שלום עכשיו

ייסוד התנועה

בחודש מרץ 1978, בעקבות ביקור סאדאת בישראל, פנו 348 חיילים וקצינים במילואים לראש הממשלה מנחם בגין, בקריאה שיחתור לשלום עם מצרים ויעדיף את השגת השלום על פני קיום יישובים מעבר לקו הירוק. בעקבות מכתב זה, שנודע בשם "מכתב הקצינים", הוקמה תנועת "שלום עכשיו", לפעולה לגיוס תמיכה ציבורית ב"תהליך השלום", גם במחיר של ויתור על שטחים^[2][3]. בהפגנה שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל, קראו המשתתפים לראש הממשלה, מנחם בגין, להגיע לשלום עם מצרים בתמורה להחזרת סיני^[4]. את הלוגו המפורסם של "שלום עכשיו", המשלב בין "אות קורן" לגופן "חיים", יצר הגרפיקאי דוד טרטקובר^[5].

עם מייסדי התנועה נמנים צלי רשף, שהיה דובר התנועה^[6][7], יולי תמיר, אבשלום וילן, עמירם גולדבלום, תלמה אליגון-רוז, ערן שנדר, נפתלי רז^[8], יוסי בן-ארצי^[9], דדי צוקר^[10], עמר בר-לב, עמרי פדן^[11], דוד טרטקובר, מוטי פרי, עמוס אריאלי, ירון בן ארי, עדי בן ארי, יובל נריה, עמרם ירושלמי, עדי אופיר, יגאל סרנה, אורלי לובין, אורגד ורדימון, גרי ברנר, גיורא יעקובוביץ, מייקל סולטמן ואלישע ילין-מור.

במהלך 1980 הוקמו אגודות ידידות של יהודים תומכי שלום עכשיו, בקהילות מערב אירופה. בכינוס שנערך בפריז הגיעו תומכים מקהילות אלו. בין תומכי הארגון היו הברון אריק דה רוטשילד, הסופר אלבר ממי^[12].

פעילות התנועה עד בחירות 1981

בראשית דרכה קראה התנועה לתמוך ביוזמת סאדאת כדי לממש את ההזדמנות ההיסטורית להשגת שלום עם מצרים. על התנועה נמנו בשלב זה פעילים ממפלגות ותנועות שונות, על בסיס מכתב הקצינים. לאחר הסכמי קמפ דייוויד המשיכה התנועה לקרוא לחתימת הסכם השלום עם מצרים באביב 1979, ולקראת מועד היציאה מסיני פעלה נגד פעולות המחאה שביקשו למנוע את הנסיגה מסיני. התנועה פעלה גם נגד ההתנחלויות שהיו בראשית דרכן. בין השאר הפגינה בשילה והציבה בכניסה ליישוב פסל שלום של יגאל תומרקין. התנועה פרסמה ניירות עמדה כגון 1000 מילים על הציונות, שבו הציגה את עקרונותיה והוקיעה את מה שתיארה כהתדרדרות בערכי הציונות שבאה לידי ביטוי במדיניות ממשלת בגין. בהמשך פרסמה את "המסמך הפלסטיני" שבו קראה למציאת דרכים להסדר עם אש"ף בתנאי שייסוג בפומבי מהטרור ויכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל. לקראת בחירות 1981 החליטה התנועה לא להפוך למפלגה. בבחירות התמודדו אחדים מראשיה, בהם עמרי פדן במפלגת העבודה, ויולי תמיר ודדי צוקר ברשימתה של שולמית אלוני.

מלחמת לבנון

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בשנים 1982–1984, מחתה התנועה נגד השהייה בלבנון לאחר השגת מטרות המלחמה כפי שהוצהרו. שיאה של פעילות זו היה בהפגנת ה-"ארבע מאות אלף" שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל ב-25 בספטמבר 1982, בדרישה להקים ועדת חקירה לאחר הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה^[13].

אירוע מפורסם בהתנגדות לפעילות הממשלה ותוצאותיה אירע בהפגנת התנועה שנערכה בירושלים ב-10 בפברואר 1983, עת החליטו פעילי 'שלום עכשיו' לצאת במצעד לפידים בתביעה ליישום המלצות ועדת כאהן. אלפי מפגינים צעדו מכיכר ציון במרכז העיר אל בניין ראש הממשלה בקריה כשהם נושאים כרזות בתביעה לפיטורי אריאל שרון וליציאת צה"ל מביירות. קבוצות מהימין הקיצוני, בניצוחו של הרב מאיר כהנא, ניסו להפריע להתקדמות ההפגנה ופרצו מספר אירועי אלימות.^[14] לקראת תום ההפגנה, כשהפעילים החלו להתפזר, השליך איש הימין, יונה אברושמי, רימון יד לעבר המפגינים. אחד המפגינים, אמיל גרינצווייג, נרצח ותשעה אחרים נפצעו, בהם אברהם בורג ויובל שטייניץ^[15].

בינואר 1985 נסוג צה"ל מקו האוואלי בלבנון לעבר רצועת הביטחון, ובכך תמה מלחמת לבנון הראשונה. עבור 'שלום עכשיו' היה זה סיום פרק חשוב בתולדותיה.

שנות השמונים המאוחרות ושנות התשעים

בשנת 1987 חלה דעיכה בפעילותה של 'שלום עכשיו' ונראה היה שהיא יורדת מהבמה הציבורית. סירובו של יאסר ערפאת להכיר במדינת ישראל וגל הטרור הקשה ששטף את הארץ הכבידו על פעילי התנועה לנסח מצע ברור וחד משמעי.^[14] ואולם בשלהי שנות השמונים ובראשית שנות התשעים קראה "שלום עכשיו" להכיר 'בזכות הפלסטינים לקיום לאומי' ולהכרה באש"ף כנציג הלאומי של העם הפלסטיני. התנועה תבעה ניהול משא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית להשגת הסדר שיסיים את השליטה הישראלית בשטחים.

לאורך כל שנות קיומה נאבקה התנועה בהתנחלויות, שבהן ראתה מכשול לשלום.

הסכמי אוסלו מהווים ציון דרך בפעילות התנועה, שצידדה בהתלהבות בממשלת יצחק רבין, והתנגדה מאוחר יותר לממשלת נתניהו הראשונה שהסתייגה מהם.

תקופת האינתיפאדה השנייה

בתקופת האינתיפאדה השנייה התמקדה "שלום עכשיו" בעיקר במעקב אחרי הבנייה בהתנחלויות. מאבקה של שלום עכשיו נגד ההתנחלויות, שכלל מאבקים משפטיים ופרסום נתונים על הרחבת הבנייה בהתנחלויות ועל הקמת מאחזים, הפך אותה לשנואה בקרב המתנחלים.

במהלך 2003 פורסמו יוזמות חדשות, שנועדו להביא לסוף הסכסוך, בדמותם של "המפקד הלאומי" ו"יוזמת ז'נבה", אשר זכו לתמיכת התנועה.

ב-2003 פורסם "מכתב הטייסים" ובו קריאה לסרבנות לבצע סיכול ממוקד. שלום עכשיו גינתה את הוקעת החותמים ומכתב הסרבנות, וטענה שהסיכולים הממוקדים הם בלתי מוסריים^[16].

תוכנית ההתנתקות

בשנת 2004 הכריז אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות שזכתה אף היא לתמיכתה של "שלום עכשיו", שארגנה מספר עצרות תמיכה בתוכנית.

בחודש מאי 2004, לקחה "שלום עכשיו", במסגרת "מטה הרוב", חלק בארגון הפגנה הקוראת ליציאה מעזה בה השתתפו בין 100,000 ל-150,000. הפגנה זו התקיימה בצל נפילתם של 13 חיילים בשני אסונות התפוצצות הנגמ"שים ברצועת עזה בשבוע שקדם לה.

בנובמבר 2004 עתרה "שלום עכשיו" לבג"ץ נגד השימוש בתקציב רשויות מקומיות לשם מימון פעילות של מועצת יש"ע נגד תוכנית ההתנתקות. בג"ץ הוציא צו ביניים האוסר על העברת הכספים מהרשויות, אך במאי 2006 נפסק שהעברת הכספים היא חוקית, וכיום מקור המימון העיקרי של מועצת יש"ע הוא דמי החבר של הרשויות המקומיות^[17].

בדצמבר 2004 יצאה בקמפיין להחתמת אנשים המוכנים להתנדב למילואים כדי להחליף את החיילים הסרבנים ולפנות התנחלויות כחלק מתוכנית ההתנתקות^[18][19]. ב־19 במרץ 2005, לקחה "שלום עכשיו", במסגרת "מטה הרוב", חלק בארגון הפגנה נוספת הקוראת ליציאה מעזה. בהפגנה נכחו כ-10,000 משתתפים. במהלכה דיבר מזכ"ל "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, על נכונות תנועתו להתגייס למאבק^[20].

ביוני 2005, בעקבות קמפיין הסרט הכתום של מועצת יש"ע (שמסמל את ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות), יצאה התנועה בקמפיין לחלוקת סרטי-בד כחולים, לתמיכה ביציאה מרצועת עזה, במקביל לקמפיין דומה של המפקד הלאומי. הקמפיין של שלום עכשיו זכה להצלחה פחותה מהקמפיין של הסרטים הכתומים^[21].

עתירות בדרישה לפינוי מאחזים

עמונה

כחלק מהמעקב של התנועה אחרי בנייה בלתי חוקית במאחזים והתנחלויות ביש"ע הגישה שלום עכשיו ב-3 ביולי 2005 עתירה לבג"ץ, אשר דרשה את ביצוע צו ההריסה שהוצא כנגד בתים במאחז עמונה, הסמוך להתנחלות עפרה, כיוון שנבנו על קרקע פרטית של פלסטינים^[22]. בג"ץ קיבל את העתירה. ב-1 בפברואר 2006 נכנסו כוחות יס"מ, משטרה וצבא ליישוב, ולאחר מאבק קשה, אלים ומתוקשר, נהרסו 9 הבתים שעליהם הוגשה העתירה.

ששת המאחזים

שלום עכשיו עתרה^[23] לפינוי מבנים בשישה מאחזים שנבנו לטענתה על קרקע פרטית פלסטינית: מצפה לכיש (מערבית לחברון), צומת הטי-גבעת אסף (מזרחית לרמאללה), רמת גלעד-גבעת הדגל (מערבית לשכם), מעלה רחבעם (מזרחית לבית לחם), מצפה יצהר-נ.ג. 693 (דרומית לשכם), וגבעת הרואה – עלי 762 (צפון מערבית לרמאללה). בסופו של דבר נהרסו מבנים בגבעת אסף ובמעלה רחבעם^[24]. בכוונת המדינה להסדיר את שאר המאחזים^[25].

נתיב האבות

מאחז נתיב האבות הוקם בשנת 2001 בגוש עציון על אדמות בלתי מוסדרות של הכפר אל-ח'אדר. כנגד הבנייה במאחז הוגשו מספר עתירות ובקשות לבית המשפט, והוצאו מספר צווי הריסה על ידי המדינה שלא מומשו. ב-2014 עתרה שלום עכשיו עם כמה מבעלי הקרקעות הפלסטיניים, להריסה ופינוי של שבעה-עשר בתים. בית המשפט קיבל את העתירה^[26] והורה על הריסת הבתים, וביום 12.6.2018 פונו הבתים על ידי המדינה^[27].

מלחמת לבנון השנייה

עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, רבים מאנשי התנועה תמכו בעמדת ממשלת ישראל ובתגובתה הצבאית נגד חזבאללה על רקע חטיפת החיילים וירי הקטיושות המאסיבי כלפי יישובים אזרחיים שביצע הארגון עם פרוץ הקרבות ב-12 ביולי 2006. עם זאת, עם התמשכות המלחמה החלו ויכוחים בתנועה לגבי העמדה אשר עליה להמשיך ולהציג. חלקים בתנועה טענו כי התנגדות למלחמה תקבע את התנועה בתודעה הישראלית כפציפיסטית וככזו התומכת באופן עקבי בצד המתנגד למדינת ישראל. חוגים אחרים בתנועה, טענו כי על התנועה להתנגד למלחמה - חלקם מחשש להסתבכות ישראלית נוספת בלבנון, וחלקם משום שחשבו שהתקפות חזבאללה לא הצדיקו פעולות נגד בסדר גודל כזה.^{[דרוש מקור]}

רק לקראת סופה של המלחמה, כאשר הסתמנה האפשרות לפעילות קרקעית נרחבת בלבנון יצאה התנועה רשמית בעמדה כנגד המלחמה, ויחד עם מרצ קיימה ב-10 באוגוסט הפגנה נגד המלחמה מול משרד הביטחון.

עם תום המלחמה החלה שלום עכשיו בקמפיין למען הסכם מדיני עם סוריה תמורת נסיגה מלאה מרמת הגולן תחת הסיסמה: "אסד מחכה לאולמרט". בין השאר תלו את דגלי סוריה וישראל בירושלים^[28].

מ-2011 ואילך

בשנים 2011–2013 ארגנה "שלום עכשיו" את "כנס השמאל הישראלי" שדן בעתידו של השמאל הישראלי, בירידת מעמדו בדעת הקהל בישראל ובדרכים לשנות זאת.

בדצמבר 2015 פרסמה התנועה דו"ח על מקורות המימון של תשע עמותות המזוהות עם הימין הישראלי. לפי הדו"ח סך כל המימון מתרומות והשתתפויות של תשע העמותות שנבדקו עמד על כ-580.88 מיליון ש"ח בשנים 2006–2013, 485.81 מיליון ש"ח מתוכם רק מתרומות. לפי הדו"ח כ-455.26 מיליון שקל, שהם 93.7 אחוז מסך התרומות, הגיעו מתרומות חסויות ולא שקופות^[29][30].

פעילי התנועה הניפו דגל שחור במליאת הכנסת במהלך דיון בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי והורחקו בידי הסדרנים^[31].

"שלום עכשיו" נמנתה עם 40 הגופים, ישראלים ופלסטינים, שעתרו לבג"ץ נגד חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון. ביוני 2020 התקבלה העתירה ובג"ץ ביטל את החוק^[32].

בעקבות עתירה של "שלום עכשיו"^[33], שטענה כי כי רשויות מקומיות ביהודה ושומרון העבירו כספים שלא כדין ל"אמנה", תנועת ההתיישבות של "גוש אמונים", החליטה בסוף 2019 נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בהחלטת ביניים, שבשנת 2020 יועברו תמיכות ל"אמנה" רק באישור בית המשפט^[34]. ביולי 2021 דחה בג"ץ את העתירה^[35].

פעילות מרכזית של "שלום עכשיו" היא מעקב אחרי ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון ופרסום נתונים על שינויים החלים בהן. בראש צוות מעקב ההתנחלויות עמד דרור אטקס עד שהוחלף בשנת 2007 בידי חגית עופרן. פעילות הצוות כוללת:

1. מעקב בשטח ובאמצעות תצלומי לווין וצילומי אוויר על הרחבת ההתנחלויות.
2. פרסום מידע לציבור ולמקבלי ההחלטות בישראל ובעולם.
3. הגשת עתירות לבג"ץ במטרה לחייב את המדינה לפנות מאחזים יהודיים ביהודה ושומרון. בין השאר, הגישה התנועה את הבג"ץ שהוביל לפינוי תשעה בתי הקבע במאחז עמונה.

כמו כן, התנועה מפעילה פעילות שטח הקוראת לפינוי ההתנחלויות, באמצעות נוכחות בצמתים, דוכני רחוב ומשמרות מחאה.

בראשית שנות השמונים הגבירו המתנחלים את פעילותם במידה ניכרת בתמיכת ממשלת הליכוד, ו'שלום עכשיו' שמה לה למטרה להיאבק במפעל ההתנחלויות. פעילי התנועה הופיעו פעם אחר פעם בגבעות יהודה ושומרון במחאה מול התנחלויות חדשות. לעתים נחלו הצלחה: באפריל 1983, למשל, נערכה הפגנה מוצלחת ביום העלייה לקרקע של התנחלות 'הר ברכה' בפאתי הר גריזים ליד שכם. באותו יום הצליחה 'שלום עכשיו' לגייס אלפי פעילים שעלו אל ההר ושיבשו את טקס ההכרזה של ההתנחלות החדשה. בפעם אחרת, הממשלה נאלצה להורות על העתקת מקום של אחת ההתנחלויות מן המקום שבו תוכנן לבנותה על קרקע ערבית פרטית מופקעת, זאת בעקבות מחאה עיקשת של 'שלום עכשיו'.^[14] ואולם מרדכי בר-און מצביע על מכשלה מובנית שהייתה טמונה בפעילות השטח של התנועה בשטחים: פעילי 'שלום עכשיו' באו לשטח כדי להפגין מחאה אך על פי רוב חזרו לבתיהם והשאירו את המתנחלים במקום שאליו הגיעו כדי להיאחז בו לתמיד ובפועל הקימו בו את ביתם. "למפגינים הייתה תחושה של תעוזה והצלחה, אך בסוף היום הם חזרו לבתיהם בערים ובקיבוצים ואילו המתנחלים נאחזו בהר והקימו בו יישוב משגשג".^[14]

בנובמבר 2006 פרסמה "שלום עכשיו" דו"ח בשם "עבירה גוררת עבירה" שטען, בהתבססות על נתוני המנהל האזרחי, שכ-40% מהשטח עליו שוכנות ההתנחלויות הוא אדמות פרטיות של פלסטינים, ושבכ-80% מההתנחלויות יש שטחים כאלה, לפחות באופן חלקי^[36]. המנהל האזרחי סיפק נתונים אלה לאחר פנייה של "שלום עכשיו" לבג"ץ. לאחר הפרסום, טען המנהל האזרחי שהנתונים אינם מעודכנים, וסיפק ל"שלום עכשיו" קובצי נתונים חדשים. מהדו"ח המעודכן, שפורסם במרץ 2007, עולה כי לטענת "שלום עכשיו" 32% מהשטח עליו שוכנות ההתנחלויות הוא אדמות פרטיות של פלסטינים. על פי "שלום עכשיו", שיעור הקרקע היהודית הפרטית בתחום ההתנחלויות הוא אפסי. בתגובה, המנהל האזרחי טען כי התנועה "מציגה תמונה שאינה משקפת את המציאות, וכי חרף הבהרה מפורשת, ממשיכה התנועה לסמן יישובים שהוקמו במקרקעין בבעלות ישראלים כיישובים הנמצאים על קרקע פרטית פלסטינית, דבר שמביא להצגת תמונה עובדתית מוטעית מהיסוד"^[37]. עיקר ההבדל נובע מהגדרת בעלות הקרקע של מעלה אדומים. בשנת 2008 שילמה "שלום עכשיו" פיצויים ופרסמה התנצלות על טענות שגויות בדו"ח (ראו להלן בפרק התביעות נגד התנועה).

בעקבות חקיקת "חוק החרם" קראה "שלום עכשיו" להחרים את תוצרת ההתנחלויות^[38].

באפריל 2011 פורסם "התיק הישראלי" של אתר "ויקיליקס" ובו נחשף שאנשי "שלום עכשיו" קיימו קשר שוטף עם אנשי שגרירות ארצות הברית בישראל ועדכנו אותם בפעילות של ישראל והמתנחלים בשטחים^[39].

באוקטובר 2011 קיבלה שלום עכשיו את "אות מגן המילואים" משר הביטחון^[40].

בנובמבר 2011 רוססו כתובות נאצה על קירות משרדי שלום עכשיו באופן החשוד כפעולת תג מחיר^[41].

יריב אופנהיימר תיאר את תדמית התנועה: ”מחוץ לבועת השמאל, שלא בצדק, שלום עכשיו יצרה לעצמה שם בציבוריות הישראלית של סמן שמאלי קיצוני אשר לא בוחל בשום אמצעי על מנת להילחם בכיבוש ובהתנחלויות. להיותנו חוד החנית במאבק בימין ובהתנחלויות יש מחיר ציבורי רב, אותו אנו משלמים כמו שאר הארגונים והתנועות הפועלים בשמאל, גם ברמה האישית”^[42].

בראשית דרכה לא הייתה לתנועה היררכיה ארגונית, מוסדות רשמיים או נציגים נבחרים. הפעילות הייתה התנדבותית והתבססה על מאות פעילים בערים. מימון הפעילות נעשה על ידי תרומות מישראל ומחו"ל ואיסוף כספים בהפגנות. מדי פעם התכנס פורום ארצי, או "פורום-על" כפי שנקרא, וכן אורגנו מטות פעולה להפגנות ולפעילות. חברי פורום העל התחלפו אך הגרעין הקבוע עד 1981 כלל את עמרי פדן, צלי רשף, מוטי פרי, אבו וילן, דדי צוקר, יוסי בן-ארצי, יולי תמיר, ולימים גם ג'נט אביעד, נפתלי רז ויורם בן פורת. במהלך שנות ה-90 התמסדה התנועה והפכה לעמותה עם עובדים בשכר.

כיום "שלום עכשיו" מנוהלת על ידי העמותה "ש.ע.ל - שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים", אשר שמה הקודם עד לאוקטובר 2008 היה "שעל מפעלים חינוכיים". בעתירות לבג"ץ היא מזדהה כ"תנועת "שלום עכשיו" - ש.ע.ל. מפעלים חינוכיים", כ"תנועת "שלום עכשיו"- ש.ע.ל."^[43] או כ"שלום עכשיו - שעל מפעלים חינוכיים"^[44]. בראש התנועה עומד מזכ"ל, ומדיניותה נקבעת על ידי מזכירות התנועה. "שעל מפעלים חינוכיים" רשומה אצל רשם העמותות כעמותה שמטרתה "פעילות חינוכית על ידי פרסום חומר הסברה, כינוס אסיפות הסברה, פרסום מודעות בעיתונים, ובכל דרך אחרת שיש בה כדי להשפיע על חינוכו של הנוער בפרט ושל הציבור בכלל".

בשנת 2007 עמד מחזור הפעילות של העמותה על כ-5 מיליון שקלים ובשנת 2008 על כ-3.6 מיליון שקלים. בשנה זאת הוקצו כ-1.5 מיליון שקלים עבור "מחקר בשטחים". רוב המימון הגיע מתרומות שמקורן בחו"ל, המועבר על ידי אגודות ידידים ברחבי העולם^[45] וכן על ידי האיחוד האירופי ומדינות אירופאיות שונות, בהן נורווגיה, בריטניה, גרמניה, הולנד ובלגיה. בשנת 2007 היוו התרומות ממדינות זרות כ-40% מכלל התרומות, ובשנת 2008 כ-50% מכלל התרומות^[46] בשנת 2011 הגיעו כמעט כל התרומות לתנועה מ"ישויות מדיניות זרות" והן יועדו עבור "מעקב שטחים"^[47].

מנהלים

בשנים 1995 עד 2002 כיהנו בתנועה מזכ"ל ומנכ"ל נפרדים. המזכ"ל היה אחראי על "יחסי החוץ" של התנועה, עבודה מול התקשורת, ענייני מדיניות ועבודה מול פוליטיקאים, ואילו המנכ"ל היה אחראי על ההיבטים הארגוניים של התנועה, בהם ריכוז העבודה של רכזי השטח בסניפים השונים, ארגון פעילויות והפגנות ארציות.

משנת 2003 יש לתנועה מנכ"ל בלבד.

מנהלי התנועה מאז הקמתה:

• גברי ברגיל (1990–1994)
• חיה נח (1994–1995)
• מוסי רז (מזכ"ל, 1995–2000)
• חן רז (מנכ"ל, 1995–1999)
• בטי בנבנישתי (מנכ"לית, 1999–2000)
• גבי לסקי (מנכ"לית, פברואר–דצמבר 2000)
• מוריה שלומות (מנכ"לית, 2000–2002)
• מוני מרדכי (2003^[48])
• יריב אופנהיימר (2003–2016)
• אבי בוסקילה (2016–2018)
• שקד מורג (2022–2018)
• ליאור עמיחי (2023 והלאה)

נגד שלום עכשיו הוגשו מספר תביעת לשון הרע, בעקבות דו"חות שפרסמה באתרה ובאמצעי התקשורת נגד מתנחלים ועוד.

ב-1 ביולי 2007 פסק בית משפט השלום בירושלים על דרך הפשרה כי "שלום עכשיו" תשלם 6,500 ש"ח לאריה קינג, בתוספת הוצאות^[49]. לדברי קינג נפסק לו הפיצוי לאחר שתבע את הארגון על שהוציא את דיבתו, כשציטט כאילו קינג אמר שהוא מוכן לעבור על החוק כדי לאכלס שכונה במזרח ירושלים^[50].

ב-11 בדצמבר 2008 במסגרת הסדר פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בבית משפט השלום בירושלים, שילמו "שלום עכשיו", אטקס ועופרן, פיצויים בסך 20,000 ש"ח ל"עמותה לגאולת קרקע" ופרסמו התנצלות פומבית בעקבות ליקוי חלקי בדו"ח "עבירה גוררת עבירה" בחלק שבו טענו שחלק מאדמות ההתנחלות רבבה הן אדמות פלסטיניות פרטיות גזולות^[51].

יש המבקרים את המימון שמקבלת התנועה מממשלות זרות.^[52] פעילי ימין התלוננו אצל רשם העמותות כי אין התאמה בין פעילות "שלום עכשיו" (שאותה מממנת עמותת "שעל מפעלים חנוכיים") ובין מטרותיה הרשומות של העמותה^[53]. מועצת יש"ע פרסמה נייר עמדה בו טענה כי דו"ח שפרסמה "שלום עכשיו" לגבי תקציבי ממשלה המופנים ליהודה ושומרון נכתב באופן מניפולטיבי ומטעה, וזאת במטרה להכפיש את תושבי האזור^[54].

באוקטובר 2014 כינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את פעולתה של "שלום עכשיו": "חוסר אחריות לאומית" והאשים את "שלום עכשיו" שפרסמה ידיעה בעניין אישור בנייה בגבעת המטוס שבירושלים במטרה לחבל בפגישתו עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה^[55].

• מיכאל פייגה, שתי מפות לגדה: גוש אמונים, שלום עכשיו ועיצוב המרחב בישראל, ספריית אשכולות, מכון לוי אשכול, האוניברסיטה העברית בירושלים; הוצאת מאגנס, תשס"ג^[56].
• מרדכי בר-און, "תנועת השלום בעשור הרביעי 1987-1977", בתוך יחיעם ויץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי: תשל"ח-תשמ"ח, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2016, עמ' 128-109.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שלום עכשיו

• אתר האינטרנט הרשמי של שלום עכשיו
• ש.ע.ל - שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים, באתר "גיידסטאר ישראל"
• שלום עכשיו, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", באתר הכנסת.
• מידע על שלום עכשיו בקטלוג הספרייה הלאומית
• קטעי עיתונות היסטוריים על שלום עכשיו, באתר "עיתונות יהודית היסטורית"
• תמר הרמן, תנועת השלום הישראלית – תמונת מצב והערכת סיכויים, באתר שתיל
• שלום עכשיו (תנועה), דף שער בספרייה הלאומית

• שלום עכשיו, ברשת החברתית פייסבוק
• שלום עכשיו, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• שלום עכשיו, סרטונים בערוץ היוטיוב