ההחלטה על תוכנית ההתנתקות

רקע היסטורי

מאז ספטמבר 2000 הייתה מדינת ישראל נתונה תחת מתקפת טרור מצד הפלסטינים במסגרת האינתיפאדה השנייה. באמצעות הגברת הפעילות הצבאית ובניית גדר ההפרדה, הצליחה ישראל לבלום בהדרגה את הטרור הפלסטיני שהסב לישראל כ-1,000 אבדות בחמש שנים (עד ל-2005). מרצועת עזה, המוקפת כולה על ידי גדר, לא יצאו כמעט פיגועי התאבדות מוצלחים אך ארגוני הטרור הפגיזו את יישובי גוש קטיף ויישובי עוטף עזה והנגב המערבי במאות רקטות קסאם ובאלפי פצצות מרגמה. העיר שדרות, הסמוכה לרצועת עזה, החלה לספוג מאות רקטות, שגרמו למספר הרוגים. צה"ל ערך בתגובה מספר מבצעים גדולים ברצועה, שאומנם הביאו לשקט זמני, אך זכו לביקורת בינלאומית קשה עקב הנזק הרב שנגרם לפלסטינים.

ב־19 במרץ 2001 פורסמה בעיתון "הארץ ידיעה מאת זאב שיף כי שרון מוכן לפנות את נצרים, מורג וכפר דרום במסגרת הסדר ביניים מתמשך. הידיעה הוכחשה נמרצות על ידי לשכת ראש הממשלה (שהיה באותו זמן בוושינגטון) זמן קצר לאחר שנבחר על יסוד ההבטחה שימנע מביצוע צעדים כלשהם לקראת הפלסטינים.

בשנת 2003 נערכו בחירות לכנסת השש עשרה ובהן זכה הליכוד ב-38 מנדטים. הליכוד רץ תחת הנהגתו של אריאל שרון ששלל מהלכים חד צדדיים והכריז במפורש "דין נצרים כדין תל אביב". יריבו העיקרי היה עמרם מצנע ממפלגת העבודה שרץ תחת ההבטחה לפינוי חד-צדדי של מספר התנחלויות בשומרון וברצועת עזה. שרון הקים את ממשלת ישראל השלושים, שהייתה יציבה למדי, והתבססה על קואליציה של מפלגות מרכז וימין.

הולדה

שרון העלה את ההצעה אחרי כשלוש שנים בראשות הממשלה, לאחר שהתבטא מספר פעמים בזכות מדיניות ההפרדה. התחלת גלגול הרעיון באופן פומבי הייתה בועידת ראש הממשלה ליצוא ולשיתוף פעולה בינלאומי שנערכה ב־20 בנובמבר 2003, בנאום הזכיר אמנם שרון את מפת הדרכים אולם הצהיר כי הוא שוקל צעדים חד צדדיים. ב־5 בדצמבר, קרא אהוד אולמרט, שהחליף את שרון המצונן באזכרה לזכרו של דוד בן-גוריון לנסיגה חד צדדית^[4]. ההצגה הרשמית (גם אם בצורה כללית) של ההתנתקות ברצועת עזה וביו"ש הייתה של שרון בכנס הרצליה ב־18 בדצמבר 2003. ב־2 בפברואר 2004 הוא דיבר לראשונה במפורש בראיון ^[5] עיתונאי עם יואל מרקוס בעיתון "הארץ" על הורדת 17 יישובים ברצועת עזה ושלושה בשומרון.

מכיוון שהשנים שקדמו להצעה אופיינו בעיקר בחוסר מעש מדיני, היו רוב ההתייחסויות להצעה כאל ספין תקשורתי, שנועד להדוף ביקורת משמאל כמו הקודמים לו. שרון המשיך בדחיפת ההצעה, באמרו כי הבין שהשהייה ברצועת עזה מנוגדת לאינטרסים של ישראל.

לדברי שרון, ממילא לא תישאר ישראל, בסופו של דבר, באזורים מסוימים של 'ארץ ישראל השלמה', ולכן אין טעם להמשיך לשפוך שם דם וכסף. כמו כן, ייתכן כי מטרתו של שרון הייתה לחסום בהצעתו את יוזמת ז'נבה של יוסי ביילין, שאותה ראה כמסוכנת לעתידה של מדינת ישראל. תגובת הימין האינסטינקטיבית הייתה תחושה של הלם ובגידה, והתמצתה בביטוי שמסר ח"כ יוסי שריד לח"כ צבי הנדל: "עומק העקירה - כעומק החקירה", שפירושו כי שרון מנסה לרצות את השמאל, על מנת שיניח לו בתיקים שנחקרו, בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן, טענה ששותפים לה מאוחר יותר העיתונאים רביב דרוקר ועפר שלח בספרם "בומרנג", שם הם כותבים כי "תוכנית הפינוי נולדה כי שרון היה משוכנע שעדנה ארבל תגיש נגדו כתב אישום". גדי בלום וניר חפץ, בספרם "הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון", שוללים טענה זו, ומציינים ששרון היה מוכן לוויתורים קיצוניים עוד לפני תחילת החקירה נגדו^[6].

על פי פרסומים בתקשורת, גורמי צבא וביטחון בכירים הופתעו לפרסום התוכנית באמצעי התקשורת, מאחר שלא נערך דיון מקדים עם הצבא לגבי התוכנית, וצה"ל לא היה שותף בתהליך קבלה ההחלטה. גם הקבינט המדיני-ביטחוני לא היה שותף מלא לקבלת ההחלטה, שהוכרעה בידי פורום החווה ובהתייעצות עם קציני צה"ל מקורבים^[7].

מכתב ההצהרות האמריקני

ערך מורחב – המכתב של בוש לשרון

כחלק מההכנה של קבלת תוכנית ההתנתקות בימין, הפעיל שרון שדולה חזקה בממשל האמריקני לקבלת התוכנית. למרות נטייה של הממשל האמריקאי לדחות את העיסוק בעניין עד סיום הבחירות לנשיאות בארה"ב, לחץ דיפלומטי רב בראשותו של דב וייסגלס שכנע את בכירי הממשל האמריקני לתמוך בתוכנית.

ואכן, באפריל 2004 נפגש שרון עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן וקיבל ממנו הבטחות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים. הבטחות אלו סוכמו במכתב של בוש לשרון מיום ה־14 באפריל 2004^[8].עם ההתחייבויות המשמעותיות נמנו:

• שלילת זכות השיבה וחזרתם של הפליטים לתחומי 1947.
• הכרזה אמריקנית שהגבולות העתידיים לא יתאמו לקו הירוק של 1949. בשל עקרון גושי ההתיישבות וגבולות בני הגנה.
• מניעת ניהול משא ומתן מדיני, כמו גם מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית, כל עוד לא יפורקו ארגוני הטרור ויבוצעו רפורמות משמעותיות.

הפלסטינים קיבלו במורת רוח ובהתמרמרות רבה מכתב זה, שנתפס כנוטה לצד ישראל. מתנגדי הנסיגה מצידם טענו כי בנאומו של בוש ובמסמך שהפיץ שרון, אין הבטחות מפורשות כי אם ניסוחים מעורפלים בלבד. מעבר לכך, נטען שגם אם מדובר בהבטחה, הממשלים הבאים יכולים להתנכר להבטחות אלו, כפי שהתכחשו להבטחתם לסיוע כספי בעקבות הנסיגה מלבנון.

משאל מתפקדי הליכוד

כעבור כמה חודשים עמד שרון מול דיון עוין במוסדות הליכוד, ועל מנת להימנע מהדיון הציע לקחת את ההצעה למשאל בין חברי הליכוד. ההצעה עוררה טענות רבות. נטען שאם ראש הממשלה מעוניין ללכת למשאל בנושא כל-כך גורלי, עליו להביא את השאלה להכרעת העם ולא להכרעת חברי מפלגתו. מאידך נטען שמשאל עם אינו כלי מקובל בדמוקרטיה הייצוגית של ישראל. שרון סירב ללכת למשאל עם, ובהסתמכו על סקרים שחזו פער של כ-20% אחוז לטובת תוכניתו, החליט שרון ב-9 באפריל 2004 להביא את ההתנתקות למשאל בקרב מתפקדי הליכוד, והודיע כי יקבל את תוצאות המשאל, תהיינה אשר תהיינה. ב-11 באפריל הודיעה ועדת הבחירות המרכזית של הליכוד, בראשות השופט בדימוס ד"ר צבי כהן, כי משאל מתפקדי הליכוד יתקיים ב-29 באפריל, בין השעות עשר בבוקר לחצות. המועד לא התחשב בעובדה שביום זה אמור היה להתקיים גם הפיינל פור בתל אביב. כשהתקרב מועד ההצבעה, הוחלט לדחות את ההצבעה ל-2 במאי מסיבה זו, בתקווה להעלאת אחוז המצביעים ולהגברת סיכוייו של שרון לנצח.

לקראת המשאל הפנים מפלגתי התארגנה מועצת יש"ע להשפיע על חברי הליכוד. בגייסה את כל משאביה האנושיים והכספיים, היא הניעה את המתנחלים ותומכיהם להשפיע אישית על חברי הליכוד והפעילה קמפיין פרסומי מאסיבי.

ראש הממשלה לא ניהל קמפיין משמעותי בתוך הליכוד, והמלאכה בוצעה בעיקר על ידי ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט. יש שראו בסירובו של שרון לנהל קמפיין הולם עוד ראיה לחוסר רצינותו. עם זאת, שרון הפעיל לחץ פוליטי כבד על שריו הבכירים להודיע פומבית על תמיכתם בתוכנית.

ב-2 במאי החליט הליכוד ברוב גדול לדחות את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה^[9]. תנועת שינוי, השותפה הקואליציונית העיקרית של הליכוד בממשלה, דרשה מראש הממשלה להביא את ההצעה להכרעה לאומית, להבדיל מההכרעה הפנים מפלגתית בליכוד. למרות הצהרתו של שרון כי הוא מכבד את תוצאת המשאל, שרון ביצע בפועל שינויים קוסמטיים זעירים בתוכנית, והביא אותה לאישור הממשלה, בטענה שזוהי תוכנית שונה מהתוכנית המקורית. על התחמקות זו מהתחייבותו-שלו ספג שרון ביקורת קשה ממתנגדי התוכנית.

ב־15 במאי קיים "מטה הרוב" (איחוד של ארגוני שמאל, ביניהם שלום עכשיו ומפלגת העבודה) הפגנה גדולה בכיכר רבין שבה קרא "לצאת מעזה ולהתחיל לדבר"^[10]. ההפגנה התרחשה יומיים אחרי שנהרגו 11 חיילי צה"ל בפעילות מבצעית בשכונת זייתון וברפיח ברצועת עזה^[11][12].

ב־18 במאי נערך מבצע קשת בענן בעיר רפיח כנגד תשתית הטרור המקומית ומנהרות ההברחה^[13]. במהלך המבצע נהרגו 53 פלסטינים, מהם 41 מחבלים ונזק רב נגרם למחנה הפליטים^[14][15]. עשרות בתים נהרסו על ידי דחפורי צה"ל וגררו ביקורת בינלאומית קשה^[16]. המבצע העלה לסדר היום את בעיית ציר פילדלפי בתוכנית ההתנתקות.

העלאה בממשלה

בסופו של דבר החליט ראש הממשלה להעלות תוכנית דומה להצבעה בממשלה. לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, הובאה להצבעה (ב־6 ביוני 2004) הצעת פשרה מתוקנת שהחליטה שישראל תצא מרצועת עזה ולמרות זאת קבעה שאין בכך החלטה על פינוי יישובים^[17][18][19]. באשר לסתירה שבדברים, היו מי שבחרו להתעלם ממנה והיו מי שאמרו שזהו מס שפתיים לימין. על מנת להבטיח את הרוב בממשלה להצעה, פיטר ראש הממשלה שניים משרי הימין: בנימין אלון ואביגדור ליברמן^[20], בצעד שנוי במחלוקת^[21][22], שאף ספג ביקורת משופטי בג"ץ^[23]. החלטה זו הביאה לפרישת האיחוד הלאומי ומקצת המפד"ל מהממשלה^[24].

על-פי הצהרות שרון, תוכנית ההתנתקות אמורה הייתה להתבצע עד סוף 2005, ולהביא להסרת הנוכחות הישראלית ברצועת עזה^[25]. בשלב מסוים נשקלה האפשרות לאפשר נוכחות מצרית ברצועה, על מנת לדאוג ליציבות ולסדר, וזאת כתחליף לרשות הפלסטינית איתה ממשלת ישראל סרבה לדון.

תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה העלתה שאלות דומות לגבי יהודה והשומרון. בהצהרותיו לנשיא בוש, הבטיח שרון לפנות גם כמה מההתנחלויות בצפון השומרון.

בעקבות החלטת הממשלה

ערך מורחב – המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

התגובות על התקדמות ביצוע תוכנית ההתנתקות היו שונות.אנשי גוש קטיף החליטו לצאת בקמפיין ציבורי בשורה של פעילויות נגד ההחלטה.אחת מהפעילויות הייתה ליצור שרשרת אנושית לאורך 90 הקילומטרים מגוש קטיף לירושלים, ב-25 ביולי 2004, ז' אב התשס"ד, בסמוך לתשעה באב. על פי דיווחי המשטרה הגיעו לשרשרת האנושית כ-130 אלף איש שעמדו בצידי הכבישים בין גוש קטיף לירושלים, במפגן שקט של הזדהות עם תושבי גוש קטיף. לטענת אנשי גוש קטיף הגיעו למעלה מ-200 אלף איש.

חלק ממתנגדי התכנית איימו בצעדים שקטים פחות. חגי בן ארצי, הצהיר בראיון כי לא ייצא חי מביתו. יואל מרקוס התריע ב'הארץ', וראש השב"כ אבי דיכטר התריע בישיבת ממשלה שגברו הסיכונים שאיש ימין קיצוני ינסה לפגוע באריאל שרון. כמו כן אמר דיכטר^[26] כי "מתנחלים חמושים ברובי צבע יירו בעת הפינוי לעבר חבריהם כדי ליצור בהלה כאילו החיילים הם היורים. בתגובה המתנחלים ישיבו באש חיה לעבר חיילי צה"ל". הכותרת בידיעות אחרונות הייתה "תסריט האימים". בעת הפינוי עצמו לא היה זכר לכל אלו.

גם הצד הפלסטיני לא נותר שלו. ברצועת עזה נוצר מצב של אנרכיה, בעקבות מלחמות "ירושה" על השלל שעתיד ליפול בחיקם. כך בוצעו על ידי אנשי דחלאן חטיפות של אנשים שונים, שכולם שוחררו בחיים רק לאחר התערבות של יו"ר הרשות, יאסר ערפאת.

ב-14 בספטמבר 2004 קיבל הקבינט המדיני-ביטחוני את עקרונות החקיקה לפיצויים. מיום זה מתנחלים שירצו להתפנות יוכלו לקבל מקדמות על חשבון הפיצויים. כניסת ההליך לשלב מעשי הלהיטה את הרוחות. שר האוצר, בנימין נתניהו, קרא לעריכת משאל עם, באמרו כי משאל עם יפחית את ההתלהמות בקרב הציבור הלאומי וציבור המתיישבים.^[27]. התקבלו איומים על חייו של ראש הממשלה ושל ראש מנהלת ההתנתקות יונתן בשיא, שהוצמדה לו אבטחה^[28].

אחרי אישור התוכנית בממשלה, נדרש היה אישורה בכנסת לצורך מימושה. אישור התכנית בכנסת הושפע מהסלמה שחלה ברצועת עזה.

מבצע ימי תשובה

ב-30 בספטמבר 2004 פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון הרצועה אחרי ששני ילדים נהרגו ממטח רקטות קסאם על העיר שדרות. במבצע זה נכנסו כוחות צה"ל לבית חאנון, בית לאהיא ומחנה הפליטים ג'בליה במטרה למנוע את ירי רקטות הקסאם אל עבר שדרות ויישובי גוש קטיף. במהלך המבצע נהרגו עוד 3 ישראלים, ואילו הפלסטינים שילמו מחיר כבד: כ-133 פלסטינים, רובם הגדול מחבלים, נהרגו במהלך המבצע, ועשרות בתים נהרסו.

הפלסטינים והשמאל האשימו את שרון בניסיון להבעיר את הרצועה בשביל לצאת מעזה בשיטת האדמה החרוכה, ואילו מתנגדי ההתנתקות טענו שיציאה מעזה תביא לכך שרקטות קסאם ינחתו גם באשקלון ובחוות השקמים.

ההצבעה בכנסת

ב-26 באוקטובר 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה דרמטית בכנסת, ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים^[29], כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, חברי הכנסת מסיעות העבודה ומרצ הצביעו בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו^{[30] [31]}. השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה (בהתאם לעקרון האחריות המשותפת^[32]). בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). בעקבות ההצבעה העמידו בנימין נתניהו ולימור לבנת שהצביעו בעד תוכנית ההתנתקות יחד עם המפד"ל אולטימטום לגבי החלטה על משאל עם. המפד"ל אכן פרשה בתחילת נובמבר לאחר שהאולטימטום פג, אולם נתניהו ולבנת לא התפטרו מהממשלה (ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו.)

חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את הפיצויים למפונים, אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005^[33].

בעקבות ההתקדמות לעבר תהליך ההתנתקות וההסכמה על הצטרפות מפלגת העבודה והחרדים לממשלת שרון, החריפו מתנגדי ההתנתקות את מאבקם. קציני מילואים הודיעו שיסרבו פקודה. בצמתים, בערים ובגוש קטיף עצמו נערכו הפגנות, שבגדולות שבהן נכחו למעלה מ-100 אלף איש.

ערך מורחב – המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות

החל מתחילת אפריל 2005 עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן.

לקראת יום העצמאות פתחו מתנגדי ההתנתקות במבצע "כתום" שבמסגרתו חולקו (במימון מועצת יש"ע) סרטים כתומים רבים.

המטה העולמי להצלת העם והארץ ערך כנס תחת הכותרת "מי לה' אלי", בהשתתפות אלפים בבנייני האומה. במסגרת הכנס נשאו נאומים בזכות סירוב פקודה והצדיעו לסרבנים, הרבנים תקעו בשופרות ולבשו שקים לאות אבל על קבלת התוכנית.

בתחילה יולי פתחו חברי הכנסת של הליכוד המתנגדים לתוכנית (בראשות עוזי לנדאו) בקמפיין, הכולל פרסום חוצות, המנסה לשכנע את הציבור להתנגד לתוכנית מטעמים ביטחוניים. בקמפיין צוטטו אישים ביטחוניים בכירים (כראש השב"כ, יובל דיסקין, וכרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון), בדבר הסכנות שטומנת בחובה התוכנית.

קבוצה גדולה מרבני הציבור הדתי לאומי בראשות הרב אברהם שפירא, קראו לסרב לפקודת הפינוי. לעומתם רבנים אחרים וביניהם הרב שלמה אבינר ומרדכי אלון התנגדו לסירוב פקודה מטעמים שונים.

כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב^{[דרוש מקור]} כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חוששים שהתוכנית תראה כבריחה, 21% מציינים חשש מהגברת הטרור. רק 9% תולים את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל.

חלק ממבקריה של התוכנית טענו שהיא התקבלה בדרך לא דרך, בפורום מצומצם של אנשי שרון, ללא הליך מסודר של דיונים מדיניים בממשלה, בצבא ובמועצה לביטחון לאומי. הרמטכ"ל משה יעלון טען כי לא היה שותף בהתייעצות בקבלת ההחלטה, אלא שמע עליה משר הביטחון שאול מופז, ולאחר מכן במאמר של יואל מרקוס וכי התוכנית התקבלה ללא דיונים ועבודת מטה באופן חובבני^{[דרוש מקור: לינק למאמר של מרקוס]}. את דבריו חיזק מבקר המדינה בדוח שהוציא בסוף ספטמבר 2006 כתב כי ראשי המועצה לביטחון לאומי שמעו על ההחלטה בטלוויזיה^[34].

• יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004
• רביב דרוקר ועפר שלח, בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפאדה השנייה, הוצאת כתר, 2005.

• תוכנית ההתנתקות באתר משרד ראש הממשלה
• מכתב מתורגם של הנשיא בוש
• פורסם: 15.04.04 , 00:04, מכתב הנשיא בוש, באתר ynet, 15 באפריל 2004 - לפי טענת שרון, המכתב - שניתן תמורת תוכנית ההתנתקות - מבטיח את גושי התיישבות ביו"ש ושולל את "זכות השיבה"
• "בומרנג" - החקירה שהביאה לנסיגה, כתבה על ספרם של דרוקר ושלח המציג את התחקיר שערכו על המהלכים שקדמו להחלטה על תוכנית ההתנתקות, באתר "ערוץ 7"
• מסמך בנושא ההתמודדות עם הנסיגה הצפויה ברצועה - תרגום מסמך של החמאס בנושא התגובה להתנתקות, המרכז למורשת המודיעין
• בן כספית, כך נולדה תוכנית ההתנתקות, באתר nrg‏, 16 ביולי 2005
• משה (בוגי) יעלון, ההתנתקות מן האמת ומן המציאות, באתר nrg‏, 24 בפברואר 2006 - מאמר מאת משה יעלון על הכשלים בקבלת ההחלטות על תוכנית ההתנתקות

ראו עוד קישורים במאמר: תוכנית ההתנתקות