אליהו ששון

השכלה

אליאס-אליהו ששון נולד ב-1902^[א] בעיר דמשק שבסוריה (אז באימפריה העות'מאנית). למד בבית ספר אליאנס בדמשק, בתיכון היוקרתי הנוצרי "אלעזריה" בדמשק לצד נוצרים ומוסלמים בני המעמד הגבוה^[ב] וסיים את לימודיו באוניברסיטת סן-ז'וזף בביירות.

פעילותו הציונית ובמסגרת התנועה הלאומית הסורית

בנעוריו, החל בשנת 1918, פעל במסגרת התנועה הלאומית הסורית ובחסותו ומימונו של המלך פייסל הוציא לאור עיתון ערבי בשם "אל חייאת"^[ג] וערך בו לקידום "הבנה ושיתוף פעולה במזרח התיכון בין יהודים לערבים".^[2]במקביל עסק בפעילות ציונית, והנהיג מאבקים של בני הדור הצעיר בדמשק לתת גוון עברי-ציוני לוועד הקהילה היהודית ובתי הספר שלה. הוא כתב מאמרים רבים בנושא זה לעיתונים עבריים שפורסמו בארץ ישראל כגון דואר היום. בשנים 1919–1920 היה מעורב בהקמה ועריכת עיתון בשם "אלשרק" (המזרח), עיתון ציוני בערבית שיצא לאור בדמשק לתקופה קצרה.^[3]בשנים 1922–1927, ברח משלטונות המנדט הצרפתי וחי בעיר מרסין בטורקיה. באמצעות הכתיבה העיתונאית שמר על קשר עם מחנה פייסל "שניסה לשמר את גחלת הלאומיות הערבית וקרא לסילוק הגורם האימפריאליסטי ולכינון מדינה ערבית".^[4]

פעילותו המודיעינית והמדינית עד תום מלחמת השחרור

בשנת 1927 עלה ששון לארץ ישראל. בארץ עבד כפועל, ובמקביל עסק בפעילות ציבורית כמרצה לענייני המזרח התיכון. לאחר שנים של פעילות עצמאית תוך ביקורת על הממסד היישובי בנושא היחס לערבים וקיפוח יהודי ארצות ערב חבר לממסד הציוני. בין השנים 1934–1948 עמד בראש המחלקה הערבית של הסוכנות, ניפק דוח יומי על העיתונות הערבית הפלסטינית וניירות רקע על סמך ניתוח עיתונות המזרח התיכון ומפגשים עם מנהיגים ערביים. כמו כן עסק באיסוף מודיעין, ובין השאר גייס במצרים את יולנדה הארמר, עיתונאית יהודיה ילידת אלכסנדריה, שביצעה משימות ריגול עבור הסוכנות והפעיל עבור המודיעין הצרפתי והאינטרסים של היישוב ומדינת ישראל ערב מלחמת העצמאות ובמהלכה את ראש ממשלת סוריה, ג'מיל מרדם. עם קום המדינה מונה למנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ. קודם לכן היה חבר במשלחת שליד האומות המאוחדות (1947–1948). ב-1948 וב-1949 היה חבר במשלחות ישראל לשיחות שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם מצרים ועם לבנון. לאחר מכן היה חבר במשלחת לוועידת לוזאן, ובהמשך עמד בראש המשלחת (1949).

במשרד החוץ וממשלות ישראל

במשרד החוץ שימש ראש המשרד המיוחד בפריז לקשר עם הערבים, ציר ישראל בטורקיה (1950–1952), שגרירות ישראל ברומא (1953–1960) ושגריר ישראל בשווייץ (1960–1961).

בשנת 1961 שב לישראל על מנת להצטרף לממשלתו של דוד בן-גוריון כשר הדואר. בתפקיד זה החזיק גם תחת ממשלת לוי אשכול עד תחילת ינואר 1967, עת מונה לשר המשטרה במקומו של בכור-שלום שטרית שפרש מטעמי בריאות. כשר הדואר התנגד להמלצות ועדה בראשות צבי דינשטיין שהמליצה להעביר את שירותי הטלפוניה בישראל לידי חברה אשר בשלב ראשון יהיו מניותיה בידי הממשלה, בגלל דאגה לעובדים ועל כן ההמלצות לא יושמו.^[5]

כשר המשטרה כיהן עד סוף שנת 1969, תחת לוי אשכול וגולדה מאיר. בכניסתו של ששון למשרד המשטרה הוא קיבל תפקיד נעדר סמכויות והוא ניהל מאבק להעברת סמכויות מהמשטרה על משרד המשטרה.^[6] ששון דחף להעברת המטה הארצי לירושלים.^[7]

בשנת 1965 נבחר ששון לכנסת השישית מטעם המערך וב-1969 נבחר בשנית לכנסת השביעית. בשנות כהונתו היה חבר בועדת החוץ והביטחון, ועדת הפנים, וועדת העבודה.

לשאלת ארץ ישראל אחרי מלחמת ששת הימים

ימים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים, כשר בממשלת האחדות הראשונה בראשותו של לוי אשכול לקח על עצמו את תפקיד 'המוכיח בשער' ובשורה של תזכירי רקע מקיפים לישיבות הממשלה (יוני 1967-יולי 1968), לצד הופעותיו הציבוריות במליאת הכנסת, בפורומים מפלגתיים ובהרצאות, הטיף לצאת ביוזמה ישראלית שעיקרה לנצל את תוצאות המלחמה - שטחי הכיבוש, יהודה ושומרון ורצועת עזה, לפתרון בעיית הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל.^[8] משא ומתן ישיר עם נציגי האוכלוסייה הערבית הארץ ישראלית יביא לכל הפחות לשלום עמם אם במסגרת שתי גדות נהר הירדן תוך הסכם ושיתוף עם ירדן ואם במסגרת הגדה המערבית בלבד - מדינה פלשתינאית עצמאית או יחידה אוטונומית פלשתינאית שתהיה קשורה בהסכמים עם ישראל, וסביר שינטרל את שורש הסכסוך הישראלי-ערבי וכלי הניגוח העיקרי שבידי העולם הערבי מול מדינת ישראל.^[9]

ב-1970 התריע כי סיפוח הגדה המערבית במצב הדמוגרפי דאז, יהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית.^[10]

ששון נפטר באוקטובר 1978 בתום מחלה קשה שריתקה אותו למיטתו במשך מספר שנים ואילצה אותו לפרוש מתפקידו כשר המשטרה. נקבר בהר המנוחות בהלוויה שבה לקחו חלק אלפים.^[11]

משפחתו

מ-1921 ועד מותו היה נשוי לג'וליה (יעל) לבית זגול-לוי. השניים הורים לשלוש בנות ובן.
בתו רינה נישאה לרפאל לוי, שכיהן כממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים,^[12] בנו משה ששון היה דיפלומט, שכיהן בין היתר כשגריר באיטליה ובוותיקן וכשגריר במצרים, בתו אורה נישאה לאביעד יפה, דיפלומט וחבר הכנסת.

• בדרך אל השלום: אגרות ושיחות, תל אביב: עם עובד בשיתוף עם החברה האמריקאית ישראלית למו"לות, תשל"ח-1978.^[13]

• אליהו ששון, השלום - כחרס הנשבר, תזכירים לדיון בממשלה (יוני 1967-יולי 1968), בעריכת אורה יפה, ירושלים תשע"ד
• ירון רן, אליהו ששון – מדמשק לירושלים, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשפ"ב, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"

מדיה וקבצים בנושא אליהו ששון בוויקישיתוף

• אליהו ששון, באתר הכנסת
• אליהו ששון, באתר כנסת פתוחה
• דוד תדהר (עורך), "אליהו ששון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2281
• קריתי, שינוי ערכים במזרח התיכון: הציר לאנקרה – התאכזב מן הערבים, מעריב, 16 בנובמבר 1949
• ה. יואש, ה"ספרדיות" – קללה שיש לחסלה, מעריב, 17 באוקטובר 1962
• ד. כהן, גולי יהודה ברומא, דבר, 2 באוקטובר 1959 (ריאיון עם השגריר באיטליה ששון)
• לשר יש נשק סודי, מעריב, 22 במאי 1964
• רפאל בשן, הבריטים מנעו מהמלך עבדאללה לחתום על חוזה שלום עם ישראל - ריאיון עם שר המשטרה אליהו ששון, מעריב, 13 באוקטובר 1967 המשך
• דני רובינשטיין, הסכסוך היום שונה משהיה לפני יוני 1967: שעה עם א. ששון, לסיכום פעילותו במשרד המשטרה, דבר, 28 בנובמבר 1969
• לוי יצחק הירושלמי, 3 דורות – 3 תשובות: ה"חלום הערבי" של משפחת ששון, מעריב, 28 באוגוסט 1970, המשך (ריאיון עם אליהו ששון, בנו משה ששון ונכדתו אורנה)
• אליהו ששון – האיש שניהל שיחות עם עבדאללה, מעריב, 8 באוקטובר 1978
• מת אליהו ששון, מעריב, 8 באוקטובר 1978
• אליהו ששון ייקבר היום בירושלים, דבר, 9 באוקטובר 1978
• הכנסת התייחדה עם זכר אליהו ששון, מעריב, 13 באוקטובר 1978
• אסף גבור, ‏המרגל שבנה במו ידיו את המודיעין הישראלי, בעיתון מקור ראשון, 25 בפברואר 2019
• אליהו ששון (1902-1978), דף שער בספרייה הלאומית

מפרי עטו:

• הגורמים להתפוררות המשטר הקונסטיטוציוני בסוריה, מערכות 3, נובמבר 1939
• אליהו ששון, ‏בעיות היסוד של סוריה, מערכות 8, אוגוסט 1941
• אליהו ששון, ‏האוכלוסיה ובעית הקידמה בעירק, מערכות 13, ספטמבר 1942
• אליהו ששון, ‏פרקים מצריים, מערכות 16 - 17, יולי 1943
• לדמותה של העדה הדמשקאית, דבר, 6 באפריל 1962
• המושבים והעיירות העדתיים מנציחים ההווי הגלותי לשנים, דבר, 20 באוקטובר 1963, המשך
• מזכרונות אליהו ששון: איך הכריעו הערבים בעד חידוש המלחמה ביוני 1948, דבר, 11 בדצמבר 1970
• לשכנע בכוונותינו הטובות: יש להקים צוות מוחות שיתרכז במסע־התקרבות כלפי העולם הערבי, דבר, 4 בינואר 1971
• הכרזות נוקשות בעוכרינו: חוסיין מנסה להתעלם ממציאות איחוד ירושלים, דבר, 10 בינואר 1971
• דרושה מערכת הסברה מוחצת, דבר, 18 בינואר 1971, המשך
• עצת מנהיג ערבי: "ראשי השלטון נדרשים לשקול היטב דבריהם", דבר, 29 בינואר 1971
• הזדמנות שהוחמצה: העמדה הרשמית בבעית הפליטים מנעה יזמה, דבר, 10 בפברואר 1971
• טעמן של שיחות ישירות: איך חיבל התיווך בשיחות לוזאן, דבר, 2 במרץ 1971
• לסלק הנַפָץ מפצצת הזמן, דבר, 11 בפברואר 1971 (תגובה: זלמן חן, "פצצת־הזמן" של א. ששון, דבר, 1 באפריל 1971)
• דרך פסולה: נסיון להתעלם מהגורם הפלשתינאי – סכנה חמורה, דבר, 22 בפברואר 1971
• מהות השלום המבוקש: דיבור על השטחים בנסיבות הקיימות לא יקרב השלום, דבר, 11 באפריל 1971
• עדיף הסדר עם ירדן: מדינה פלשתינאית – פתרון עקר, דבר, 22 באפריל 1971
• איך נתגבר על הפער בין העדות: יש לעקור מן השורש ההרגשה שיש כאן שתי אומות, דבר, 12 במאי 1971
• דרוש תכנון מחושב ושקול לצמצום הפער הבין־עדתי, דבר, 16 במאי 1971
• האינטרסים הזרים – מחסום בין שני העמים, דבר, 24 ביוני 1971
• איך לעצור הנשירה מהמשטרה: להעלות את השכר ולהפוך חלק מהמילואים לשירות־חובה במשטרה, דבר, 30 ביוני 1971
• דרושה הסברה כלפי הערבים, דבר, 11 באוגוסט 1971, המשך
• הפדרציה הערבית לא תאריך ימים: מדוע נכשלים כל הנסיונות ליצור אחדות בעולם הערבי, דבר, 5 בספטמבר 1971
• מזכרונותי: שלוש פגישות עם המופתי, דבר, 19 בספטמבר 1971
• מה לעשות לצמצום הפער, דבר, 22 בנובמבר 1971, המשך (מכתב ששלח ששון עם בכור שיטרית לדוד בן-גוריון ב-1961)