דליה דורנר

דורנר נולדה באיסטנבול שבטורקיה בשם דולי גרינברג, בת למינה ולוי, אביה היה סוחר עצים אמיד, אשר הגיע לעיר מאודסה בעקבות אביו. סבה, הרב מרקוס, היה הרב הראשי האשכנזי של איסטנבול^[1].

המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1944 והתיישבה בתל אביב. אביה נפטר זמן קצר לאחר מכן מסרטן שהתגלה בגופו עוד בטורקיה^[2]. עם מות בעלה, אמה, שהייתה עקרת בית כל השנים^[2], נקלעה לקשיים כספיים לאחר השקעות כושלות של הכספים הרבים שהותיר בעלה^[2]. דורנר ואחיה נשלחו למוסד החינוכי "נווה הילד" ליד נהריה, שם למדה שלוש שנים בתנאי פנימייה, במימון "עליית הנוער", וסיימה בית ספר יסודי. על החינוך שקיבלה שם אמרה^[3]: ”מדריכינו היקים חינכו אותנו לערכים אוניברסליים: אהבת האדם, כיבוד האדם באשר הוא אדם, והעיקרון הקאנטיאני לפיו אדם לעולם אינו אמצעי להשגת תכלית, אלא לעולם הוא תכלית לעצמה. מטען זה נשאתי עמי בכל אשר הלכתי”. את המבטא הייקי הקל הנשמע בעת דיבורה, תולה דורנר בלימודי העברית שלה באותה פנימייה, בה רוב המורים היו יוצאי גרמניה^[2].

לאחר סיום לימודיה ב"נווה הילד", ולאחר שאמה עברה להתגורר בחיפה, המשיכה דולי גרינברג לבית הספר הריאלי בחיפה, לאחר שקיבלה מלגה ללימודים שם^[2]. אמה הצליחה לרכוש דירת שני חדרים, אולם חדר אחד מהשניים הושכר לדייר-משנה^[2] ומלבד הכנסה זו, כדי לעזור בפרנסת המשפחה, הייתה דולי מעבירה שיעורים פרטיים כמעט מדי יום^[2].

שירות צבאי

לצה"ל התגייסה בגיל 17. במהלך שירות החובה, אותו עשתה ברמת גן, החלה בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב במסגרת של לימודי ערב. עם סיום לימודיה, החליטה שלא יאה לעורכת דין להקרא בשם "דולי", והחליטה להחליף את שמה הפרטי ל"דליה"^[2]. לאחר שחרורה מצה"ל המשיכה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר תום לימודיה הועסקה בתפקיד משפטי במשטרת ישראל. לאחר מכן עברה לשרת בפרקליטות הצבאית וכיהנה, בין השאר, בתפקיד הסניגורית הצבאית הראשית. בשנת 1973 כיהנה כנשיאת בית הדין הצבאי של מחוז המרכז וחיל האוויר, בדרגת סגן-אלוף^[4][5], ומ-1974 כיהנה בתפקיד שופטת בית הדין הצבאי לערעורים בדרגת אלוף-משנה (היא הייתה הקצינה השנייה בצה"ל, מחוץ לחיל הנשים, שהוענקו לה דרגות סגן-אלוף ואלוף-משנה, אחרי דבורה תומר). ב-1974 ישבה דורנר בהרכב שדן את י"כ לעשרים שנות מאסר על רצח שבוי, פסק דין שהומר במשפט חוזר, לשנת מאסר על הריגה^[6]. ב-1975 מונתה כשופטת חוקרת של אסון מחניים והמליצה על העמדה לדין של רב"ט וסגן מחיל האוויר^[7].

דורנר סיפרה כי פנתה לשירות הצבאי כדי לספק גב כלכלי לבעלה, שעשה את צעדיו הראשונים כעורך דין עצמאי בשוק הפרטי. לתפיסתה דאז, תפקידה של האישה הוא לסייע לבעל לפתח את הקריירה שלו. מאוחר יותר, בצבא, שינתה את טעמה ופיתחה משנה פמיניסטית יותר.

בעת שירותה של דורנר בפרקליטות הצבאית הכירה את הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר. קשריהם התהדקו בעת ששימשה שופטת בבית הדין הצבאי לערעורים, ושמגר, שהיה שופט בית המשפט העליון, שירת לצדה במילואים כשופט בבית הדין, להזמנתה^[8]. דורנר ושמגר כיהנו יחד ב"ועדת שמגר" לבחינת מערכת השיפוט הצבאית, בשנת 1978^[9].

שופטת

עם פרישתה מהצבא, מונתה לשופטת מחוזית בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ומאוחר יותר בבית המשפט המחוזי בירושלים. בין השאר שלחה את רפאל לוי ממשרד הפנים שהואשם בקבלת שוחד ל-3.5 שנות מאסר, עונש שנחשב חמור^[10].

היא גם ישבה בהרכב השופטים במשפטו של ג'ון דמיאניוק^[11], שהואשם בפשעים שביצע איוון האיום, הפושע הנאצי האוקראיני מטרבלינקה. דורנר לא חפצה לדון בתיק זה, בשל התנגדותה העקרונית לעונש המוות ומאחר שהופעלו עליה לחצים מבית מצד בעלה ניצול השואה, אולם היא העדיפה לשבת במותב משום שראתה בתיק המונח לפניה תיק היסטורי^[12] ומשום שעמיתיה, שהכירו ביכולתה לארגן כמויות עצומות של חומר ולהתמצא בו, לחצו עליה לקבל את התפקיד^[13].דמיאניוק הורשע בבית המשפט המחוזי, אך בערעור בבית המשפט העליון הוא זוכה מחמת הספק בעקבות ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי (בעקבות פתיחת ארכיוני הק.ג.ב.). מאוחר יותר טענה כי גם לאחר זיכויו היא עודנה בטוחה שדמיאניוק הוא איוון האיום אך הוסיפה כי היא מאמינה שהייתה מגיעה לתוצאה דומה לזו שהגיע אליה בית המשפט העליון^[12].

כשופטת בבית המשפט העליון

באפריל 1993 מונתה דורנר לשופטת בבית המשפט העליון במינוי בפועל, ביוזמתו של הנשיא שמגר. כעבור שנה, באפריל 1994, מונתה דורנר לכהונת קבע כשופטת בית המשפט העליון^[8].דורנר זוהתה כדבקה במיוחד בזכויות האדם, וכפרשנית מרחיבה של חוקי היסוד. היא החמירה עם נאשמי צווארון לבן. גישות אלו, כפי שהשתקפו בפסיקותיה, הפכו אותה לאחת מהבולטות שבשופטי ישראל, אך היא לא זכתה לאהדה בחוגי הימין והחרדים^[14]. לקראת סוף כהונתה שימשה גם כיושבת ראש ועדת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות.

במשוב לשכת עורכי הדין על השופטים לשנת תשס"ד זכתה דורנר בציון הנמוך ביותר מבין שופטי בית המשפט העליון^[15]. נטען נגדה כי בתיקים אזרחיים היא מפגינה חוסר סבלנות רב כלפי עורכי הדין הטוענים מולה. מנגד, דורנר נודעה כאחד השופטים המהירים ובעלי ההספק הגבוה ביותר במתן פסקי דין.

פעילות ציבורית לאחר פרישתה

ב-3 במרץ 2004 סיימה דליה דורנר את כהונתה בבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק תיאר את כהונתה במילים^[3]: ”דליה ביססה את מעמדה כאחת מהחשובים והמקוריים בשופטי בית משפט זה. תרומתה חוצה את כל ענפי המשפט ואת כל תחומי המשפט”.

באוגוסט 2006 נבחרה דורנר לנשיאת מועצת העיתונות בישראל. בינואר 2008 מונתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה (ועדת דורנר), שהגישה את הדוח ב-22 ביוני 2008. בשנת 2008 מונתה על ידי שרת החינוך יולי תמיר לראשות ועדה ציבורית לבחינת חינוך ילדים בעלי צרכים מיוחדים. לאחר פרישתה הרצתה על זכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובמכללות למשפטים. היא חברה בוועד המנהל של האוניברסיטה העברית, נשיאת העמותה למשפט ציבורי ליד הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ויו"ר המערכת של כתב העת "הפרקליט", היוצא לאור על ידי לשכת עורכי הדין בישראל.

בשנת 2014, התמודדה דורנר בבחירות לנשיאות ישראל^[16]. בבחירות במליאת הכנסת זכתה ב-13 קולות של חברי הכנסת ולא העפילה לסיבוב השני, שבו נבחר הנשיא העשירי^[17].

דורנר עמדה בראש הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, שהגישה את המלצותיה בנובמבר 2015.

דורנר הודיעה על פרישתה הצפויה ממועצת העיתונות בתחילת פברואר 2021 על רקע חילוקי דעות בתוך המועצה, בין היתר בשל הקמת המכון הישראלי לעיתונות על ידי דורנר שהושק ב-7 בפברואר 2021^{[18][19][20][21][22]}. על פי דו"ח ועדת הביקורת של מועצת העיתונות, דורנר פעלה בניגוד עניינים בין כובעה כנשיאת המועצה ובין פעילותה להקמת המכון. מסקנות נוספות של הדו"ח היו כי כספי נאמנות בסך של עשרה מיליון ש"ח שהוקצו לחלוקת פרסים עיתונאיים הופנו על ידי דורנר למימון המכון החדש, וכי דורנר פעלה מול המועצה ומול ועדת הביקורת באופן שכלל לעיתים קרובות "שקרים" ו"חצאי אמיתות"^[23]. דורנר מצדה דרשה את פסילת הוועדה, שלטענתה פעלה בניגוד עניינים ומתוך משוא פנים, ועמדה על כך שאף לגוף העניין לא היה כל ניגוד עניינים בין תפקידה במועצת העיתונות להקמת המכון. באשר לטענה שהפנתה עשרה מיליון ש"ח מכספי מועצת העיתונות למימון המכון שהקימה, דורנר עמדה על כך כי הטענה שקרית: העיזבון לא נועד למועצת העיתונות, והמכון ממומן מכספה הפרטי.

החל מ-7 בפברואר 2021 היא מכהנת כנשיאת המכון הישראלי לעיתונות.

פרסים שקיבלה וכיבודים להם זכתה

• באוקטובר 2004 קיבלה את פרס לשכת עורכי הדין בשל תרומתה הערכית למשפט ולחברה ותואר כבוד מהאיגוד הישראלי לאיכות.
• בנובמבר 2005 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון ויצמן למדע^[24], וכן חברות כבוד במכון האמריקאי למשפט (American Law Institute). כן הוענק לה אות הוקרה על ידי התנועה לאיכות השלטון.
• בספטמבר 2008 הוענק לה אות הוקרה מתנועת אומ"ץ^[25].
• בספטמבר 2008 הוענק לה אות הוקרה מיוחד על תרומה לפיתוח ולאיכות המנהיגות בישראל מטעם ארגון LEAD לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל.
• בדצמבר 2008 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב^[26].
• ב-2010 נמנתה עם מדליקי שתים-עשרה המשואות ביום העצמאות ה-62 למדינת ישראל^[27].
• במאי 2011 קיבלה תואר עמיתת כבוד מהמכללה האקדמית בית ברל^[28].
• ביוני 2012 קיבלה תואר עמיתת כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים^[29].

משפחתה

דורנר הייתה נשואה משנת 1958 לשמואל דורנר, אותו הכירה במהלך לימודי המשפטים, והתאלמנה ממנו ב-2019. השניים התגוררו בירושלים ולהם שני בנים. אחד מהם הוא אריאל בנדור, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ובעשור השני של המאה ה-21, פרופסור מן המניין באוניברסיטת בר-אילן. דורנר מתגוררת בירושלים.

דורנר ידועה בפסיקותיה שתמכו בזכויות נשים והומוסקסואלים. בבג"ץ אל-על נ' דנילוביץ קבעה שהדייל יונתן דנילוביץ' זכאי לקבל מחברת אל על הטבות עבור בן זוגו, כפי שזכאי לכך עובד נשוי או ידוע בציבור. היא הורתה לצה"ל לאפשר לאליס מילר לעבור את המיונים לקורס טיס, שעד אז היה סגור בפני נשים. היא סברה שלרותי נחמני זכות על הביציות המופרות בזרע בעלה. בדעת מיעוט היא קבעה ש"חזקת השיתוף" חלה גם על זוגות שנישאו אחרי שנת 1974 (משמעות פסיקה זו היא מתן זכויות רבות יותר לאישה ברכוש בעלה, עוד בטרם הגירושין). דורנר גם החליטה להקל בעונשה של כרמלה בוחבוט, אישה שהרגה את בעלה, שהתעלל בה שנים רבות. בפסק-דינה מתחה דורנר ביקורת חריפה על הקהילה שבוחבוט השתייכה אליה, שידעה על מעשי ההתעללות ולא עשתה דבר.

ביחסה לנושאי דת ומדינה הובילה דורנר קו ליברלי. מחד, תמכה בדעת מיעוט בפתיחה מוחלטת של רחוב בר-אילן לתנועה בשבתות;^[30] מאידך קבעה, גם זאת בדעת מיעוט, כי אדם דתי רשאי למנוע שידור בשבת של תוכנית בהשתתפותו^[31]. דורנר גם תבעה מהמדינה להכיר בגיור רפורמי^[32].

דורנר לא הייתה בין השופטים המקבלים ללא פקפוק נימוקים שבביטחון. היא תמכה בשחרור רוב "קלפי המיקוח" שנחטפו בלבנון כדי לסייע בשחרורו של רון ארד, פרט לשייח עובייד ולמוסטפא דיראני;^[33] בעניין זה הייתה בדעת מיעוט מבין שלושת השופטים, אך בדיון הנוסף הפכה דעתה לדעת הרוב של שישה מתוך תשעה שופטים, לאחר שנשיא בית המשפט אהרן ברק שינה את דעתו המקורית והצטרף לדעתה. עם זאת, היא עיכבה את פינוי המאחזים ברצועת עזה ופסקה כי עקורי איקרית (ערבים אזרחי ישראל) לא יוכלו לשוב לשטח בו עמד כפרם, שכן היא קיבלה את טענת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כי הדבר עלול להיתפש כהכרה בזכות השיבה ולכן לפגוע באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל^[34].

דורנר ראתה את זכות הקניין כחזקה במיוחד.^{[דרוש מקור]} היא הייתה השופטת הראשונה שקבעה, בדעת מיעוט יחידה בין שבעה שופטים (בפרשת נוסייבה^[35]), כי יש לצמצם בהפקעת שטח פרטי, והכפיפה את ההפקעות למבחני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מאוחר יותר צוטטה דעתה בהרחבה, כאשר בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, קבע פה אחד בבג"ץ קרסיק שיש להשיב לבעליו קרקע שהופקעה עבור מטרה שלא יצאה אל הפועל. תפיסתה החזקה בעניין הקניין הפרטי אינה מבדילה בין קניין מוחשי לבין קניין רוחני. כך, ידועה דורנר בכך שאסרה על תחנות הרדיו של גלי צה"ל לשדר שירים מהמאגר של אקו"ם, עד שיסדירו התחנות את חובן לבעלי זכויות היוצרים בשירים ששידרו^[36].

בשלהי כהונתה של דורנר התחוללה סערה, כשבמסגרת בג"ץ מחויבות לשלום וצדק חברתי, ציוותה על המדינה להבהיר מהו סטנדרט הקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע אם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד (הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). בנוסף פסקה כי על הממשלה לתקצב השתלבותם של ילדים חריגים בחינוך הרגיל. פסיקות אלו, שנראו כמתערבות במדיניות התקציבית, הכעיסו חברי כנסת רבים, שסברו^[37] שזוהי הסגת גבול של בית המשפט לתחומה של הרשות המחוקקת. המדינה בתשובתה לבג"צ סירבה לדרישת דורנר^[38], ובג"צ ביטל את הדרישה^[39]. דורנר השיבה למבקריה בנאום פרישתה: היא ביקרה את חברי הכנסת המקיימים דיון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, והזכירה כי אחד מתפקידי בית המשפט הוא לאזן ולבלום את הממשלה והכנסת, במסגרת עקרון האיזונים והבלמים שעליו מושתת מבנה המשטר הדמוקרטי.

חופש הביטוי

דורנר תמכה בחופש הביטוי של גופים מסחריים, ובפסק דין שעורר בקורת אף צוותה על שידור ברדיו של פרסומת שנפסלה על "פגיעה בטעם טוב", בנימוק של חופש הביטוי^[40][14]. דורנר סירבה לראות בזכות האישה לכבוד ובאינטרס הציבורי "להגנה מפני פגיעה ברגשות" עילה מספקת לאיסור שידורי פורנוגרפיה, אשר לטעמה חוסים תחת חופש הביטוי. גם בפסק-דינה בעניין הסרט "ג'נין ג'נין" של הבמאי והשחקן מוחמד בכרי, פסקה כי יש להתיר את הקרנת הסרט. בשם חופש הביטוי גם הורתה השופטת דורנר לעיריית ירושלים לאפשר למאיר אינדור, פעיל ימין, לתלות ברחבי העיר כרזה ובה הכתובת: "יוסי שריד – שַמָּש של ערפאת"^[41]. דורנר תמכה בדעת הרוב שבטלה את הרשעתו של עיתונאי ערבי שתמך בזריקת בקבוקי תבערה^[42]. לעומת זאת, דורנר תמכה בדעת הרוב שהרשיע את בנימין זאב כהנא בהמרדה, וציינה שההגבלות בחוק "מאזנות כראוי בין חופש הביטוי לבין הצורך בהגנה על שלום הציבור"^[43].

מעצר

כשופטת בלטה דורנר בדגש ששמה על זכויות עצורים, ובעמדתה לצמצום השימוש במעצר עד תום ההליכים. דורנר גרסה בדעת מיעוט שמדיניות שיפוטית ראויה חייבת להורות על מעצר רק כאשר אין מוצא אחר. בהתאם לכך קבעה בעמדת מיעוט נגד שישה שופטים אחרים שכלל לא קמה עילת מעצר עד תום ההליכים לגנב רכב בעל עבר נקי^[44]. בנוסף, לדעתה אין לעצור אדם אם הראיות לאשמה אינן חזקות. בדעת מיעוט בעניין זאדה^[45] כתבה כי: "אין לעצור עד תום הליכי המשפט נאשם שבחומר הראיות נגדו מובנה ספק הפוגע בסבירות הסיכוי להרשעתו, וזאת אף אם חומר ראיות זה אינו מופרך ודי בו לצורך העברה אליו של נטל הבאת הראיות במשפט עצמו". על פסק דין חריג שלה, שאִפְשֵׁר מעצר ממושך של קטין חרדי שיידה אבנים בכביש בר-אילן^[14], הביעה חרטה לאחר זמן^[46].

משפט פלילי

דורנר בלטה גם ביחסה החשדני כלפי הודאות של נאשמים בעבירות פליליות. בפרשת אונס ורצח חנית קיקוס, פסקה שהנאשם במשפט זכאי בשני האישומים, כיוון שהודאתו במשטרה אינה מחוזקת במספיק ראיות חיצוניות. דורנר נוהגת לספר^[14] כי בתקופת עבודתה במשטרה ראתה פעמים רבות נאשמים מודים בפשעים שלא ביצעו, בשל הלחץ הרב שבו נמצאו בזמן החקירה. כך, פסקה דורנר כי יש לערוך לעמוס ברנס משפט חוזר בשל חשדות כבדים לכך שהודאתו הייתה שקרית והוצאה ממנו באלימות. על פסיקה זו הודה לה השופט חיים כהן במילים נרגשות, ואמר לה כי תיקנה את העוול שעשה הוא כאשר הרשיע את ברנס. הייתה זו שיחת הטלפון האחרונה שערך השופט כהן לפני שנפטר^[47].

דורנר הדגישה את עקרון השוויון בפני החוק, וזאת במיוחד כאשר דנה בעבירות המיוחסות לאישי ציבור, בניגוד לקו השיפוטי שסבר עד אז כי יש להקל עִמם^[48] היא הייתה השופטת היחידה שסברה כי הראיות מצביעות לכאורה על כך שיש להעמיד את בנימין נתניהו לדין בפרשת בר-און חברון, והרשיעה בדעת מיעוט את שמחה דיניץ, יו"ר הסוכנות, באשמת אי סדרים כספיים. את עקרון השוויון הפעילה לטובת איש הציבור כאשר עמדה בפניה עתירה שביקשה לפסול את צחי הנגבי מלשמש במשרת השר לביטחון פנים בשל האשמות שהועלו נגדו: דורנר פסקה כי זכויות האזרח של הנגבי, וזכותו "לממש את מפעל חייו" כאיש ציבור, פועלות לטובתו ומונעות את פסילתו^[49].

• שוקי שטאובר, עו"ד ועוד, 2005, הפרק "השופטת דליה דורנר".
• ללא גלימה - שיחות עם שופטי בית המשפט העליון - הפרק: דליה דורנר, הוצאת למשכל - ידיעות ספרים, 2017, עמ' 145 - 170^[50]
• יורם יובל, ישראל - שיחת נפש, כנרת זמורה ביתן, 2012, עמ' 106 - 112 (הספר בקטלוג ULI)

ספר יובל לכבודה

• שולמית אלמוג, דורית ביניש, יעד רותם (עורכים), ספר דליה דורנר, נבו 2009.
• משה נגבי, משיכון עולים לעליון, "ספר דליה דורנר", באתר הארץ, 20 ביולי 2009

מדיה וקבצים בנושא דליה דורנר בוויקישיתוף

• דליה דורנר, באתר הרשות השופטת
• שרון אברהם וייס, דליה דורנר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• דליה דורנר, המשטר החוקתי בישראל - קורס מצולם, באתר "אוניברסיטה מצולמת"
• דליה דורנר, חזקת החפות במשפט המינהלי, באתר חדשות מחלקה ראשונה, מתוך הרצאה שניתנה ביום 21 בדצמבר 2003 בפני הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין
• אלכסנדר (סנדי) קדר, פנינה אלון, עידן לרון וענת רום, ‏ריאיון עם השופטת (בדימוס) דליה דורנר, דין ודברים ‏א, עמ' 15–63 (2005)
• עידן אהרון, להתראות, חברה אמיצה, באתר GoGay,‏ 5 במרץ 2004 - סיכום הפסיקה של השופטת דורנר (כיום, מתוך ארכיון האינטרנט "archive.is")
• דליה קרפל, ציונות, מצוינות וכבוד האדם. זה הבסיס, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2006
• יעל ולצר, "זה מסוכן שכל שופט מחוזי יכול לסגור עיתון", באתר הארץ, 6 באפריל 2008
• הראל עילם, תקציר מנהלים: ראיון עבודה מהיר עם נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר, באתר כלכליסט, 11 באוקטובר 2011
• דפנה ברק-ארז, אייל גרוס, הזכויות החברתיות והמאבק על אזרחות חברתית בישראל: מעבר לזכות בכבוד - אזכור תרומתה של דורנר להגנה על הזכויות החברתיות בפסיקתו של בית המשפט העליון‏
• חוצה ישראל : רינו צרור בריאיון עם דליה דורנר, בערוץ היוטיוב של הטלוויזיה החינוכית
• דוד ורטהיים‏, "כשהגעתי למועצת העיתונות, המוסד הזה לא פעל. כיום הוא על המפה", באתר וואלה‏, 9 בספטמבר 2013
• פישל רוזנפלד, "אתיקה פנימית שסותרת את חופש העיתונות", באתר כל הזמן, 16 באפריל 2018
• השופטת בדימוס דליה דורנר - ראיון, עלי משפט ז, תשס"ט
• שולמית אלמוג, ‏"גלוי וכסוי בלשון" - על כתיבתה השיפוטית של דליה דורנר, מחקרי משפט, כ"ב, תשס"ו, באתר SSRN
• יפה זילברשץ, ההיבט הלאומי של המדינה היהודית בפסיקתה של השופטת דורנר, מחקרי משפט, כ"ב, תשס"ו, באתר JSTOR
• מוריה קור, דליה דורנר: "צריך להסדיר את הכוח הבלתי מרוסן של הרשתות החברתיות", באתר ישראל היום, 28 בינואר 2021
• דליה דורנר (1934-), דף שער בספרייה הלאומית
• דפנה לוי, ראיון אישי עם דליה דורנר בפודקאסט ״על החיים ועל המוות״, 10 בפברואר 2023