פיטקרן

פיטקרן ממוקם דרומית לחוג הגדי, ונהנה ממזג אוויר חם בכל ימות השנה. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 25–35 מעלות צלזיוס, בחודשים אוקטובר-אפריל, ואילו בחודשי החורף הטמפרטורה הממוצעת 17–25 מעלות צלזיוס. הלחות הממוצעת בקיץ עשויה לעלות על 95%. העונה הגשומה היא מנובמבר עד מרץ. באי יורדים 2,000 מילימטר גשם בשנה, שרובם בשברי ענן.

ארכאולוגים מעריכים כי האי יושב לראשונה במשך תקופות מסוימות עד המאה ה-15 על ידי מתיישבים פולינזים. האיים הנדרסון ודוצ'י התגלו לראשונה למערב על ידי הפורטוגזי פדרו פרננדז דה קוירוס (Queirós) בחיפושיו אחרי טרה אוסטרליס אינקוגניטה, ב-26 בינואר 1606, והם היו בלתי מיושבים. דה קוירוס קרא לאי הנדרסון בשם "סן חואן באוטיסטה" (San Juan Bautista, יוחנן המטביל), ולאי דוצ'י בשם "לה אנקרסיון" (La Encarnación, "ההתגלמות"). 161 שנה מאוחר יותר, ב-3 ביולי 1767, נתגלה האי מחדש על ידי צוות של הספינה הבריטית "סנונית" (Swallow), בפיקודו של קפטן פיליפ קרטרט (Carteret). האי נקרא על שמו של הצוער רוברט פיטקרן, נער בן 15, שהיה הראשון מחברי הצוות שהבחין באי. קרטרט, שהפליג ללא עזרת הכרונומטר הימי המדויק שהומצא זה מקרוב, טעה לגבי קו האורך שבו ממוקם האי, בשיעור של שלוש מעלות. עובדה זו הפכה את פיטקרן קשה לאיתור, דבר שבא לידי ביטוי בכשלונו של קפטן ג'יימס קוק לאתר את האי ביולי 1773.

בשנת 1790 הגיעו לאי המתיישבים המערביים הראשונים שלו, המורדים מהאוניה "באונטי" והנשים שהכירו בטהיטי. הם בקושי מצאו את האי מכיוון שהוא היה משורטט במפות במיקום לא נכון, במרחק 320 ק"מ ממיקומו האמיתי. הטעות הזו העלתה את קרנו של האי בעיני המורדים שכן כך פחתה הסכנה שספינות בריטיות יגלו אותם ויענישו אותם על המרד. לאחר שנחתו על האי ורוקנו את הספינה, הם שרפו אותה כדי שהיא לא תראה למרחוק. שרידיה של הספינה נתגלו מתחת למים בשנת 1957, על ידי חוקר ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", לואיס מרדן.

האוכלוסייה כללה בתחילתה תשעה מורדים, שישה גברים פולינזים, 12 נשים פולינזיות ותינוק אחד. במשך 18 שנה הם היו מבודדים לחלוטין על האי, והתקיימו על חקלאות ודיג. תקופה זו התאפיינה במתחים פנימיים קשים, אלכוהוליזם, רצח ומחלות. במהלך השנים הללו נרצחו או התאבדו שמונה מתוך תשעת המורדים. המורד האחרון שנשאר, ג'ון אדמס, הדגיש את חשיבותו של התנ"ך (שעותק ממנו נישא על ה"באונטי" ושרד בידיו), כשייסד מערכת חברתית חדשה, שוחרת שלום. הנשים הפולינזיות התנצרו אף הן. אדמס הנהיג את הקהילה ותחתיו היא פרחה. הוא דאג לחינוך הילדים ובניית כנסייה. עיר הבירה נקראת על שמו.

תושבי פיטקרן דיווחו כי בחמש השנים הראשונות לשהותם באי, לא נצפתה ממנו ולו ספינה אחת. רק ב-27 בדצמבר 1795 נראתה מהאי ספינה, שלא התקרבה אליו. ספינה שנייה נראתה בשנת 1801, ואף היא לא יצרה קשר עם תושבי האי. ספינה שלישית התקרבה לאי במידה שאפשרה לנוסעיה להבחין בבתים על האי, אך אנשי צוותה לא שיגרו סירה אל חופיו, והאי נותר מנותק. לבסוף, ספינת הסוחר האמריקנית "טופז", בהנהגתו של מייהו פולגר (Folger), עגנה בחופי האי בפברואר 1808, ואנשי צוותה שהו באי במשך 10 שעות. פולגר שיגר דו"ח שדיווח על שהותם של מורדי הבאונטי בפיטקרן, וציין מחדש את מיקומו המדויק של האי.

ב-1825 הגיעה אוניה בריטית לאי והעניקה חנינה רשמית לתושבים. ב-30 בנובמבר 1838 צורפו האי והאיים מסביבו לאימפריה הבריטית. פיטקרן הייתה מן הטריטוריות הראשונות שהעניקו זכות בחירה לנשים.

בשנת 1855 אוכלוסיית האי הגיעה ל-200 איש והיה קשה לכלכל אותם ולאכלסם באזור השטוח של האי שכולל רק 360 דונם. שנה מאוחר יותר העניקה המלכה ויקטוריה את האי נורפוק, השוכן כ-6,500 ק"מ ממערב לפיטקרן, לתושבים. ב-3 במאי 1856, הפליגו 193 בני פיטקרן מערבה, על סיפונה של "מוריישייר" (Morayshire). הם הגיעו לנורפוק ב-8 ביוני, לאחר מסע קשה בן חמישה שבועות. אולם שנה וחצי לאחר מכן, 17 מהמהגרים החליטו לחזור לפיטקרן. חמש שנים מאוחר יותר, חזרו לפיטקרן עשרים ושבעה איש נוספים. כיום מתגוררים בנורפוק, ששייך לאוסטרליה, כ-1,000 צאצאים של אלו שנשארו שם. מלבד תושבי פיטקרן, הם היחידים בעולם שדוברים את השפה המקומית, פיטקרנית.

בשנות ה-90 של המאה ה-19, בעקבות פעילותם של מיסיונרים אדוונטיסטים, חל שינוי דתי באי. התושבים עברו לכנסיית האדוונטיסטים של היום השביעי, נטשו את האלכוהול ואת החזיר ואת יום המנוחה ציינו בשבת.

בשנים שלאחר פתיחת תעלת פנמה ב-1914, נהנה האי מקרבתו לנתיב האוניות שהיו חוצות את האוקיינוס השקט לאוסטרליה. בשנים שלאחר מכן שגשגה האוכלוסייה והגיעה לשיא של 233 תושבים ב-1937. בשנים שלאחר מכן החלה הגירה לניו זילנד וכך האי כולל כיום רק 56 תושבים.

משנת 1999 מטולטלת אוכלוסיית האי בפרשיה של ניצול מיני ואונס לאחר ש-13 מתושבי האי הועמדו למשפט בניו זילנד. התביעה החלה לאחר שתושב פיטקרן הואשם באונס ילדה בעת שביקר בניו זילנד בשנת 1999. בעקבות זאת החל בירור שהעלה טענות על מסורת של ניצול מיני של נערות באי. 47 התושבים שנשארו באי ניסו לבטל את המשפט וטענו שהרשעה תהיה מכת מוות לאוכלוסייה באי. לטענתם, מה שנראה מבחוץ כניצול מיני הוא חלק מתרבותם ונובע מהבידוד. התושבים מחזיקים ברובים שבאמצעותם הם מפילים פירות מהעצים, ונדרשו להביאם אל הרשויות מחשש להתלקחות בעקבות הדיון המשפטי. המשפט, שלפי דרישת התושבים התקיים באי ולא בניו זילנד, התנהל באוקטובר 2004. כדי לחמוק ממנו העלו פרקליטיהם של הנתבעים את הטענה שפיטקרן עצמאית ואינה כפופה למרות החוק הבריטי, אך זו נדחתה. החיכוכים שהתגלו סביב החקירה המקדימה היו רבים ובפעם אחת אפילו סירבו אנשי פיטקרן לסייע למשפטנים ולשוטרים לרדת מספינתם, סנקציה קשה באי שהמבנה שלו אינו מאפשר לספינה לעגון אלא במרחק מה מהחוף. בסופו של דבר נידונו ארבעה גברים לעונשי מאסר^[6], ביניהם מנהיג התושבים. השופט ציין שהקל בעונשים כדי לאפשר את המשך התנהלות החיים באי.

פיטקרן הוא טריטוריה בריטית מעבר לים, עם ממשל מקומי. מלך בריטניה (צ'ארלס השלישי) מיוצג על ידי מושל, המחזיק בנוסף בתואר הנציב העליון הבריטי לניו זילנד, ומושבו בוולינגטון. הממשל באי מבוסס על דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית של שטח תלוי. בפיטקרן ראש העיר ממלא את תפקיד ראש הממשלה. לאי יש חוקה שנכנסה לתוקפה בשנת 1964. במונחים של אוכלוסייה פיטקרן נחשבת לדמוקרטיה הקטנה בעולם.

המועצה המחוקקת של האי מורכבת מעשרה מושבים. במועצה חברים:

• ארבעה תושבים הנבחרים בבחירה ישירה.
• יושב הראש (נבחר).
• ראש העיר (נבחר).
• ממונה אחד על ידי הנבחרים וראש המועצה.
• שני ממונים של המושל, אחד מהם המזכיר הכללי.
• מתאם פעולות בין המושל למועצה.

הבחירות נערכות כל שנה ב-24 בדצמבר ובגלל המספר הקטן של התושבים אין באי חלוקה למפלגות.

מעמדו של פיטקרן, טריטוריה בריטית מעבר לים, מטיל את הגנת האיים על הכוחות המזוינים של הממלכה המאוחדת. בשנת 2004, היו באי כ-20 רובים. אלה נלקחו מן התושבים כשהועמדו לדין באשמת תקיפה מינית.

במשך שנים התקיימו תושבי פיטקרן רק הודות לקרקע העשירה ולדיג. הדגה העשירה שמסביבם והגידולים החקלאיים ספקו להם שפע יחסי של מזון.

מקור הכנסה נוסף של תושבי האי הוא התיירות. מכיוון שאין באי שדה תעופה או מנחת מגיעים המבקרים רק מספינות ששטות בין ניו זילנד לחוף המערבי של אמריקה. מכיוון שגם נמל אין באי, מגיעים אליו התיירים באמצעות סירות קטנות שמופעלות על ידי התושבים. באי מוזיאון, נקודות תצפית וחנות מזכרות.

תושבי האי גילו מקורות הכנסה נוספים מההתעניינות העולמית בהם. הם מוכרים לאספני בולים הוצאות מיוחדות של בולים שנושאים את שם האי ובשנים האחרונות אפילו כרטיסי חיוג של הטלפון הציבורי היחיד באי שמופעל על ידי לוויין (מספרו: 872-762-337-766+). כמו כן הם מוכרים את הזכות להשתמש בסיומת האינטרנט שלהם (pn.) לאתרים.

באי גם תעשייה קטנה של דבש ובניית דגמי אוניות זעירים מעץ.

האוכלוסייה באיים ירדה באופן חד מאז 1940, והמשך קיומה מוטל בספק. בשנים האחרונות עשתה הממשלה מאמצים למשוך מהגרים חדשים לאי, אך אלה לא הועילו. האוכלוסייה באי מונה 50 תושבים (נכון ל-2020), ועמם עוד 9 אנשי מקצוע המגיעים מחוץ לאי, ומתחלפים מדי מספר חודשים. שיעור גידול האוכלוסייה עומד על 0%. קיים קושי באיסוף הנתונים המדויקים והעדכניים עקב הגירה. רוב התושבים הם מצאצאי המורדים של המרד על הבאונטי ואחרים שמוצאם מטהיטי. האוכלוסייה מורכבת מבני תעורובת של בהירי עור וכהי עור . קיים שיעור גבוה של נישואי קרובים.

מספר התושבים באי לאורך ההיסטוריה