הכנסת הראשונה

טרם הבחירות

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את החלטה 181 (תוכנית החלוקה), שקבעה כי ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. בהחלטה נקבע כי בכל מדינה תוקם מועצת ממשלה זמנית שתיקח לידיה את הסמכויות השלטוניות עם הסתלקות המעצמה המנדטורית (בריטניה), תקים מיליציה חמושה ותקיים בתוך חודשיים לכל היותר בחירות לאספה מכוננת שתפקידה לכונן חוקה.

התנועה הציונית קיבלה (אם כי לא בהתלהבות יתרה) את התוכנית, והחלה בהקמת המוסדות הזמניים ובתכנון המערך החוקתי של המדינה שבדרך. הוקמה "ועדת המצב", שהחלה בהכנת הקמתו של מנגנון המדינה העתידה לקום. במסגרת ועדת המצב קמו מועצות ובהן מועצה משפטית, שתפקידה היה לתכנן את המערכת המשפטית והחוקתית.

באפריל 1948 הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם ובה 37 חברים, כמו גם את מנהלת העם בה כיהנו 13 מחברי מועצת העם. מועצת העם היוותה את הרשות מחוקקת ומנהלת העם את הרשות המבצעת, והן ניהלו את ההכנות לקראת כינונה של המדינה.

ב-14 במאי 1948 התכנסה בפעם האחרונה מועצת העם לישיבה, שבה הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. מועצת העם הפכה למועצת המדינה הזמנית ומנהלת העם הפכה לממשלה הזמנית. המועצה החלה בהכנות לבחירות לאספה המכוננת ובין היתר חוקקה חוקי בחירות ומינתה ועדת בחירות מרכזית.

ב-13 בינואר 1949 חוקקה מועצת המדינה הזמנית את "פקודת המעבר לאספה המכוננת" שקבעה שעם כינוסה של האספה המכוננת, תחדל מועצת המדינה הזמנית להתקיים וכל הסמכויות שהעניק לה החוק יעברו לאספה המכוננת^[3].

הבחירות לאספה המכוננת

ערך מורחב – הבחירות לאספה המכוננת

הבחירות לא נערכו במועד שנקבע בתוכנית החלוקה או במגילת העצמאות עקב קיומה של מלחמת העצמאות. בסופו של דבר, התקיימו הבחירות לאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. בבחירות השתתפו כ-440,000 בוחרים מתוך כ-500,000. אחוז ההצבעה עמד על כ-87%.

בבחירות זכתה מפלגת מפא"י במספר המושבים הגדול ביותר - 46 מתוך 120. מפלגת מפ"ם זכתה ב-19 מושבים, החזית הדתית המאוחדת ב-16, תנועת החרות ב-14, הציונים הכלליים ב-7, המפלגה הפרוגרסיבית ב-5, ספרדים ועדות מזרח ומק"י ב-4 כל אחת, הרשימה הדמוקרטית של נצרת ב-2, ורשימת הלוחמים, ויצו והתאחדות התימנים בישראל ב-1 כל אחת.

הישיבה הראשונה

האספה המכוננת התכנסה לראשונה ביום ט"ו בשבט ה'תש"ט - 14 בפברואר 1949, בשעה 16:00, בבית המוסדות הלאומיים בירושלים. הישיבה נפתחה בשירת "התקווה", ולאחריה נאם נשיא מועצת המדינה הזמנית חיים ויצמן נאום נרגש שהחל במילים: ”ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ­ישראל, את כנסת ­ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית­ ירושלים”. כן הוסיף ויצמן ואמר: ”מדע ומחקר הם יסודות היצירה האנושית כולה. את כל החיל שעשינו במדע ובמחקר בקרב אומות העולם עלינו לגייס עכשיו לבניין מולדתנו. אך עם כל החשיבות של המכרעת של המדע, לא בו בלבד נישווע. עלינו לבנות גשר חדש בין המדע לבין רוח האדם. מעל למדע יש ערכים נשגבים אשר רק בהם קיים מרפא לנגעי האנושות - ערכי צדק ויושר, שלום ואחווה.” לאחר הנאום התקיימה הצהרת נבחרי האספה: מזכיר הממשלה הקריא את נוסח ההצהרה: ”אני מתחייב להיות אזרח נאמן למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי באסיפה המכוננת” וכל אחד מחברי האספה קם ואמר: ”אני מתחייב”. אחרי הצהרת האמונים ניגשו חברי האספה לבחור את יושב הראש, ובחרו ברוב קולות את יוסף שפרינצק מסיעת מפא"י. לאחר בחירת היושב ראש התקיים דיון בעניין מינוי סגנים ליושב ראש, ובשעה 18:00, לאחר שירת "התקווה", ננעלה הישיבה.

• 
  ישיבת הפתיחה של האספה המכוננת
• 
  דוד בן-גוריון מגיע לישיבת הפתיחה של האספה המכוננת.
• 
  נאום חיים ויצמן בישיבה הראשונה
• 
  ההצבעה הראשונה במושב הפתיחה של האספה המכוננת, משה מרלין לוין, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

קביעת יעודה של האספה המכוננת

ערך מורחב – חוק המעבר

ב-16 בפברואר 1949, חוקקה האספה המכוננת את חוק המעבר. מק"י וחרות דרשו שחוק המעבר יכלול קביעה מפורשת, שתפקידה הראשי של האספה המכוננת הוא לקבוע את חוקת היסוד של המדינה, וכן לקבוע מראש הגבלה על זמן כהונתה של האספה המכוננת^[4], הצעתן לא זכתה לרוב^[5]. בפועל, הכנסת הראשונה לא חוקקה חוקה בגלל התנגדותם של דוד בן-גוריון והסיעות הדתיות. בן-גוריון נימק את התנגדותו בכך ש"חוקה חדשה תכבול את ידי המחוקק"^[6]. כאמצעי לכינון חוקה נתקבלה בכ"ח בסיוון ה'תש"י (13 ביוני 1950) החלטת הררי, כדלהלן:

הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.

הקמת הממשלה הראשונה

ערך מורחב – ממשלת ישראל הראשונה

אחרי שהפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה, דהיינו לפרלמנט, היה צורך בהקמתה של ממשלה. מפא"י, הגדולה שבסיעות הכנסת, הייתה זקוקה לקואליציה לצורך הרכבת ממשלה. בן-גוריון פסל את תנועת החרות ומק"י מלהיכנס לממשלה, תוך כדי שטבע הביטוי "בלי חרות ומק"י". מפ"ם קיוותה להקים עם מפא"י ממשלה סוציאליסטית צרה, אך נתקלה בדחייה ונותרה באופוזיציה. בן-גוריון החליט לפנות אל החזית הדתית, הפרוגרסיבים, הספרדים ורשימות המיעוטים. סך הכל תמכו בממשלה 73 חברי כנסת. בהסכמים הקואליציוניים נקבע שהממשלה תיתן שוויון זכויות גמור לכל אזרח, תחתור לשלום, תשמור על נייטרליות במלחמה הקרה, תעודד עלייה ותאכלס את המדינה.

• 
  ממשלת ישראל הראשונה בישיבתה
• 
  ראש הממשלה דוד בן-גוריון

ניסיון ההתנקשות בחברי הממשלה

ב-12 בספטמבר 1949 הגיע צעיר בשם אברהם צפתי אל יציע הקהל של הכנסת, שלף תת-מקלע סטן מתוך מעילו וכיוון אותו אל עבר שולחן הממשלה, שם ישבו באותו הזמן ראש הממשלה ומספר שרים, אולם סדרן הכנסת צבי ציגלר הצליח להדוף אותו הצידה לפני שלחץ על ההדק. לפי אחת הדעות, צפתי רצה לפגוע בשרי הממשלה על כך שלא דנו בתוכניתו להקמת בית מקדש לארגון האומות המאוחדות^[7][8].

המעבר מתל אביב לירושלים

ערך מורחב – הכרזת ירושלים כבירת ישראל

ב-13 בדצמבר 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, בה התקיימה ישיבתה הראשונה. הכנסת חיפשה מקום מתאים יותר להתכנסויותיה. לאחר שנשקלו מספר אפשרויות, בכללם מלון המלך דוד, נבחר שלד בית פרומין, שבנייתו הופסקה עקב המלחמה ולא המשיכה מאז. החל מ-13 במרץ 1950 התקיימו ישיבות הכנסת בבניין זה. אולם המליאה התמקם בקומת הכניסה של הבניין, באולם גבוה עם גלריה שיועד במקור לשמש כסניף בנק.

• 
  בית המוסדות הלאומיים
• 
  בניין קולנוע קסם
• 
  המליאה בבניין קולנוע קסם
• 
  המליאה בבניין קולנוע קסם
• 
  בית פרומין
• 
  המליאה בבית פרומין

הקמת הממשלה השנייה

ערך מורחב – ממשלת ישראל השנייה

באוקטובר 1950 ביקש בן-גוריון להעביר את שר המסחר והתעשייה אליעזר קפלן מתפקידו, ולמנות במקומו את יעקב גרי. כיוון שבאותה תקופה, על מנת למנות שר חדש היה על הממשלה להתפטר ולהציג את עצמה מחדש עם השר להבעת אמון מחודשת, התפטרה הממשלה. לאחר מכן תוקן החוק.

הממשלה השנייה הייתה דומה מאוד בהרכבה לממשלה הראשונה, בשינויים קלים: שר החינוך זלמן שזר פרש מתפקידו, ובמקומו מונה שר התחבורה דוד רמז, אשר אותו החליף שר האספקה והקיצוב דב יוסף, לאחר שמשרדו בוטל. פנחס לבון מונה לשר החקלאות, משרד המסחר הופרד ממשרד האוצר, ויעקב גרי מונה לשר המסחר.

• 
  התמונה הקבוצתית של ממשלת ישראל השנייה
• 
  ראש הממשלה דוד בן-גוריון

התפטרות הממשלה והבחירות לכנסת השנייה

ערך מורחב – הבחירות לכנסת השנייה

כבר בראשית כהונתה של הממשלה השנייה נוצר בה סכסוך על רקע סמכותה של ההסתדרות לקיים זרם של חינוך דתי לילדי העולים החדשים במסגרת שיטת הזרמים בחינוך. סכסוך זה נוסף על סכסוכים נוספים בנושא הזרמים בחינוך, ובעיקר החינוך הדתי. משבר החינוך הוביל להתפטרותו של השר יהודה מימון, התפטרות שבן-גוריון ראה בה כאי אמון בממשלה, וכתוצאה מכך התפטר הוא עצמו מתפקידו ב-14 בפברואר 1951. להחלטתו של בן-גוריון להתפטר היו סיבות פוליטיות נוספות: בן-גוריון ראה בתוצאות הבחירות המקומיות של 1950, שבהן נחלשה מפא"י והתחזקה מפלגת הציונים הכלליים, כעדות לכך שהכנסת איננה מייצגת עוד את דעת הציבור. משה שרת כתב ביומנו, כי הייתה זאת הסיבה המרכזית להחלטת מפא"י ללכת לבחירות.

בן-גוריון החליט שלא להקים ממשלה חדשה אלא לכהן בממשלת מעבר ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי 1951. כן הוחלט, כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-1 במרץ 1951 רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט הוכפל בין שתי מערכות הבחירות.

בין השאר חוקקה הכנסת הראשונה את החוקים הבאים:

• חוק המעבר, התש"ט-1949: ליצור את התשתית למבנה מוסדות השלטון בישראל, כהמשך לפקודת סדרי השלטון והמשפט שחוקקה מועצת המדינה הזמנית.
• חוק מבקר המדינה, התש"ט-1949: מסדיר את פעילותו של מבקר המדינה.
• חוק הדגל והסמל, התש"ט-1949: מסדיר את מעמדם המשפטי והמדיני של דגל מדינת ישראל וסמל מדינת ישראל.
• חוק שירות ביטחון, התש"ט-1949: מסדיר את הגיוס לצה"ל.
• חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט–1949, בא להבטיח את זכויותיהם של החיילים המשוחררים ממלחמת העצמאות ובני משפחותיהם.
• חוק לימוד חובה, התש"ט-1949: קובע כי בישראל מתקיים חינוך חובה - כל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוך (גן ילדים או בית ספר).
• חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950: מקנה למדינת ישראל את נכסיהם של מי שעזבו אותה לשטחיהן של מדינות עוינות במהלך מלחמת העצמאות או לאחריה, את מי שנשאו אזרחות זרה, ואת מי שהיו בחלק של ארץ ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה.
• חוק השבות, התש"י-1950: מעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה
• חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950: מסדיר מתן תגמולים מהמדינה לשאירים של חללי צה"ל.
• חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950: קובע ענישה על פשעים שבוצעו בתקופת השואה.
• חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951: קובע את הזמנים שבהם מותר למעביד להעביד את העובד, את זכות העובד למנוחה שבועית, ואת הגמול שיש לשלם בעד עבודה נוספת.
• חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951: מקנה לחברי הכנסת חסינות מפני עבירות שעולות לכדי מעשה פלילי או עוולה אזרחית, שנעשו בעת מילוי תפקידם.
• חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א-1951: נועד להבטיח שוויון זכויות לנשים.
• חוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א-1951: מסדיר את פעילות ההתגוננות האזרחית מפני התקפה של אויב על העורף בישראל.

חברי הכנסת שכיהנו בכנסת זו: