הבחירות לכנסת השביעית

בחירות אלו נערכו על רקע הניצחון ההיסטורי במלחמת ששת הימים, שמשה דיין וממשלת המערך נתפשו כאחראים העיקריים לו. הלך הרוחות האופורי שהתקיים בעקבות המלחמה דעך מעט, עקב אירועי מלחמת ההתשה והקיפאון המדיני הנמשך, אך עדיין הייתה האווירה הציבורית אווירה שלאחר ניצחון גדול, הצופה לעתיד באופן חיובי.

תרומה חשובה למצב הרוח האופטימי, חרף המלחמה על תעלת סואץ, העלתה התרחבות כלכלית ללא תקדים שארעה בשנים אלו. בשנים 1966–1967 נקלעה ישראל למיתון שנבע מניסיון של הממשלה לצמצם את הוצאותיה. רוח הנכאים שהילכה על המדינה ("האחרון שיוצא מלוד, שיכבה את האור") הרתיעה מאוד את מנהיגי המדינה, שביכרו עתה לנקוט מדיניות כלכלית מרחיבה ויוזמות רווחה הולכות ומתרחבות. בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים התרחבה כלכלת ישראל במידה ניכרת בזכות הזרמות הכספים הממשלתיות, כאשר בולטת במיוחד התרחבות המגזר הציבורי.

המערך ניגש להתמודדות בבחירות אלו לאחר שהתאחד שוב עם פורשי רפ"י ועם אנשי מפ"ם. בראש המערך עמדה גולדה מאיר, שהקרינה תדמית של עוצמה. לצידה, ובמובנים רבים הרבה מעבר לה, ניצב שר הביטחון משה דיין, שנתפש לא רק כמצביא מזהיר אלא גם כהוגה, איש חריף ובעל כישורי חשיבה יוצאים מן הכלל ודובר כריזמטי. בתוך המערך נהנתה מאיר, העסקנית הוותיקה, מיתרון ברור, אך נדמה היה כי בציבור הישראלי נהנה דיין מיתרון עצום, עד כדי כך שהיו שסברו כי יוכל להקים רשימת מרכז-ימין, להתמודד בבחירות ולנצח בהן.

ואכן, בימים שקדמו לבחירות, החל גוף בשם "משה דיין לראשות הממשלה" בתעמולה פעילה למען מועמדותו של דיין. תעמולה זו הטילה אימה על ראשי מפלגת העבודה, כפנחס ספיר וגולדה מאיר. בסופו של דבר לא התמודד דיין, אך בעיני רבים הוא נתפש כיורש הטבעי והמתבקש לגולדה, שנתפשה כראש ממשלה לתקופת מעבר. המתמודד ה"טבעי" בעיני רבים לעמוד מול דיין היה יגאל אלון, אך ההתמודדות ביניהם עדיין לא קרמה עור וגידים ולא הגיעה לשלב מעשי.

דיין רמז כי מדיניות של הבלגה שנכפתה עליו ועל צה"ל על ידי גורמים פוליטיים היא המונעת הישגים בשני המאבקים שבהם היה צה"ל נתון — במלחמת ההתשה ובמלחמה כנגד הטרור, והיא המונעת הישגים מדיניים. הציבור הסכים עמו ברובו. מעטים מאוד סברו כי המדיניות שהפגינה גולדה באותם הימים, אשר עיקרה היה הימנעות ממגעים מדיניים שלא במשא ומתן ישיר וללא תנאים מוקדמים, והעמידה על היאחזות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, הם המונעים הגעה להישגים מדיניים. דיין רמז כי אם יינתנו המושכות בידיו, תהיה מדיניותו שונה.

על–פי התפישה של מנהיגי ישראל דאז, המשך החזקתם או כיבושם של השטחים היה הישג בן קיימא. כיבוש סיני ורמת הגולן העניק לישראל, על-פי תפישת מנהיגיה, מרחב התרעה ויכולת שליטה נאותים מול מצרים וסוריה. דיין טען כי "טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", כשהוא מבטא בכך את התחושה שהמצרים והסורים "למדו את הלקח" ובזכות המרחבים האינסופיים, כביכול, שהפרידו בין הנגב לתעלת סואץ יירתעו המצרים ובעקבותיהם הסורים מפתיחה במלחמה נוספת. איש בממשלה לא האמין בכנות כוונותיהם של מנהיגי ערב, ובוודאי לא של נאצר. האחיזה בסיני וברמת הגולן נתפשה כביטוח מפני המלחמה הבאה.

ביחס לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, אחרי שנכזבה התקווה כי עם כיבוש השטחים יעזבו אותם רוב תושביהם (בפועל עזבו כ-200 אלף מהם), השתררה התפישה כאילו לתושבי השטחים יש רק מה להרוויח משהותם תחת "הכיבוש הנאור" של ישראל, במיוחד מאחר שבשנים הראשונות נקטה ישראל מדיניות של אי-התערבות, ותושבי השטחים נותרו במובנים רבים תושבי ירדן המוחזקים כ"פקדון זמני" בידי ישראל. על הרעיון לפיו תושבי השטחים מובחנים כעם בעל זכות למדינה משלו הגיבה גולדה מאיר באמירה "אין עם פלסטיני".

התנגדות לקו השליט הזה התקיימה רק בשולי הציבוריות הישראלית. קולות בודדים (כקולו של חנוך לוין, במחזות כמו "את ואני והמלחמה הבאה" או "מלכת אמבטיה") ו"מכתב השמיניסטים" נתפשו כ"מזעזעים" והיו רחוקים מהקו השליט בקרב רוב אזרחי ישראל.

מערכת הבחירות לא הייתה סוערת כבחירות שקדמו לה. רוב המפלגות שהשתתפו בה היו שותפות בממשלת האחדות הלאומית שלפניה, ובכוונתן היה להמשיך ולקיימה גם לאחר הבחירות.

דוד בן-גוריון נמנע מלשוב עם פורשי רפ"י אל חיקו החם של המערך. הוא הקים, ביחד עם ידידו-יריבו משכבר הימים, איסר הראל, את "הרשימה הממלכתית". בהתמודדות האחרונה שלו בבחירות התמקד בן-גוריון בקידום רעיונותיו, כמו שינוי שיטת הבחירות, ונמנע מניגוח המערך. בראיון שנתן לסופר מיכאל בר-זוהר לאחר הבחירות המליץ בן-גוריון לצעירים להצטרף למערך, אך נמנע מלעשות זאת בעצמו.

גח"ל הייתה נתונה ערב הבחירות בשלהי משבר פנימי קשה. שמואל תמיר ניסה לערער ללא הצלחה את מעמדו של מנחם בגין כמנהיג המפלגה, ולאחר התמודדות קשה פיצל את המפלגה והקים את תנועת "המרכז החופשי". אל הבחירות הגיעה גח"ל מתוך ממשלת האחדות. בגין, אשר כיהן לראשונה בחייו כשר, חש בנוח בממשלה זו, אשר נתנה לו את הלגיטימציה הציבורית שבה חפץ. גח"ל ניהלה מערכת בחירות סולידית, שהתמקדה בדרישה להימנע מ"חלוקה מחדש של ארץ ישראל" אל מול תוכניות לפשרה טריטוריאלית שעלו במערך.

מק"י בראשות משה סנה התמודדה אף היא. כן התמודד אורי אבנרי בראשות מפלגתו "העולם הזה-כוח חדש".

הבחירות לכנסת השביעית היו הבחירות הראשונות שסוקרו בטלוויזיה. זו הייתה גם הפעם הראשונה שבה הונהגו שידורי תעמולה בטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הייתה עדיין בראשיתה, הסיקור היה פשוט ולא כלל סקרים או מדגמים.

נתונים עיקריים:^[1]

• מספר בעלי זכות הצבעה: 1,748,710
• מספר מצביעים: 1,427,981
• אחוז החסימה (1%): 13,677
• קולות למנדט: 11,274

תוצאות הבחירות לכנסת השביעית

רשימה				מושבים בכנסת			קולות
כינוי הרשימה		סימן	ראש הרשימה	מס'		±	מס'	אחוז		±
המערך - מפלגת העבודה הישראלית, מפלגת הפועלים המאוחדת ובלתי מפלגתיים		אמת	גולדה מאיר	56	56 / 120	חדש	632,035	46.2%		חדש
גח"ל - גוש חירות ליברלים		חל	מנחם בגין	26	26 / 120		296,294	21.7%		0.1
חזית דתית לאומית, המזרחי - הפועל המזרחי ובלתי מפלגתיים		ב	חיים משה שפירא	12	12 / 120	1	133,238	9.7%		0.8
יהדות התורה - אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים		ג	יצחק מאיר לוין	4	4 / 120		44,002	3.2%		0.1
המפלגה הליברלית העצמאית		לע	משה קול	4	4 / 120	1	43,933	3.2%		0.6
רשימה ממלכתית		עמ	דוד בן-גוריון	4	4 / 120	חדש	42,654	3.1%		חדש
הרשימה הקומוניסטית החדשה בישראל (רק"ח) ובלתי מפלגתיים		ו	מאיר וילנר	3	3 / 120		38,827	2.8%		0.5
קידמה ופיתוח		רא	סיף א-דין א-זועבי	2	2 / 120		28,046	2.1%		0.4
המחנה התורתי פועלי אגודת ישראל ודתיים בלתי מפלגתיים		ד	קלמן כהנא	2	2 / 120		24,968	1.9%
שיתוף ואחוה		יא	דיאב עובייד	2	2 / 120		19,943	1.4%		0.1
תנועת העולם הזה - כוח חדש		ש	אורי אבנרי	2	2 / 120	1	16,853	1.2%
המרכז החופשי		ט	שמואל תמיר	2	2 / 120	חדש	16,393	1.2%		חדש
רשימת מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובלתי מפלגתיים		ק	משה סנה	1	1 / 120		15,712	1.1%
אחוז החסימה: 1%
רשימה למען ארץ ישראל		כן	ישראל אלדד	0		חדש	7,591	0.6%		חדש
רשימת שלום		נס	גדי יציב	0		חדש	5,138	0.4%		חדש
ישראל הצעירה		פז	יצחק עמנואל	0			2,116	0.1%		0.1
סה"כ				120			1,367,743	100%
בעלי זכות הצבעה			1,748,710	קולות כשרים				81.7%		1.3
רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 1563 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine)
תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 1573 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine)

בתחילת ספירת הקולות נראה היה כי המערך מצוי בירידה חמורה, אך עם תומה התברר כי הירידה הייתה מתונה משחששו במערך, והתבטאה בשבעה מנדטים. המערך איבד את הרוב המוחלט בכנסת, והייתה זו הפעם הראשונה שמפלגות השמאל הפועלי הציוני הממוסד (אשר זו הפעם הראשונה רצו תחת מסגרת ארגונית אחת) לא היו בעלות הרוב בכנסת (אם כי בצירוף הרשימה הממלכתית של בן-גוריון ורשימות הלוויין הערביות הייתה הירידה מתונה למדי: מ-67 מנדטים ל-64). גח"ל שמרה על כוחה ואף הגדילה אותו מעט, אם לוקחים בחשבון את המנדטים שקיבל המרכז החופשי.

הבחירות לא הביאו לשינוי כלשהו במפה הפוליטית הישראלית. ממשלת האחדות הלאומית המשיכה באותו ההרכב, גולדה מאיר נותרה בראשות הממשלה ומשה דיין בתפקיד שר הביטחון. באוגוסט 1970 פרשו שרי גח"ל מן הממשלה על רקע ניהול שיחות עם מצרים בנוגע להפסקת אש, אך הממשלה נותרה יציבה.

מדיה וקבצים בנושא הבחירות לכנסת השביעית בוויקישיתוף

• רשימת המועמדים לכנסת השביעית, י"פ 1563 מ-20 באוקטובר 1969
• תוצאות הבחירות לכנסת השביעית, באתר הכנסת
• הודעה על תוצאות הבחירות לכנסת השביעית, ילקוט הפרסומים 1573, התש"ל, 7 בנובמבר 1969, עמ' 433
• תוצאות הבחירות לכנסת השביעית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• סיקור מערכת הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד באתר הספרייה הלאומית
• מידע על הבחירות לכנסת השביעית בקטלוג הספרייה הלאומית