץ זו, כולל ונציה. מצב זה הבהיר לאוסטרים שאם ברצונם להחזיק מעמד כאימפריה, עליהם לפתור את בעיית המיעוטים בארצם. בשנים 1860 ו-1861 הציע פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה להונגרים תוכנית של אוטונומיה מוגבלת, אך אלה, בהנהגתו של ד"ר פרנץ דיאק, דחו את התוכנית, ודרשו את החזרת חוקה בנוסח המרד של 1848. הקיסר אף קיבל לראיון את הרוזן דיולה אנדראשי אשר הציע הצעות דומות.
האינטלקטואלים ההונגרים, אשר היו למעשה מנהיגי האומה, החליטו לזנוח את הרעיון של עצמאות מוחלטת, על אף שרובה המכריע של האוכלוסייה חפץ בו. פרנץ דיאק החליט שהונגריה נהנית משלטונה של אוסטריה ביחסי החוץ, וחשש גם שעצמאות מלאה תצית סכסוכים בין המדיארים לבין מיעוטים אחרים שחיו בהונגריה. לפיכך המגמה החדשה שהוא הציע הייתה לאחד את אוסטריה והונגריה, במקום שלטון אוסטרי על הונגריה. הקיסר האוסטרי הסכים להצעה, והוא ודיאק חתמו על הפשרה ב-29 במאי1867. היא אושרה בידי הדיאט ההונגרי המשוקם. בהונגריה עצמה התקבלה הפשרה באכזבה בידי ההמונים שלא היו מוכנים להתפשר על פחות מעצמאות מלאה, ורבים ראו בה בגידה במורשת ההונגרית. הממשלה ההונגרית החדשה בראשותו של אנדראשי נאלצה להשתמש בכוח כדי לדכא התקוממויות אזרחיות כנגד הפשרה.
בעקבות הפשרה בוטלה האימפריה האוסטרית, ותחתיה הוקמה האימפריה האוסטרו-הונגרית. אימפריה זו נשלטה על ידי שלושה גופים שונים:
הממשלה ההונגרית אשר שלטה בהונגריה. מושבה היה בבודפשט.
הממשלה האוסטרית אשר שלטה במחצית ה"אוסטרית". מושבה היה בווינה.
ממשל מאוחד בראשותו של הקיסר.
להונגריה ואוסטריה היו חוקים נפרדים, ראשי ממשלה נפרדים, שרי פנים נפרדים ודרכונים נפרדים. התיאום בין הגופים השונים היה באחריות המונרך, אשר הוכתר בו זמנית כמלך הונגריה וכקיסר אוסטריה. כן היה באחריות המונרך הטיפול בענייני מדיניות החוץ ומדיניות המכס. הצבא האוסטרו-הונגרי לא התחלק בין שתי המדינות, והיה תחת פיקוד אחד. המונרך הוכר כמפקדו העליון, ולצדו עמד מטה כללי אשר היו בו הן אוסטרים והן הונגרים. מצב דומה שרר בצי האוסטרו-הונגרי. בשל כך כונה צבא האימפריה: "הצבא הקיסרי והמלכותי". פרט לכך הוקם גם צבא אוסטרי נפרד אשר נקרא "לנדווהר" (Landwehr), וצבא הונגרי נפרד אשר נקרא "הונבד" (Honvéd). יחידות אלו היו כפופות למשרדי ביטחון נפרדים. הוקם משרד אוצר עליון, אולם סמכותו הוגבלה לתקציבי הצבא, הצי והשירות הדיפלומטי. לצורך תקציבי הפנים הוקמו שני משרדי אוצר נפרדים, אשר היו כפופים כל אחד לראש ממשלתו. המונרך שמר על סמכויות רבות, אשר בפועל מנעו מהונגריה להיות מדינה ריבונית.
הדגל הצהוב-שחור האוסטרי הוחלף בדגל מחולק לשני חלקים. הראשון היה הטריבנד האוסטרי בצבעי אדום-לבן-אדום, והשני הטריקולור ההונגרי בצבעי אדום-לבן-ירוק, ושניהם הוטענו בסמלי הממלכות בהתאמה.
התקופה שלאחר מכן הייתה תקופת פריחה ושגשוג מדיני וכלכלי ברחבי הונגריה. הממשלה ההונגרית, בהנהגת קלמן טיסה, ולאחר מכן בנו אישטוון טיסה הייתה בעלת השפעה גוברת והולכת בניהול ענייני האימפריה, ויכלה אף לדכא את המיעוטים בשטחה היא. הממלכה התפתחה, עברה אף תהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה (תוך מתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים), ואף הוקמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית.
הצעדים שהובילו לכניסת אוסטרו-הונגריה למלחמת העולם הראשונהעריכה
דאגות האוסטרים באשר לביטחון אזורי גדלו עם כמעט הכפלתם של האזורים הגובלים בסרביה, כתוצאה של מלחמות הבלקן הראשונה והשנייה (1912–1913). רבים בהנהגה האוסטרית, ביניהם הקיסרפרנץ יוזף וקונרד פון הצנדורף, היו מודאגים מתסיסת הלאומנות הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. עודם רדופים על ידי זיכרונות אודות המערכות רבות ההשראה של הפיימונטים כנגד הפרובינציות האיטלקיות והאוסטריות ב-1859, הם חששו גם שרוסיה תגבה את סרביה אם זו תספח שטחים סלאביים מאוסטריה, בדיוק כפי שגיבתה צרפת את פיימונטה במערכה, שהגיעה לשיאה בקרב סולפרינו. תחושתם הייתה כי מוטב להרוס את סרביה, לפני שזו תקבל את ההזדמנות לפתוח מערכה מסוג זה.
כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהא המזור המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה. רבים מהם היו מתוסכלים מכוחה של הממשלה ההונגרית באימפריה. ב-1914 היה לממשלה האוסטרו-הונגרית מבנה כפול. לאוסטריה ולהונגריה היו למעשה ממשלות נפרדות תחת קיסר (קייזר בגרמנית) אחד. הממשלה האוסטרית החזיקה בשליטה על מדיניות החוץ, אך עדיין הייתה תלויה בהונגרים לשם הסכמה על התקציב. ולעיתים קרובות הממשלה ההונגרית, תחת אישטוון טיסה (István Tisza), סרבה לבקשות תקציב אוסטריות להגדלת ההוצאות הצבאיות. בתקווה לסיים את השיתוק הפוליטי שכפתה הממשלה הכפולה, קיוו רבים ליצירת פדרציה, או לכל הפחות מלוכה משולשת. לשם כך נדרשה הגדלת שיעור אוכלוסיית הסלאבים בקרב אזרחי אימפריה.
ההתנקשות בפרנץ פרדיננד ביולי 1914 הביאה עמה את ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי "היד השחורה" - ארגון טרורסרבי, עם קשרים במעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.
עם גרמניה המגבה אותה, שלחה אוסטרו-הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ לאופולד פון ברכטולד, לסרביה (23 ביולי1914) אולטימטום בן 10 נקודות, שלמעשה לא ניתן היה למלא את דרישותיו. הסרבים התבקשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה (25 ביולי).
הקיסרות האוסטרו-הונגרית נחלקה למדינות אחדות. הרפובליקות החדשות של אוסטריה והונגריה שנוצרו כופרות בכל המשכיות עם האימפריה הישנה. חוזה סן-ז'רמן הגדיר את חלוקת שטחיה של אוסטריה, וחוזה טריאנון את זו של הונגריה. שתי המדינות כללו רק חלק קטן מן השטחים שעליהן שלטו במסגרת הקיסרות המשותפת, ויתר השטחים עברו לשכנותיה של הקיסרות ולמדינות חדשות שהוקמו. שינויי הגבול הותירו מיעוטים גדולים של הונגרים ושל דוברי גרמנית אזרחי אוסטריה לשעבר מחוץ לשטחי אוסטריה והונגריה.