הליגה הערבית

כבר בשנת 1942 החלה הממלכה המאוחדת לפעול להקמת הליגה הערבית על מנת לשמור על האינטרסים שלה במזרח התיכון^[2].היוזמה להקמת הארגון הייתה של ממשלת מצרים, בתמיכת בריטניה, ששלטה על חלקים גדולים מן המזרח-התיכון בשנות הארבעים. בשנת 1942 ניסתה בריטניה ליצור שיתוף-פעולה בינה לבין מדינות ערב במלחמת העולם השנייה. שיתוף-פעולה כזה היה חיוני, כיוון שחלק גדול מהמנהיגים הערביים נטו לתמוך בגרמניה, ומכיוון שקרבות קשים התנהלו בצפון אפריקה והיו עלולים להתפשט לתוך המזרח התיכון.בין השנים 1942–1944 נערכו פגישות הכנה בין המדינות המייסדות כאשר מצרים היא זו שהובילה את השיחות^[3]. בספטמבר-אוקטובר 1944 נערכה באלכסנדריה שבמצרים ועידה מכינה, שהמליצה על הקמת ליגה של מדינות ערב. הוועידה הסתימה ב-7 באוקטובר 1944, אז נוסח "פרוטוקול אלכסנדריה", שעליו חתמו נציגי מצרים, עיראק, עבר הירדן, סוריה ולבנון (לנציגי ערב הסעודית ותימן לא הייתה סמכות לחתום ללא אישור מלכיהם). הפרוטוקול כלל את עקרונות האיחוד, והסעיפים העיקריים שלו נכללו לאחר מכן באמנת הליגה הערבית.

מטרתה הראשית של הליגה מוגדרת כך:

לשמש את טובת כל המדינות הערביות, להבטיח תנאים טובים יותר לכל המדינות הערביות, להבטיח את עתידן של כל המדינות הערביות ולמלא את התקוות והציפיות של כל המדינות הערביות.

לפי סעיף 7 לתקנות הארגון (היה בתוקף עד פסגת אלג'יריה – 22–23 במרץ 2005), 'החלטהשתתקבל על–ידי המועצה פה אחד, תחייב את כל המדינות המשתתפות בחבר, והחלטה שתתקבל ברוב דעות, לא תחייב אלא את מי שיצביע בעדה', כלומר לכל מדינה ערבית יש זכות וטו על כל החלטה ומכאן הרצון להגיע להסכמה כללית כדי שהחלטה תהיה אופרטיבית ומחייבת את כל חברות הליגה.^[4] בפסגת אלג'יריה הוחלט כי התקנות ישונו, ובחלק מההחלטות יידרש רוב של שני-שלישים בלבד, ואף רוב רגיל בסוגיות מנהלתיות. כמו כן, הוחלט לאפשר קבלת החלטות בהצבעה במקרה של העדר קונצנזוס. שינויים אלה בעתיד יאפשרו לליגה הערבית לעמוד בקצב האירועים והאתגרים ולהכריע בסוגיות בלי להזדקק לקונצנזוס, שמעכב קבלת ההחלטות.

עד שנת 1950 נחתמו בין המדינות המייסדות הסכמי תרבות, הסכמים כלכליים והסכמי הגנה הדדית, ובשנת 1953 הוקמה מועצה כלכלית-חברתית.

'פרוטוקול אלכסנדריה' כלל נספח על פלסטין, בו הודגשה זכותם של הערבים לעצמאות והובטח סיוע למאבקם. לאמנת-היסוד של הליגה צורף נספח בדבר עצמאות פלסטין. נקבע שכל עוד אין מדינה לפלסטינים, הם ייוצגו בליגה על ידי "מייצג פלסטין" שימונה על ידי הוועדה.^[5] לנציג ערביי ארץ-ישראל במוסדות הליגה במעמד משקיף^[6] מונה מוסא אל-עלמי. ^[7] בכך למעשה, נטלו לעצמן מדינות ערב חסות על הפלסטינים ועל מאבקם בציונות^[8].בתקופה שבין תום מלחמת העולם השנייה ובין מלחמת העצמאות עסקה הליגה הערבית באופן תכוף בשאלת ארץ ישראל. הכינוסים שעסקו בכך התקיימו באינשאס (אנ') (מצרים, מאי 1946), בלודאן (סוריה, יוני 1946), צופאר (לבנון, 16–19 בספטמבר 1947)^[9] ועאליה (לבנון, אוקטובר 1947).בשנת 1946 הכריזה הליגה על חרם של מדינות ערב על סחר עם היישוב היהודי בארץ ישראל^[10].בשנים 1947–1949, התנהלו כינוסי הליגה באופן שוטף. הליגה הייתה המפעילה להלכה של "צבא ההצלה", אם כי בפועל הפיקוד היה בידי פאוזי אל קאוקג'י. ברקע דיוני הליגה התגבשה התוכנית להצטרפות הצבאות הסדירים של מדינות ערב למלחמה.מנהיג הפלסטינים אמין אל-חוסייני טען בזיכרונותיו ב-1954, כי החלטות המושב השלישי של מועצת הליגה בעאליה בלבנון בין ה-7 וה-9 באוקטובר 1947, שבו הוחלט על תמרונים צבאיים ועל הכנות לפלישה לארץ ישראל, היו ראשית הבגידה של מדינות ערב בעניין הפלסטיני. מושב מועצת הליגה בקהיר ב-7 בפברואר 1948 דחה את דרישת הוועד הערבי העליון להקמת ממשלה פלסטינית זמנית במקביל לפינוי הבריטי, ולמסירת השלטון באזורים המפונים לידי "ועדות לאומיות". כמו כן, הוא לא אישר מינוי נציג של הוועד ליד המפקדה הכללית של צבאות הפלישה לארץ ישראל^[11].

את עמדתה האנטישמית של הליגה כלפי היהודים, התנגדותה להחלטת החלוקה וכוונתם של מדינות ערב לסכלה בכוח היטיב לבטא בסדרת הצהרות מזכיר הליגה הערבית באותה העת עבד א-רחמן עזאם:

"הערבים מתעבים את עצם נוכחותם של היהודים בארץ ישראל. לדעת הערבים, היהודים הם אורגניזם זר אשר הגיע לכאן ללא הסכמתם, אורגניזם אשר מסרב להתבולל באורח החיים הערבי. זו בעיה".^[12]

"אנחנו נטאטא אותם אל הים".^[13]

"אני עצמי מקווה שהיהודים לא יכפו עלינו את המלחמה, מפני שזאת תהיה מלחמת השמד וזה יהיה טבח מסוכן, שיירשם בהיסטוריה כפי שנרשמו הטבח המונגולי ומלחמות מסעי הצלב".^[14]

בשל נקמת המימסדים של מדינות ערב בהכוונת הליגה הערבית^[15][16] את תקומת מדינת ישראל ותבוסתן בקרב נעקרו הקהילות היהודיות בארצות ערב ובאיראן, ומאות אלפי היהודים שחיו בהן אלפי שנה היו לפליטים חסרי כל שרכושם הולאם.

לאחר סיומה של המלחמה, הפעילה הליגה את ועדת "החרם הערבי", שמקום מושבה בדמשק. על אף מרכזיותו של הסכסוך הישראלי-ערבי בסדר היום של הליגה הערבית, לא הצליח הארגון לגבש מדיניות אחידה בנושא זה או בנושא בעיית הפליטים הפלסטינים. בשנת 1949 סיפחה ירדן את הגדה המערבית והעניקה אזרחות לפליטים הפלסטינים שישבו בתחומה, בניגוד לדעת מדינות ערב האחרות.

תוכנית הליגה הערבית להטיית מי הירדן

תוכנית ג'ונסטון (1955-1953) סיכמה את המשא ומתן בין המדינות הגובלות בירדן לניצול משותף של מי הנהר בהקציבה לישראל כ-40% ממי אגן הירדן. הוועדה הטכנית של הליגה הערבית אישרה את התוכנית, אולם הוועדה המדינית של הליגה, שהתכנסה באוקטובר 1955, דחתה אותה משום שסוריה חששה שהמים יאפשרו לישראל להכפיל אוכלוסיתה ואת שאיפות ההתפשטות שלה ועלולה להיראות כהכרה של מדינות ערב במדינה היהודית.

ישראל לא קפאה על שמריה ועמדה להשלים את פרויקט המוביל הארצי באביב 1964. ארצות הברית הבהירה ליוזמי תוכנית ההטיה המוקדמת שתתנגד לה בתוקף ותסייע לישראל לסכלה, ועל כן התמהמהו מדינות ערב בפרסומה ובניסיונות לבצעה עד 1964.^[17] לקראת השלמת הפרויקט הישראלי התכנסה ועידת הפסגה הערבית הראשונה בקהיר בין ה-13 ל-16 בינואר 1964 דחתה את העמדה הסורית לפתוח בפעילות צבאית לסיכול המוביל ואימצה את העמדה המצרית על תוכנית בת שלושה סעיפים:

• הטיית מקורות הירדן החצבאני והבניאס – תעלת ההטיה הסורית-לבנונית
• הקמת מפקדה ערבית מאוחדת (מפע"ם) להגנה על מפעל ההטיה וחיזוק צבאות המדינות הגובלות בישראל כדי להדוף התקפה מצידה.
• הקמת "הארגון לשחרור פלסטין", אש"ף, לטיפוח "הישות הפלסטינית".

בספטמבר 1964 התכנסה ועידת הפסגה הערבית השנייה והתוותה את תוכנית ההטיה המפורטת: בתוך כ-18 חודש יוטו מי החצבאני בשטח לבנון, חלקם אל הליטאני וחלקם אל הבניאס ובתוך שנתיים יוטו מי הבניאס, בתעלה לאורך 70 ק"מ, אל הירמוך. בסמוך למוחייבה יוקם סכר שימנע מישראל אפשרות להשתמש במי הירמוך.^[18]

תוכנית הליגה הערבית להטיית מי הירדן המחישה את מידת האיבה לישראל במדינות ערב ומעידה על עומקו של הסכסוך הערבי-ישראלי, שכן היא נועדה בראש ובראשונה לסכל את מפעל הדגל של המדינה הצעירה, עורק חייה – מוביל המים הארצי של ישראל, שנחשב בעיניהם למעשה של גזלת מים השייכים לערבים. זהו גם מקרה מובהק של הפרת תקנות הלסינקי (אנ') מצד לבנון, סוריה וירדן בדבר חלוקה הוגנת של משאבי מים משותפים.

כמו כן הוחלט בפסגת ינואר על הקמת ארגוני-משנה בין-ערביים לחינוך, תרבות ומדע.

הליגה והסכם השלום בין ישראל למצרים

ב-1979 התחולל משבר בארגון עקב חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל, הסכם שבא בעקבות ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת בירושלים ב-1977, להפתעת כל מדינות הליגה. מצרים הורחקה מהארגון, ומטה הארגון הועבר מקהיר לתוניס. מצרים הוחזרה לארגון עשר שנים מאוחר יותר ב-1989, ובאותה שנה חזר מטה הארגון לקהיר. גם "הסכם אוסלו" בין ישראל לאש"ף ב-1993 לא נעשה בתיאום עם הליגה הערבית.

הליגה ויוזמת השלום הערבית

ערך מורחב – יוזמת השלום הערבית

יוזמת השלום הערבית היא תוכנית מדינית של הליגה הערבית ממרץ 2002 שאושררה במרץ 2007 בערב הסעודית לסיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ולפיה ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה משטחי רמת הגולן, רצועת עזה ויהודה ושומרון (לרבות מזרח ירושלים) והקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה תהיה מזרח ירושלים. בנוגע לבעיית הפליטים, התוכנית מציעה "למצוא פתרון צודק ומוסכם" בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם.

בשנה זו נדרש הארגון למשבר מלחמת האזרחים בלבנון והוסכם על הקמת כוח בין-ערבי לשמירת השלום בלבנון. הצלחתו של כוח זה בהרגעת הרוחות בלבנון לא הייתה משמעותית.

בשנת 1990 התחולל משבר נוסף בארגון כתוצאה מפלישת עיראק לכווית וניסיונה לספח את כווית לשטחה. הארגון קיבל החלטה המגנה את עיראק, ומאוחר יותר שיתף פעולה עם ארצות הברית ששלחה כוחות צבא לכווית ולעיראק. עם התחדשות המשבר בעיראק ב-2003 התנגד הארגון לפלישה המחודשת של ארצות הברית לעיראק ולהחזקת כוחות צבאיים אמריקניים בה, אך לא הצליח להוציא מקרבו פעולה ממשית, למרות הסכמים בינערביים המכוונים למקרים מסוג זה ממש (הסכם ההגנה ההדדית). לוב הכריזה, על רקע זה, על כוונתה לפרוש מהארגון באוקטובר 2002 עקב התנגדותו של מנהיגה, מועמר קדאפי, למדיניות הארגון, ועקב רצונו לשתף פעולה עם מדינות וארגונים אפריקניים תוך צמצום הזיקה למדינות ערב האחרות^[19]. לאחר משא ומתן אינטנסיבי שניהלו מזכ"ל הליגה, עמר מוסא, ושל נשיא מצרים, חוסני מובארכ, חזרה בה לוב מכוונת הפרישה, אף שהיא ממשיכה למחות על פעולותיה ומחדליה.

בשנת 1992 התחולל משבר בסומליה שהביא לרעב כבד, ולהתמוטטות המשטר בה. גם במקרה זה, לא הצליחו חברות הליגה לגבש מענה למשבר. המצב בסומליה התייצב בעקבות סיוע מארצות הברית ומאירופה, ללא שיתוף פעולה משמעותי מצד מדינות הליגה הערבית.

על אף כל זאת, משמש הארגון פורום חשוב למפגשים קבועים בין ראשי מדינות ערב ולהתייעצויות ותיאומים ביניהם. במצבי משבר יש חשיבות גדולה ליכולתו של הארגון לכנס בחסותו את כל ראשי מדינות ערב. הליגה הערבית גם משמשת פורום לגיבוש עמדה ערבית אחידה, בעיקר בעניינים בעלי חשיבות הסברתית, ולהצגתה בפני מדינות אחרות או ארגונים בין-לאומיים אחרים. היא גם מספקת מראית-עין של שיתוף פעולה בין-ערבי, דבר שעדיין נתפס כבעל חשיבות, אפילו ברמה הסמלית, בקרב הציבור הערבי.

בשנת 2011 החלו גלי מחאות בעולם הערבי. המחאות הגיעו ללוב, והסלימו למלחמת אזרחים בין המורדים למנהיג לוב מועמר קדאפי ותומכיו. קדאפי הורה לצבא להשתמש בכל האמצעים כדי לדכא ולהרוג את המורדים, ובעקבות ההוראה הושעתה לוב מהליגה הערבית^[20]. לאחר הדחתו של קדאפי מהשלטון בחודש אוגוסט 2011 והוצאתו להורג באכזריות בידי המורדים הלובים, החזירה הליגה הערבית את לוב לחיק המדינות החברות, כאשר את המדינה מייצגת מועצת המעבר הלאומית. בחודש נובמבר 2011 השעתה הליגה הערבית את סוריה בעקבות הדיכוי האלים של אזרחיה בידי משטרו של אסד^[21].

בשנת 2016 התמנה שר החוץ לשעבר של מצרים אחמד אבו אל-רייט למזכיר הכללי של הליגה הערבית^[22]. כל המזכירים הכלליים של הארגון, למעט אחד, היו מצרים. בשנים 1979–1990 כיהן בתפקיד שאד'לי קליבי מתוניסיה.

החברות הנוכחיות (ובעבר) בליגה (ותאריך הצטרפותן):

• מצרים מצרים – 22 במרץ 1945 (מייסדת) (מושעית, 1979–1989)
• עיראק עיראק – 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• ירדן ירדן – 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• לבנון לבנון – 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• ערב הסעודית ערב הסעודית – 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• סוריה סוריה – 22 במרץ 1945 (מייסדת) (מושעית, 2011–2023)
• תימן תימן – 22 במאי 1945 (מייסדת)
• לוב לוב – 28 במרץ 1953 (הודיעה על פרישה מהליגה הערבית באוקטובר 2002, אך חזרה בה)
• סודאן סודאן – 19 בינואר 1956
• מרוקו מרוקו – 1 באוקטובר 1958
• תוניסיה תוניסיה – 1 באוקטובר 1958
• כווית כווית – 20 ביולי 1961
• אלג'יריה אלג'יריה – 16 באוגוסט 1962
• איחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות הערביות – 12 ביוני 1971
• בחריין בחריין – 11 בספטמבר 1971
• קטר (מדינה) קטר – 11 בספטמבר 1971
• עומאן עומאן – 29 בספטמבר 1971
• מאוריטניה מאוריטניה – 26 בנובמבר 1973
• קומורו קומורו – 20 בנובמבר 1993
• סומליה סומליה – 14 בפברואר 1974
• ג'יבוטי ג'יבוטי – 9 באפריל 1977
• הרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית – 9 בספטמבר 1976 (מיוצגת על ידי אש"ף)

מטה הליגה הערבית נמצא בקהיר שבמצרים. במהלך השעייתה של מצרים מצרים – תוניס שבתוניסיה שימשה כמטה הליגה.

מדינות משקיפות

כיום בליגה הערבית ישנן 7 מדינות משקיפות (אנ'):

• אריתריאה אריתריאה – דוברי ערבית ועם רוב מוסלמי
• ארמניה ארמניה
• ברזיל ברזיל
• הודו הודו
• ונצואלה ונצואלה
• יוון יוון
• צ'אד צ'אד – דוברי ערבית ועם רוב מוסלמי

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל המזרח התיכון
	פורטל צפון אפריקה

• דגל הליגה הערבית
• ארצות ערב
• אנטישמיות בעולם הערבי
• החרם הערבי
• הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי

מדיה וקבצים בנושא הליגה הערבית בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של הליגה הערבית (בערבית)

• הליגה הערבית, ברשת החברתית פייסבוק
• הליגה הערבית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• הליגה הערבית, ברשת החברתית LinkedIn
• הליגה הערבית, באתר פליקר
• מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב
• אלי הרץ, מי את, הליגה הערבית?, באתר News1 מחלקה ראשונה
• אחדות שבורה: הליגה הערבית והמשבר האזורי, מגזין המזרח הקרוב, אוקטובר 31, 2014
• הליגה הערבית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הליגה הערבית, דף שער בספרייה הלאומית