מרים בן-פורת

נולדה בוויטבסק (אז, ברוסיה הסובייטית; בשנות האלפיים, בבלארוס) לחיה לבית ריץ ולאליעזר שיינזון, במשפחה בת שבעה ילדים - שלוש בנות וארבעה בנים. אביה היה סוחר ויצרן יליד ליטא. אחותה היא האדריכלית בלהה שרגנהיים שהשתתפה בתכנון קמפוס אוניברסיטת בר-אילן בשלביו המוקדמים והתמחתה בנוסף בתכנון בתי כנסת. המשפחה עברה לקובנה שבליטא זמן קצר לאחר לידתה של מרים. בשנת 1936, עלתה בן-פורת לארץ ישראל בגפה.

בשנת 1945 סיימה את לימודי המשפטים בבית הספר המנדטורי למשפטים והוסמכה כעורכת דין לאחר התמחות במשרדו של יצחק אולשן. בשנת 1948 החלה לעבוד במשרד המשפטים כתובעת במחוז תל אביב^[1]. היא התקדמה לתפקיד סגן פרקליט המדינה במחוז תל אביב ובתפקיד זה הייתה התובעת במשפט של בנק יפת^[2], של רוצחי ישראל קסטנר^[3] ושל יעקב חרותי^[4].

עבודתה כתובעת תוארה על ידי ד"ר יוחנן בדר בעיתון חרות^[5]:

"גב' מרים בן־פורת הסבה אליה תשומת לב בהופעותיה. היא הוכיחה ידע משפטי, שליטה בחומר, כשרון, אך יחד עם זאת גילתה יחס חד־צדדי לעניין העומד בפני משפט, במידה אשר אולי מקובלת אצל עורך דין, המייצג אינטרס של קליאנט, אך לא אצל פרקליט מדינה, אשר חובתו לשמור על מידה של אובייקטיביות גם תוך ייצוג התביעה הכללית. יתר על כן: בהופעות אלו גילתה גב' בן־פורת מידת טימפראמיט או עצבנות, תקיפות ואף תוקפנות כלפי הצד שכנגד. וודאי אנשי המשטר והמשטרה ויתר הגורמים המעוניינים בהצלחת התביעה במשפטים אלה, מטעמים פוליטיים או אחרים, החשיבו מאד את עבודתה של הגברת ואף רשמו את נוהגיה וסגנונה לזכותה."

שאול הון תיאר את עבודתה^[6]:

"היא משפטנית מעולה ומבריקה, המצטיינת בכושר ביטוי ושכנוע, שולטת בחומר וניחנה בתכונה נדירה: יודעת למצות בלי אריכות יתרה את הנקודות המשפטיות שהן מרכז הדיון."

כשופטת

במאי 1958, התמנתה לכהונת שופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. כניסתה לתפקיד לוותה בחרם מצד לשכת עורכי הדין שטענה שמינוייה הוא "מינוי פוליטי" בשעה שיש עורכי דין בעלי ותק רב שלא זכו בתפקיד^[7]. יוחנן בדר ציין שמועה שבמקור הייתה בן פורת אמורה להתמנות לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אולם בגלל התנגדות גורמים שונים בתל אביב מונתה למחוזי בירושלים, דבר שהעלה את חמת אלו שחיכו לתורם להתמנות לבית המשפט המחוזי בירושלים^[5].

בתחילת 1968 עוררה סערה ציבורית כאשר קבעה שהסעיף הדורש את שמירת השבת המופיע בחוזים של הקרן הקיימת לישראל, בטל^[8]. בספטמבר 1970 מתחה ביקורת על מינהל מקרקעי ישראל, על שלא שילם פיצויים במלוא השווי של קרקעות מופקעות^[9]. בשנת 1971 מונתה ליושבת ראש ועדת העררים לחלוקת רישיונות למוניות^[10]. בשנת 1974 הייתה אב בית הדין שדן בעניינו של הילריון קפוצ'י^[11].

באפריל 1975 החלה לכהן כנשיא-תורן של בית המשפט המחוזי בירושלים^[12]. בדצמבר 1975 החלה לכהן כנשיאת בית המשפט המחוזי.

במקביל לכס השיפוט, בין השנים 1964–1978, לימדה בן-פורת באוניברסיטה העברית, והגיעה לדרגת פרופסור חבר.

ב-1 בנובמבר 1976, מונתה כשופטת בפועל בבית המשפט העליון^[13]. ב-2 במרץ 1977 מונתה במינוי קבע, והייתה לאישה הראשונה בהרכב בית המשפט.

בשנת 1983, עם מינויו של מאיר שמגר לנשיא, התמנתה לממלא מקום נשיא בית המשפט העליון (תואר אשר שונה בשנת 1984 ל"משנה לנשיא בית המשפט העליון"). בשנת 1984 הרכב שופטים בראשותה קיבל החלטה בפסק דין פטרומיליו.

היא פרשה מכס השיפוט בשנת 1988, בהגיעה לגיל 70. בשנה זו נמנתה עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות^[14].

השופטת מרים בן-פורת דחתה בקשה למשפט חוזר של עמוס ברנס במרץ 1985, בטענה שברנס לא הציג בפניה כל ראיה חדשה, והיא אף המליצה על טיפול פסיכולוגי: "המוצא ממצב נפשי זה הוא, לדעתי, בקבלת עזרה מתאימה של מומחה לדבר וחבל אם לא יבחר בדרך זו".

כמבקרת המדינה

מיד לאחר פרישתה מכס השיפוט, ב-4 ביולי 1988, מונתה לתפקיד מבקר המדינה. היא עמדה בראש מוסד מבקר המדינה במשך עשור, עד 4 ביולי 1998.

בתקופת כהונתה כמבקרת המדינה, היוותה בן-פורת גורם בעל השפעה ופעלה למינהל תקין בכל מוסדות השלטון. היא נחשבה כמי שיצקה תכנים חדשים למוסד המבקר, וכמי שעוררה את המשרד להיות בעל תפקיד אפקטיבי במלחמה בשחיתויות השלטון והמנהל הציבורי. בין היתר, היא אילצה את המפלגות השונות לפרסם את רשימות התורמים להן, וביקרה את צה"ל על כך שמסיכות הגז שחילק ערב מלחמת המפרץ הראשונה לא היו יעילות דיין.

הדו"חות שפרסמה עוררו הד נרחב בציבור, במיוחד הדו"ח של שנת 1992, שצייר תמונה קשה של התנהלות שלטונית מושחתת, מינויים פוליטיים ומתן כספים ייחודיים. דו"ח זה נוצל על ידי מפלגת העבודה בתעמולת הבחירות לכנסת ה-13.

בשנת 1991 הוענק לבן-פורת פרס ישראל למפעל חיים. בשנת 2004 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים".

בשנת 2005 יצא לאור ספרה "חוק יסוד: מבקר המדינה", בסדרת פירוש לחוקי היסוד בהוצאת מכון הרי סאקר.

מרים בן-פורת הלכה לעולמה ב-26 ביולי 2012 בגיל 94. הובאה לקבורה בהר המנוחות בירושלים^[15].

חיים אישיים

בעלה, יוסף, היה בעל מפעל עצמאי קטן לתבלינים ואבקות מאכל. בשעות הפנאי, עסק בתרגום שירה^[16]. בני הזוג היו הורים לבת מאומצת, אשר הגיעה אליהם בגיל 5, לאחר פטירת אמה האלמנה.

• מרים בן-פורת, מבעד לגלימה, הוצאת כתר, 2010

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מרים בן-פורת
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרים בן-פורת

• מרים בן-פורת, באתר הרשות השופטת
• מרים בן-פורת, באתר מבקר המדינה
• משה נגבי, "מבעד לגלימה" מאת מרים בן-פורת, השופטת מרים בן-פורת, הגברת הראשונה של העליון, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2010
• גלעד גרוסמן‏, הלכה לעולמה מבקרת המדינה לשעבר, מרים בן-פורת, באתר וואלה!‏, 26 ביולי 2012
• מרים בן-פורת, באתר News1 מחלקה ראשונה
• שירי הדר, חריפת מחשבה, רגישה לזולת. פרידה מבן-פורת, באתר ynet, 26 ביולי 2012
• חן קוטס-בר, בלעדי: החיים הסודיים של מרים בן פורת, באתר nrg‏, 15 בספטמבר 2012
• גליה אליהו, מרים בן-פורת, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• מרים בן פורת (1918-2012), דף שער בספרייה הלאומית