ג'וזפה ורדי

ג'וזפה ורדי נולד בשנת 1813 בכפר רוֹנְקוֹלָה שליד העיירה בּוּסֶטוֹ בדוכסות פארמה למשפחה ענייה. אביו היה בעל פונדק, ואמו הייתה טוות חוטים. כבר בילדותו התעניין ורדי הצעיר במוזיקה, ולמד אצל נגן העוגב בכנסייה המקומית. כעבור שלוש שנים, בן 12, תפס את מקומו במשרה זו, נגן העוגב בכנסיית רונקולה, והתמיד בה במשך שש שנים, גם לאחר שעבר לגור בבוסטו אצל ידיד המשפחה. כאשר למד בבית-הספר הישועי בבוסטו, המשיך בלימודי המוזיקה שלו אצל פרדיננדו פּרוֹבֶזִי, נגן העוגב של הקתדרלה בבוסטו ומנהל "החברה הפילהרמונית".^[1]

פרובזי, שהיה מוזיקאי מוכשר, מלחין ולבריתן, החל להעביר לידי ורדי הצעיר חלק מחובות משרתו, ואף איפשר לו לנצח על הפילהרמונית, פעילות מעשית שהעשירה את הידע המוזיקלי שלו. בתקופה זו החל גם להלחין, ובין השאר כתב בשנת 1828 אוברטורה ושירי לכת. בתפקידו כמנצח התוודע ורדי ליצירותיהם של כמה מגדולי המלחינים, בהם ניקולא פורפורה, יוזף היידן וג'ואקינו רוסיני, ופיתח גישה של בעל מלאכה מצפוני ואחראי אל עיסוקו כמוזיקאי, גישה שאפיינה את דרכו לאורך כל חייו. סוחר מקומי בשם אנטוניו בארצי, שהיה חובב מוזיקה, תמך בו ועודד אותו בלימודיו. בשנת 1829 הגיעו בארצי ופרובזי למסקנה, שבוסטו איננה יכולה עוד לתרום להתפתחותו של המוזיקאי הצעיר והמחונן, ובעזרת מלגה ממוסד מקומי, יצא ורדי להמשיך בלימודיו במילאנו. מאוחר יותר, בשנת 1836, התחתן ורדי עם בתו של בארצי, מרגריטה.^[2]

בגיל 18 ביקש להתקבל לקונסרבטוריון של מילאנו, אך נדחה בשל גילו המבוגר יחסית ומשום שלא הרשים את הבוחנים בכישורי הנגינה שלו. הדבר לא החליש את רצונו ללמוד מוזיקה, ולאחר שלמד באופן פרטי אצל המנצח השני של בית האופרה "לה סקאלה", חיבר את האופרה הראשונה שלו, "אוברטו", שהתקבלה יפה על ידי הקהל. ההצלחה הובילה להזמנה של שלוש אופרות נוספות, אך הראשונה שבהן, האופרה הקומית "מלך לשעה", נכשלה. רק כתיבתה של האופרה "נבוכדנצר" הידועה בשמה האיטלקי "נבוקו" מ-1842, הצילה את המוניטין שלו ואף פרסמה אותו ברבים. בזמן הפקת האופרה מתו שני ילדיו, ואחריהם גם אשתו. רק בזכות תמיכת ידידיו הצליח לעבור את התקופה הזו, שהייתה הקשה בחייו, ובעידוד הצלחתה של "נבוקו" המשיך להלחין ולחתור להישגים גבוהים עוד יותר.^[3]

מיד לאחר ההצלחה של "נבוכדנצר" כתב ורדי עוד שתי אופרות: "הלומברדים" ו"ארנאני", אשר פרסמו אותו לא רק באיטליה אלא גם בכל אירופה.

האחרונה באופרות המוקדמות של ורדי היא "מקבת'" (1847), על פי הטרגדיה של שייקספיר, מקבת'. ב"מקבת'" שבר ורדי כלל גדול של האופרה האיטלקית, שאין אופרה ללא סיפור אהבה בתוכה. באופרה זו שם ורדי דגש על ההיבטים הדרמטיים של היצירה, בניגוד לקודמיו, רוסיני, דוניצטי ובליני, שנהגו לרומם את הזמרים בכתיבת אריות ראוותניות להבלטת יכולותיהם הקוליות. ורדי, בניגוד להם, חיפש "זמרת בעלת קול מחוספס, צרוד וקודר, שיש בו שמץ של שטניות" לתפקיד ליידי מקבת'.^[4]

זוספינה סטרפוני, ילידת 1815, הייתה זמרת סופרן אטלקיה שקשריה עם ורדי היו מקצועיים בתחילה. היא שרה את תפקיד אביגיל בנבוקו ובאופרה אוברטו ב 1839. הייתה לה קריירה אופראית מוצלחת אך קצרה וכאשר קולה החל להדרדר, היא עברה להתגורר בפריז ולימדה פיתוח קול. ב-1847 היא נפגשה שם שוב עם ורדי, בעת שעסק בהפקת האופרה "ירושלים". הם התאהבו ועד מהרה עברו לגור ביחד, אם כי נישאו רק ב 1859. נראה שסטרפוני, קתולית אדוקה, הרגישה שהיא לא ראויה להיות אשתו של ורדי, תחושה ששייתכן שגם ורדי חש אותה. יש הסוברים שהנישואים נדחו עד שבנה הגיע לבגרות ב-1859. אהבתה, תמיכתה ועזרתה המעשית למען ורדי, למעלה מחצי מאה, היו משמעותיות ביותר, למרות היותו בעל לא קל.^[5]

בתחילת שנות החמישים של המאה התשע עשרה, חשב ורדי על פרישה מוקדמת, בסגנון ג'ואקינו רוסיני. ברם, סטרפוני שכנעה אותו להמשיך וליצור, והתוצאה לא איחרה לבוא בדמות האופרה הנודעת "ריגולטו". אחריה באו לה טרוויאטה, "הטרובדור", "נשף המסכות" ו"כוחו של גורל". בשונה מהאופרות המוקדמות שלו, באופרות אלה הדמויות והעלילה היו הרבה יותר עמוקות והעידו על התקדמותו של ורדי ועל הדרך שעבר. בתקופה זו כתב ורדי גם שתי אופרות בסגנון הגראנד אופרה הצרפתית שהן, "דון קארלוס" ו"ערביות סיציליאניות". בכך הוכיח ורדי את יכולתו להתאים את סגנון כתיבתו לקהל עבורו נכתבה האופרה, (ה"גראנד אופרה" הייתה נפוצה מאוד בפריז של אמצע המאה ה-19) אך כל זאת מבלי להתפשר בסגנון האמנותי, או במסר שרצה להביע באופרות אלה.^[4]

אחרונת האופרות האמצעיות של ורדי היא האופרה "אאידה", הדעה הרווחת היא שהיצירה נכתבה לכבוד פתיחתה של תעלת סואץ, אך האופרה נכתבה להזמנת הח'דיו איסמעיל פאשה, והוצגה בבכורה עולמית בבית האופרה הח'דיוי.Verdi: Facts, compositions and biography on the great composer, Classic FM (באנגלית) האופרה הוצגה רק שנתיים מאוחר יותר, ב-1871. כמו כן, באותה תקופה כתב ורדי את הרקוויאם המפורסם שלו לזכר המשורר אלסנדרו מנצוני. בעקבות הדרך בה נתקבלו הן "אאידה" והן הרקויאם בציבור הרחב (הצלחתן הייתה כה עצומה ומסחררת עד שוורדי חשב, שהקהל התייחס אליהן בצורה זולה והמונית מדי, שלא הייתה לרוחו)^[4] החליט ורדי לחדול סופית מכתיבת מוזיקה והשתקע בווילה שבנה בכפר קטן בצפון איטליה.

לאחר "אאידה" נכנס ורדי לתקופה שבה לא כתב במשך כ-15 שנה. לאחר פסק זמן זה הוא חזר לבמה בסערה בשנת 1887 עם האופרה "אותלו", גם היא על פי הטרגדיה של שייקספיר.

אחרונת האופרות של ורדי היא "פלסטף", על פי "נשות וינדזור העליזות", שנכתבה בשנת 1893, ללברית מאת אריגו בויטו. על אף חששותיו, שאופרה קומית פרי עטו לא תתקבל בעין יפה, האיזון המושלם בין לברית מבריקה, מוזיקה, תזמורת וזמרים הניב אופרה מעולה, שזכתה לשבחי הקהל.^[4] ורדי בן ה-80 יצר, על אף גילו המופלג, אופרה צעירה מאוד באופייה ואף נתן ביטוי מלא לכושרו כאמן הקונטרפונקט.

ג'וזפה ורדי נפטר ב-1901. הוא נקבר תחילה בבית הקברות הגדול במילאנו. חודש לאחר מכן הועברה גופתו לקריפטה בבית האבות למוזיקאים (Casa di Riposo per Musicisti) שהוא תרם להקמתו. באירוע הזה השתתף קהל של 300 אלף איש, ו-820 זמרים ביצעו את מקהלת העבדים העבריים מהאופרה נבוקו.

הפילוסוף ישעיה ברלין אמר על ורדי, כי אמנותו הייתה "אובייקטיבית, ישירה, ובהרמוניה עם מוסכמות ששלטו בה, וצמחה מאחדות פנימית מלאה, מהרגשה של השתייכות לזמן, לחברה ולסביבה שבה נוצרה." בניגוד למלחינים כברליוז ווגנר, לא חתר ורדי אל משהו אבוד, אינסופי ובלתי מושג, אלא נתן ביטוי לרגשות האנושיים הנצחיים.^[6]

ורדי חיבר 28 אופרות, רובן מוכרות ומפורסמות, אף על פי שחייו היו רצופים משברים אישיים, הקשורים לטרגדיות משפחתיות שפקדו אותו, וכן קשיים מצד המימסד השלטוני.

ורדי הפך לסמל תנועת העצמאות של איטליה, שדגלה בחזרתו של המלך ויטוריו אמנואלה לשלטון.כאשר הקהל צעק בהופעות האופרה שלו, "ורדי", הוא התכוון גם לראשי התיבות של Verdi, שהם: !Vittorio Emanuele Re D'Italia (קרי, "ויטוריו אמנואלה, מלך איטליה!").

מפרצון ורדי באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של ג'וזפה ורדי.^[7]

• יהואש הירשברג, קסם האופרות של ורדי, הוצאת כרמל, 2014. (הספר בקטלוג ULI)
• Julian Budden, Verdi, Oxford University Press, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
• Donald C. Sanders, Experiencing Verdi: a Listener's Companion, Scarecrow Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
• Marcello Conati, Encounters With Verdi, Cornell University Press, 1984 (הספר בקטלוג ULI)
• Linda Hutcheon, Four Last Songs: Aging and Creativity in Verdi, Strauss, Messiaen, and Britten, University of Chicago Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)
• Mary Jane Phillips-Matz, Verdi: a Biography, Oxford University Press, 1993 (הספר בקטלוג ULI)
• Scott L. Balthazar, The Cambridge Companion to Verdi, Cambridge University Press, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
• Franz Werfel, Verdi: the Man in his Letters, Vienna House, 1973 (הספר בקטלוג ULI)

מדיה וקבצים בנושא ג'וזפה ורדי בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של ג'וזפה ורדי
• אתר האינטרנט הרשמי של ג'וזפה ורדי (באיטלקית)
• ג'וזפה ורדי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ג'וזפה ורדי, באתר AllMovie (באנגלית)
• ג'וזפה ורדי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ג'וזפה ורדי, באתר אייטונס (באנגלית)
• ג'וזפה ורדי, באתר ספוטיפיי
• ג'וזפה ורדי, באתר Last.fm (באנגלית)
• ג'וזפה ורדי, באתר AllMusic (באנגלית)
• ג'וזפה ורדי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ג'וזפה ורדי, באתר פרויקט מוטופיה
• ג'וזפה ורדי, באתר Discogs (באנגלית)
• ג'וזפה ורדי, באתר Songkick (באנגלית)
• ג'וזפה ורדי, דף שער בספרייה הלאומית
• ג'וזפה ורדי, באתר DNCI
• אלי אשד, ורדי פוגש את המומיה ברמת גן, סקירה מקיפה על האופרה "אאידה" של ורדי
• ביום זעם זה מתוך הרקוויאם המפורסם של ורדי - וידאו
• מנשה רבינא, "נבוכדנצר", דבר, 15 באוגוסט 1958
• ג'וזפה ורדי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ג'וזפה ורדי בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ג'וזפה ורדי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)