משתמש:אורי פרקש/טיוטה

אפיון הממשל

מדינת ישראל מוגדרת כרפובליקה אוניטרית ודמוקרטיה פרלמנטרית: בהיותה רפובליקה, עובר השלטון במדינה שלא בדרך של ירושה, ולאזרחים חלק פעיל ומשפיע בהליכי השלטון ובקביעת ההנהגה. כמדינה אוניטרית, היא מנוהלת על-ידי ממשל מרכזי וריכוזי המחזיק במירב הסמכויות השלטוניות (בניגוד למדינה פדרלית שבה מבוזרות סמכויות השלטון בין הממשל המרכזי לבין ממשלים מקומיים). ישראל היא דמוקרטיה, מדינה שבה האזרחים הם הריבון, והם בוחרים את ההנהגה בבחירות חופשיות, ומובטחות בה זכויות אדם ואזרח. המשטר בישראל הוא דמוקרטיה פרלמנטרית, שהיא שיטה דמוקרטית בה הרשות המחוקקת היא הרשות הבכירה, בהיותה הרשות היחידה שנבחרת באופן ישיר על-ידי האזרחים. את השיטה הזו שאלה ישראל מן השליטה הקודמת על הארץ - בריטניה, שבה נולדה השיטה (ולכן היא קרויה גם שיטת וסטמינסטר).

חוקה

מדינת ישראל היא מהמדינות הבודדות בעולם אשר אין בה חוקה. על אף שבהכרזה על הקמתה התחייבה ההנהגה לכונן חוקה בתוך חודשים אחדים, נתקלה מלאכה זו בקשיים פוליטיים, והוחלט על יצירת מערכת של חוקי יסוד שיאוגדו ביום מן הימים לכדי חוקה אחודה. נכון להיום קיימים 13 חוקי יסוד בישראל, אך הם לא מאוגדים לכדי חוקה. יש המציעים לחוקק חוקי יסוד נוספים לקראת גיבושה של החוקה - חוק יסוד: החקיקה, חוק יסוד: השוויון וכדומה.

• 
  יצחק הרצוג
  נשיא המדינה
• 
  אמיר אוחנה
  יושב-ראש הכנסת
• 
  בנימין נתניהו
  ראש הממשלה
• 
  אסתר חיות
  נשיאת בית המשפט העליון

ראש המדינה

בראש המדינה עומד הנשיא, אשר בדומה לנשיאים במשטרים פרלמנטריים אחרים - אינו מחזיק בסמכויות ביצועיות רבות, ותפקידו ייצוגי בעיקרו. ואולם, לנשיא תפקיד משמעותי בהליך כינון הממשלה: בהתאם להמלצותיהן של סיעות הכנסת, הוא מטיל את המשימה להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת. בנוסף, לנשיא סמכות לפזר את הכנסת לפי בקשת ראש הממשלה, ולחנון עבריינים לפי המלצת משרד המשפטים. הנשיא נבחר על-ידי הכנסת בהצבעה חשאית לתקופת כהונה בת שבע שנים, שלאחריה אין הוא יכול להיבחר מחדש.

הרשות המחוקקת

הרשות המחוקקת בישראל היא הכנסת, שהיא בית המחוקקים ובית הנבחרים במדינה. היא מורכבת מבית אחד בן מאה ועשרים חברים. הכנסת נבחרת בבחירות ארציות ויחסיות - כל אזרח שהוא תושב קבע ובן 18 ומעלה רשאי להצביע, והבחירה היא בין רשימות מועמדים המוגשות על-ידי מפלגות הרשומות כחוק. לכל רשימה שעברה את אחוז החסימה (נכון להיום - 3.25%, כ-4 מושבים), מוקצים מושבים בכנסת לפי יחס הקולות שקיבלה מתוך כלל הקולות, והם מאויישים על-ידי המועמדים בהתאם לסדר שבו דורגו ברשימה. ולדוגמה פשוטה: רשימה שזכתה ב-10 אחוזים מהקולות תקבל 12 מושבים בכנסת, שיאויישו על-ידי 12 המועמדים הראשונים בה. המועמדים שנבחרו מטעם רשימה מסוימת ונהיו לחברי הכנסת מאוגדים יחדיו במסגרת הנקראת סיעה.

הכנסת מוגדרת כריבון במדינה, בהיותה הרשות היחידה הנבחרת באופן ישיר על-ידי האזרחים וככזו המשקפת את יחסי הכוחות העדכניים ביותר בין הפלגים הפוליטיים והמגזריים בחברה הישראלית. בתוקף בכירותה של הכנסת על הרשויות האחרות, מצויות בידיה סמכויות חשובות רבות, והעיקרית שבהן - החקיקה. חוקים מחוקקים בכנסת בהליך הכולל שלוש קריאות במליאה וביניהן דיונים בוועדה מוועדות הכנסת (לפי תחום העניין הנוגע בהצעת החוק). הצעת חוק יכולה שתוגש על-ידי חבר הכנסת או קבוצה של כמה חברי הכנסת (ואזי עליה לעבור קריאה טרומית במליאה טרם הקריאה הראשונה), על ידי הממשלה או על-ידי ועדה מוועדות הכנסת.

מלבד תפקידה כמחוקקת, מצויות בידיה של הכנסת סמכויות משמעותיו נוספות: הבעת אמון בממשלה מוצעת, הבעת אי-אמון בממשלה מכהנת (ובכך - הפלתה), פיקוח על הממשלה ועל פעילותה, קבלת תקציב המדינה, בחירת נשיא המדינה ומבקר המדינה. חברים אחדים בכנסת מכהנים גם בוועדה לבחירת שופטים ובוועדה לבחירת דיינים.

הכנסת רשאית לפזר את עצמה טרם סיום כהונתה באמצעות חוק שמתקבל ברוב מוחלט של חברי הכנסת, ובנסיבות מיוחדות היא רשאית לדחות את הבחירות ולהאריך את כהונתה.

הרשות המבצעת

הרשות המבצעת בישראל היא הממשלה, המורכבת מראש הממשלה ומשרים. כל אדם בישראל יכול לכהן כשר, בלי משים לחברות בכנסת. לעומת זאת, ראש הממשלה (וגם ממלא מקומו) חייב להיות חבר הכנסת. הממשלה מורכבת בהליך שבו מעורבים נשיא המדינה והכנסת.

אחרי בחירות לכנסת, או אם כהונת הממשלה נפסקה לפני גמר כהונת הכנסת, פותח נשיא המדינה בסבב התייעצות עם נציגי סיעות הכנסת כדי להבין למי מחברי הכנסת הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב ממשלה, ובהתאם להמלצות אלו מטיל נשיא המדינה משימה זו על אחד מחברי הכנסת. מכייון שמעולם לא זכתה אף רשימה ברוב מוחלט בכנסת, נוצר תמיד הצורך לכונן ממשלה בשותפות של כמה סיעות (במה שנקרא קואליציה). למי שהוטלה עליו מלאכת הרכבת הממשלה נתונה תקופה של 28 ימים (שניתן להאריכה בשבועיים נוספים). במידה שעלה בידו של המועמד להרכיב ממשלה - הוא מציג אותה ואת מדיניותה בפני הכנסת, והכנסת מצביעה בהצבעה אחת על כינון הממשלה והרכבה ועל קווי היסוד של מדיניותה כפי שהציג ראש הממשלה המיועד. אם מתקבל רוב מוחלט של חברי הכנסת (מעל 60) בעד ההצעה - הממשלה מקבלת את אמון הכנסת וראש הממשלה והשרים מושבעים.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 שונתה שיטת הבחירות והופרדה בחירת ראש הממשלה מבחירת הכנסת, אך מקץ 11 שנים הוחזר המצב לקדמותו בעקבות חוסר היציבות שנגרם כתוצאה מן ההפרדה (ראו: חוק הבחירה הישירה).

הממשלה היא האחראית להוציא לפועל את חוקי הכנסת ולנהל את ענייני היום-יום של המדינה: היא אחראית על הגנת המדינה באמצעות הצבא וגופי הביטחון, היא אחראית על שמירת הסדר והביטחון הציבורי באמצעות המשטרה, היא מנהלת את יחסי החוץ דרך נציגיה הדיפלומטיים ברחבי העולם, היא מנהלת את המערכות האזרחיות (בריאות, חינוך, רווחה, תשתיות ועוד), היא מנהלת מערכת תביעה ציבורית כדי להביא למשפט את העוברים על החוק, היא מוציאה לפועל את חלוקת הכספים שנקבעה בתקציב המדינה והיא מנהלת את המדיניות הכלכלית. בנוסף לכך, וכחלק משיטת המשטר הפרלמנטרית, יכולה הממשלה להגיש הצעות חוק לכנסת.

הממשלה מקבלת החלטות במליאתה או באמצעות ועדות שרים. מליאת הממשלה מתכנסת בכל יום ראשון ומקבלת החלטותיה בהצבעת רוב פשוטה. אם הממשלה מאשרת הצעה מטעם אחד השרים (מה שמכונה "הצעת מחליטים") - היא הופכת להחלטת ממשלה ועל השרים כולם לבצעה. בנוסף, הממשלה רשאית להקים ועדות שרים שיקבלו החלטות ויפעלו בשמה, והבולטות בהן היא ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי (המכונה "הקבינט") וועדת השרים לענייני חקיקה.

הכנסת רשאית להביע אי-אמון בממשלה, בהחלטה שמתקבלת ברוב מוחלט של חברי הכנסת. במידה שהחלטה כזו מתקבלת - הממשלה נחשבת כמתפטרת ויש להרכיב ממשלה חדשה.

הרשות השופטת

הרשות השופטת בישראל מורכבת ממערכת בתי המשפט ובתי הדין בהם מכהנים שופטים ודיינים הממונים על-ידי ועדות בחירה. שופט בישראל ממונה לכהונה עד גיל פרישה (שעומד כיום על 70).

המשפט הפלילי והאזרחי בישראל מנוהל בשלושה דרגים:

• בתי משפט השלום - המכוננים ביישובים עירוניים או ביישובים מרכזיים באזורים בעלי צפיפות נמוכה ובהם נדונות תביעות פליליות קטנות ותביעות אזרחיות עד סכום מסוים.
• בתי משפט מחוזיים - המכוננים אחד בכל מחוז של המדינה ובהם נדונות תביעות פליליות גדולות ותביעות אזרחיות מסכום מסוים, וכן הם משמשים כערכאת ערעור על החלטות בית משפט השלום.
• בית המשפט העליון - שמושבו בירושלים והוא משמש בשני תפקידים:
  • בית המשפט הגבוה לערעורים - לדיון כערכאה אחרונה בערעור על החלטות בית משפט מחוזי במשפט הפלילי ובמשפט האזרחי ולדיון בבקשות למשפט חוזר או לדיון נוסף.
  • בית המשפט הגבוה לצדק - לדיון במקרים בהם סבור בית המשפט כי יש צורך במתן סעד למען הצדק.

בנוסף, קיימות בישראל מערכות של בתי דין לעניינים מסוימים: בתי דין דתיים (רבניים, שרעיים, דרוזיים ונוצריים), בתי דין לעבודה ועוד.

השופטים בישראל ממונים על-ידי נשיא המדינה לפי בחירת הוועדה לבחירת שופטים המורכבת משני שרים, שני חברי הכנסת, שני נציגי לשכת עורכי הדין ושלושה שופטים. הדיינים בישראל נבחרים על-ידי הוועדה לבחירת דיינים.

חזיתות פוליטיות

בניגוד למדינות העולם המערבי המחלקות את הימין והשמאל בעיקר לפי העמדות בתחום הכלכלי, השיח הפוליטי בישראל נסוב בעיקר סביב התחום המדיני (ובמיוחד מאז שנות ה-90). הגושים הפוליטיים העיקריים בישראל הם הימין, השמאל, המרכז, החרדים והערבים.

• הימין (מיוצג בכנסת על-ידי הליכוד, ישראל ביתנו, הציונות הדתית ועוצמה יהודית) מזוהה עם הלאומיות היהודית ועם הציונות. הימין מתאפיין בגישה נצית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני במובן של התנגדות עקרונית לחלוקת ארץ ישראל, הן מטעמי ביטחון והן מטעמי אידיאת ארץ ישראל השלמה. רוב מוחלט של אנשי ימין תומך במפעל ההתנחלות ומתנגד לפינוי יישובים ישראלים ביהודה והשומרון. מפלגת הליכוד (המפלגה הימנית העיקרית) מתנגדת לנסיגה חד-צדדית או להקמת מדינה דו-לאומית, ותומכת במידת מה בהגעה להסדר שיביא להקמת אוטונומיה פלסטינית שהיא איננה מדינה. למרות זאת, מירב פינויי השטחים הובל על-ידי ראשי ממשלה מטעם הליכוד, בין בהסכם ובין באופן חד-צדדי. המגזר הציוני דתי נוטה ברובו המוחלט לימין, וחלק משמעותי נוסף מאנשי הימין הוא בעל נטייה מסורתית-דתית. ולמרות זאת, קיים גם פלח ימני חילוני ניכר. בפן הכלכלי אין אחדות דעים בקרב מפלגות הימין. על אף שרוב אנשי הימין תומכים בשוק חופשי ובליברליזם כלכלי מסוים, יש הנוטים למדיניות מדינת הרווחה. הימין הקיצוני בישראל תומך בין השאר בטרנספר, בין אם לפלסטינים בלבד ובין אם גם לערביי ישראל, כפתרון לסכסוך בין היהודים והערבים בארץ ישראל. עד שנת 1977 הימין כמעט שלא היה שותף בממשלות ישראל, אך החל משנה זו עת עלה הליכוד לשלטון לראשונה בראשותו של מנחם בגין, הובלו מרבית ממשלות ישראל על-ידי מפלגות הימין, או בשותפותן המשמעותית.
• המפלגות החרדיות (ש"ס ויהדות התורה המורכבת מאגודת ישראל ודגל התורה) הן מפלגות מגזריות המכוונות לטיפול באינטרסים המגזריים של קהילותיהם. אלו מפלגות הפועלות על-פי הוראת רבניהן (במסגרת של מועצת חכמי התורה של ש"ס או מועצת גדולי התורה של יהדות התורה), ודוגלות בשילוב של דת ומדינה, שמרנות קשה בנושאי צביונה היהודי של המדינה ואופייה החברתי, ומדיניות מדינת רווחה נרחבת המעניקה קצבאות נדיבות לעניים. המפלגות החרדיות מתנגדות לגיוס בחורי ישיבות ולכל פגיעה בהם, ותומכות במתן קצבאות מחייה לאברכים ובעידוד אורח החיים החרדי. כפועל יוצא ממדיניותן המצומצמת, שיתפו המפלגות החרדיות פעולה הן עם הימין והן עם השמאל.
• המרכז (מיוצג בכנסת על-ידי יש עתיד והמחנה הממלכתי) מבקש לייצר פשרה בין הימין והשמאל, ומשלב רעיונות משני הצדדים. בעוד שרוב אנשי המרכז תומכים בצמצום הנוכחות הישראלית ביהודה והשומרון, הם מביעים חוסר אמון בנכונותם וביכולתם של הפלסטינים להגיע להסדר קבע שיאפשר לישראל לשמור על ביטחונה. על כן תומך המרכז בפעולות חד-צדדיות שעיקרן ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולקיחת יוזמה. מבחינה כלכלית-חברתית, המרכז דוגל בגישה ליברלית, ודוגל בשוק חופשי ובליברליזם חברתי.
• השמאל (מפלגת העבודה ומרצ ובעבר מפא"י ומפ"ם) נוקט בגישה יונית יותר כלפי הסכסוך הישראלי־ערבי. בעבר הייתה מפלגת העבודה נצית יחסית, אך מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 היא נהפכה ליונית יותר עם חתימת הסכמי אוסלו עם אש"ף. בעבר זוהה השמאל עם הסוציאליזם, אך בשנות האלפיים, הוא מזוהה עם הגישה היונית ביחס לסכסוך הישראלי־ערבי. מחנה השמאל תומך בשתי מדינות לשני עמים ומאמין שהסכמי שלום ופשרות הם הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך הישראלי–ערבי. השמאל תומך בפינוי מרבית ההתנחלויות או כולן ובהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה. רוב מפלגות השמאל בישראל הן בעלות אוריינטציה ציונית, הרואה בהסדרים מדיניים עם המדינות והעמים השכנים דבר שעשוי לקדם את ישראל ולבסס את מעמדה כמדינה יהודית ודמוקרטית. לצדן יש בישראל תנועות שמאל רדיקליות פוסט־ציוניות שמאמינות כי הפתרון הרצוי לסכסוך שישראל נתונה בו הוא הקמת מדינה דו־לאומית בשטחי ישראל והרשות הפלסטינית או הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. מבחינת ממשל מפלגות השמאל מתאפיינות לרוב בליברליזם, והן אינן אחידות במצען הכלכלי. חד"ש (הכוללת בתוכה את מק"י הקומוניסטית) מוגדרת סוציאליסטית והעבודה ומרצ סוציאל־דמוקרטיות. מפלגות השמאל נוטות לתמוך בנושאי זכויות האדם והפרדת דת ומדינה.
• השמאל (המיוצג בכנסת על-ידי מפלגת העבודה) נוקט בגישה יונית כלפי הסכסוך, ומבקש להגיע לפשרה הכוללת חלוקת הארץ והקמת מדינת פלסטינית (פתרון שתי המדינות). עד שנות ה-90 הייתה אחדות דעים עקרונית בין הימין לשמאל בקשר לסכסוך, ואולם עם עלייתו לשלטון של יצחק רבין חלה תפנית בעמדה זו, והאחרון הוביל את הסכמי אוסלו מול אש"ף. השמאל מבקש לפנות את מרבית (אם לא את כל) ההתנחלויות ביהודה והשומרון, בין אם באופן חד-צדדי ובין אם כחלק מהסדר קבע. מרביתו של השמאל בישראל הוא ציוני, ועמדותיו היוניות מבקשות לחזק את ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי מוצק בעלת גבולות בטוחים וברי הגנה. ואולם, קיימות בשמאל תנועות רדיקליות פוסט ציוניות המבקשות להביא למצב שבו ישראל איננה מדינה יהודית, אלא מדינה דו-לאומית, בין אם לצידה של מדינה פלסטינית ובין אם כמדינה אחת מן הירדן לים. השמאל בישראל הוא סוציאליסטי בעיקרו, ודוגל במדינת רווחה, בזכויות חברתיות, בחיזוק המעורבות הממשלתית במשק ובחיזוק ועדי העובדים. בנוסף, תומך השמאל בהפרדת דת ומדינה. השמאל שלט ביישוב היהודי מאז שנות ה-30 והמשיך להחזיק ברוב בכנסת עד המהפך של 1977, ולמעט כהונות יחידות בשנות ה-90 לא הצליח לשחזר את כוחו מאז.
• המפלגות הערביות (חד"ש, תע"ל, רע"ם) הוא שם כולל למפלגות שונות המחזיקות כל אחת באידאולוגיה שונה ואף מנוגדת מרעותה, אך כולן מאגדות בתוכן ערבים אזרחי ישראל. כל המפלגות הערביות שוללות את הציונות, מביעות תמיכה ברעיון הלאומי הפלסטיני ומציעות גישות שונות לשילובם של ערביי ישראל בחברה הישראלית. מפלגת חד"ש היא מפלגה קומוניסטית הדוגלת בהפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה המתנהלת לאור הרעיונות הקומוניסטיים הקלאסיים של שוויון כלכלי וחברתי, והיא המפלגה הערבית היחידה בה חברים גם יהודים. תע"ל היא מפלגה איסלמית מסורתית המבקשת להעניק שוויון זכויות לערביי ישראל. רע"ם היא הזרוע הפוליטית של התנועה האיסלמית, וככזו היא הולכת לאורם של ערכים דתיים איסלמיים, זאת לצד שילובם של ערביי ישראל בחברה הישראלית ומתן פתרונות הולמים לבעיותיהם החברתיות והכלכליות. באופן מסורתי, ומשום התנגדותן לציונות, המפלגות הערביות אינן שותפות בקואליציות השונות, הגם שהן עשויות להעניק 'רשת ביטחון' לקואליציה בהצבעות בכנסת באם הנושא על סדר היום יתרום למאמציהן למען החברה הערבית. באופן חריג, הממשלה השלושים ושש נשענה על רוב קואליציוני שכלל בתוכו גם את רע"מ, שהייתה למפלגה הערבית הראשונה שלקחה חלק בקואליציה.

כאמור, החל משנות השלושים של המאה העשרים, עובר בהקמת המדינה ועד שנת 1977, משלו מפלגות תנועת הפועלים (מפא"י, המערך) ביישוב העברי ובמדינת ישראל. מפלגות אלו זכו לתמיכתן של המפלגות הדתיות (מפד"ל, אגו"י), מפלגות מרכז (המפלגה הפרוגרסיבית) ואף כמה מפלגות ימין (הציונים הכלליים, המפלגה הליברלית). בבחירות לכנסת התשיעית ניצחה לראשונה מפלגת הליכוד הימנית (מיסודן של תנועת החרות והמפלגה הליברלית). מאז, הליכוד היא המפלגה העיקרית המחזיקה בהגה השלטון במדינת ישראל, למעט בהפסקות קצרות שבמהלכן שלטו מפלגות שמאל ומרכז.

https://www.nli.org.il/he/newspapers/haretz/1920/05/25/01/article/7

האספה המכוננת הייתה הגוף הנבחר הראשון במדינת ישראל, שתפקידה היה לכונן את חוקת מדינת ישראל. הרכבה נקבע בבחירות לאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. במגילת העצמאות נקבע כי האספה המכוננת תקבע חוקה למדינה עד 1 באוקטובר 1948, שעל פיה יוקמו "השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה". בפועל התכנסה האספה לראשונה בט"ו בשבט ה'תש"ט (14 בפברואר 1949), ובתוך יומיים בלבד החליטה לשנות את ייעודה מאספה מכוננת לבית מחוקקים ושמו "הכנסת", במהלך שנוי במחלוקת עד היום.

ישיבת הפתיחה של האספה המכוננת התקיימה בבית המוסדות הלאומיים בירושלים. לאחר מכן עברה האספה לבניין קולנוע קסם בתל אביב, ואולם בדצמבר 1950 עלתה שוב לירושלים והשתכנה בבית פרומין.

טרם הבחירות

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את החלטה 181 (תוכנית החלוקה), שקבעה כי ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. בהחלטה נקבע כי בכל מדינה תוקם מועצת ממשלה זמנית שתיקח לידיה את הסמכויות השלטוניות עם הסתלקות המעצמה המנדטורית, תקים מיליציה חמושה ותקיים בתוך חודשיים לכל היותר בחירות לאספה מכוננת שתפקידה לכונן חוקה.

התנועה הציונית קיבלה (אם כי לא בהתלהבות יתרה) את התוכנית, והחלה בהקמת המוסדות הזמניים ובתכנון המערך החוקתי של המדינה שבדרך. הוקמה "ועדת המצב", שהחלה בהכנת הקמתו של מנגון המדינה שעתידה לקום. במסגרת ועדת המצב קמו מועצות ובהן מועצה משפטית, שתפקידה היה לתכנן את המערכת המשפטית והחוקתית.

באפריל 1948 הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם ובה 37 חברים, כמו גם את מנהלת העם בה כיהנו 13 מחברי מועצת העם. מועצת העם הייתה רשות מחוקקת ומנהלת העם הייתה רשות מבצעת, והן ניהלו את ההכנות לקראת כינונה של המדינה.

ב-14 במאי 1948 התכנסה בפעם האחרונה מועצת העם לישיבה שבה הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. מועצת העם הפכה למועצת המדינה הזמנית ומנהלת העם הפכה לממשלה הזמנית. המועצה החלה בהכנות לבחירות לאספה המכוננת ובין היתר חוקקה חוקי בחירות ומינתה ועדת בחירות מרכזית.

הבחירות לאספה המכוננת

ערך מורחב – הבחירות לאספה המכוננת

הבחירות לא נערכו במועד שנקבע בתוכנית החלוקה או במגילת העצמאות עקב קיומה של מלחמת העצמאות. בסופו של דבר התקיימו הבחירות לאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. בבחירות השתתפו כ-430,000 בוחרים מתוך כ-500,000. אחוז ההצבעה עמד על כ-87%.

בבחירות זכתה מפלגת מפא"י במספר המושבים הגדול ביותר - 46 מתוך 120. מפלגת מפ"ם זכתה ב-19 מושבים, החזית הדתית המאוחדת ב-16, תנועת החרות ב-14, הציונים הכלליים ב-7, המפלגה הפרוגרסיבית ב-5, ספרדים ועדות מזרח ומק"י ב-4 כל אחת, הרשימה הדמוקרטית של נצרת ב-2, ורשימת הלוחמים, ויצו והתאחדות התימנים בישראל ב-1 כל אחת.

הישיבה הראשונה

האספה המכוננת התכנסה לראשונה ביום ט"ו בשבט ה'תש"ט - 14 בפברואר 1949, בשעה 16:00, בבית המוסדות הלאומיים בירושלים. הישיבה נפתחה בשירת "התקווה", ולאחריה נאם נשיא מועצת המדינה הזמנית חיים ויצמן נאום נרגש שהחל במילים: ”ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ­ישראל, את כנסת ­ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית­ ירושלים”. לאחר הנאום התקיימה הצהרת נבחרי האספה: מזכיר הממשלה הקריא את נוסח ההצהרה: ”אני מתחייב להיות אזרח נאמן למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי באסיפה המכוננת” וכל אחד מחברי האספה קם ואמר: ”אני מתחייב”. אחרי הצהרת האמונים ניגשו חברי האספה לבחור את יושב הראש, ובחרו ברוב קולות את יוסף שפרינצק מסיעת מפא"י. לאחר בחירת היושב ראש התקיים דיון בעניין מינוי סגנים ליושב ראש, ובשעה 18:00, לאחר שירת "התקווה", ננעלה הישיבה.

ביטול האספה המכוננת

ב-16 בפברואר 1949, יומיים בלבד לאחר כינונה של האספה המכוננת, נתקבל ביוזמת מפא"י (ובעיקר ביוזמתו של דוד בן-גוריון) חוק המעבר, שהפך את האספה המכוננת (גוף שייעודו לכונן חוקה) לכנסת (פרלמנט). צעד זה נתקבל בביקורת קשה מצד סיעות הכנסת, ובייחוד מצד סיעת חרות. היעדרה של חוקה בישראל היא תוצר של חוק זה, שחקיקתו הוצדקה על ידי בן-גוריון בכך ש"חוקה חדשה תכבול את ידי המחוקק".

החוק הפך את האספה המכוננת ל"כנסת הראשונה", והעניק לכנסת את סמכותה כרשות מכוננת. כאמצעי לכינון חוקה נתקבלה בכ"ח בסיוון ה'תש"י (13 ביוני 1950) החלטת הררי, כדלהלן:

הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.

הקמת הממשלה הראשונה

אחרי שהפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה, דהיינו לפרלמנט, היה צורך בהקמתה של ממשלה. מפא"י, הגדולה שבסיעות הכנסת, הייתה צריכה קואליציה בשביל להרכיב ממשלה. בן-גוריון פסל את תנועת החרות ומק"י מלהיכנס לממשלה, תוך כדי שטבע הביטוי "בלי חרות ומק"י". מפ"ם קיוותה להקים עם מפא"י ממשלה סוציאליסטית צרה אך נתקלה בדחייה ונותרה באופוזיציה. בן-גוריון החליט לפנות אל החזית הדתית, הפרוגרסיבים, הספרדים ורשימות המיעוטים. סך הכל תמכו בממשלה 73 חברי כנסת. בהסכמים הקואליציוניים נקבע שהממשלה תיתן שוויון זכויות גמור לכל אזרח, תחתור לשלום, תשמור על נייטרליות במלחמה הקרה, תעודד עלייה ותאכלס את המדינה.

נסיון ההתנקשות בשרי הממשלה

ב-12 בספטמבר 1949 הגיע צעיר בשם אברהם צפתי אל יציע הקהל של הכנסת, שלף תת-מקלע סטן מתוך מעילו וכיוון אותו אל עבר שולחן הממשלה, שם ישבו באותו הזמן ראש הממשלה ומספר שרים, אולם סדרן הכנסת צבי ציגלר הצליח להדוף אותו הצידה לפני שלחץ על ההדק. צפתי רצה לפגוע בשרי הממשלה על כך שלא דנה בתוכניתו להקמת בית מקדש לארגון האומות המאוחדות

המעבר מתל-אביב לירושלים

ב-13 בדצמבר 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, בה התקיימה ישיבתה הראשונה. הכנסת חיפשה מקום מתאים יותר להתכנסויותיה. לאחר שנשקלו מספר אפשרויות, בכללם מלון המלך דוד, נבחר שלד בית פרומין, שבנייתו הופסקה עקב המלחמה ולא המשיכה מאז. החל מ-13 במרץ 1950 התקיימו ישיבות הכנסת בבניין זה. אולם המליאה התמקם בקומת הכניסה של הבניין, באולם גבוה עם גלריה שיועד במקור לשמש כסניף בנק.

הקמת הממשלה השנייה

באוקטובר 1950 ביקש בן-גוריון להעביר את שר המסחר והתעשייה אליעזר קפלן מתפקידו, ולמנות במקומו את יעקב גרי. כיוון שבאותה תקופה, על מנת למנות שר חדש היה על הממשלה להתפטר ולהציג את עצמה מחדש עם השר להבעת אמון מחודשת, התפטרה הממשלה. לאחר מכן תוקן החוק.

הממשלה השנייה הייתה דומה מאוד בהרכבה לממשלה הראשונה, בשינויים קלים: שר החינוך זלמן שזר פרש מתפקידו, ובמקומו מונה שר התחבורה דוד רמז, שאת תפקידו מילא שר האספקה והקיצוב דב יוסף, לאחר שמשרדו בוטל. פנחס לבון מונה לשר החקלאות, משרד המסחר הופרד ממשרד האוצר, ויעקב גרי מונה לשר המסחר.

התפטרות הממשלה והבחירות לכנסת השנייה

כבר בראשית כהונתה של הממשלה השנייה נוצר בה סכסוך על רקע סמכותה של ההסתדרות לקיים זרם של חינוך דתי לילדי העולים החדשים במסגרת שיטת הזרמים בחינוך. סכסוך זה נוסף על סכסוכים נוספים בנושא הזרמים בחינוך, ובעיקר החינוך הדתי. משבר החינוך הוביל להתפטרותו של השר יהודה מימון, התפטרות שבן-גוריון ראה בה כאי אמון בממשלה, וכתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-14 בפברואר 1951. להחלטתו של בן-גוריון להתפטר היו סיבות פוליטיות נוספות: בן-גוריון ראה בתוצאות הבחירות המקומיות של 1950, שבהן נחלשה מפא"י והתחזקה מפלגת הציונים הכלליים, כעדות לכך שהכנסת איננה מייצגת עוד את דעת הציבור. משה שרת כתב ביומנו כי הייתה זאת הסיבה המרכזית להחלטת מפא"י ללכת לבחירות.

בן-גוריון החליט שלא להקים ממשלה חדשה אלא לכהן בממשלת מעבר ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי 1951. כן הוחלט כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-1 במרץ 1951 רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט הוכפל בין שתי מערכות הבחירות.

ב-13 ביוני 2021 הוקמה ממשלת ישראל השלושים ושש, ובראשותה הועמדו נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי. הממשלה נתמכה על רוב קואליציוני בן שמונה סיעות מכל קצוות הקשת הפוליטית, וכמו כן, לראשונה בהיסטורייה הפוליטית הישראלית, כללה הקואליצייה מפלגה ערבית אשר דוחה בגלוי את הרעיון הציוני. לכל אורך כהונתה של הממשלה היא הייתה נתונה למחלוקת ציבורית סוערת על פעילותה ועל עצם הישענותה על קולות של מפלגה ערבית. ביקורת של הממשלה הופנתה גם מצד החברה הערבית, משום שהייתה שותפה בפועל (אם כי לא באמצעות תפקידי שרים) בממשלה ציונית.

ב-5 במאי 2021, עוד בטרם כוננה, הודיע חבר הכנסת עמיחי שיקלי מסיעת ימינה, על כך שאין בכוונתו לתמוך בממשלה, או להישמע למשמעת הקואליציונית, ועקב כך נשענה הממשלה על רוב צר של 61 חברי הכנסת. ב-25 באפריל 2022 הוכרז שיקלי על-ידי ועדת הכנסת כפורש מסיעתו.^[1]

ב-6 באפריל הודיעה יושבת ראש הקואליצייה חברת הכנסת עידית סילמן כי היא איננה רואה עצמה חלק מהקואליצייה, ובכך קטן הרוב הקואליציוני ל-60 חברי הכנסת^[2]. ב-17 אותו חודש הודיעה סיעת רע"מ על הקפאת חברותה בקואליצייה^[3]. רע"מ חזרה בה מהחלטה זו בחודש העוקב. ב-19 במאי הודיעה חברת הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי על פרישתה מהקואליצייה, אך חזרה בה מקץ שמונה ימים^[4][5]. בתקופה הזו נשענה הממשלה על מיעוט של 59 חברי הכנסת ונהייתה לממשלת מיעוט. ב-25 בחודש הודיע חבר הכנסת מיכאל ביטון כי למעט בהצעות אי-אמון, הוא איננו מתכוון להצביע עם הקואליצייה.

ב-30 ביוני אמורות היו לפוג תקנות החירום לשיפוט על אזור יהודה והשומרון. בחודש מאי אישרה ועדת החוץ והביטחון לקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק להארכת תוקפן של התקנות. ואולם, אישורה הסופי של הצעת החוק במליאת הכנסת נתקל בקשיים עקב התנגדותם על גורמים בקואליצייה לתמוך בה, לצד התנגדות מפלגות האופוזיציה לסייע לממשלה באישור ההצעה. ב-13 בחודש הודיע שר המשפטים גדעון סער כי הצבעה נגד החוק משמעותה הצבעה נגד המשך קיומה של הממשלה.^[6] ההצעה עלתה לדיון ולהצבעה ב-6 ביוני, ונדחתה ברוב של 58 חברים נגד מול 52 בעד. בין המתנגדים היו חברי הכנסת ג'ידא רינאוי זועבי ומאזן גנאים - חברי הקואליצייה.

ב-13 ביוני 2022, יום השנה לכינון הממשלה, הודיע יו"ר ועדת הכנסת ניר אורבך על החלטתו לפרוש באופן סופי ומוחלט מן הקואליצייה. מאותה עת נהייתה הממשלה באופן סופי לממשלה הנשענת על מיעוט חברי הכנסת.

ב-20 ביוני, הודיעו בנט ולפיד כי מיצו את הניסיונות לייצב את הקואליצייה, וכי בכוונתם לפעול לפיזור הכנסת. עוד הודיעו בנט ולפיד כי במידה שתתפזר הכנסת, הם מתכוונים לבצע ביניהם את החילוף הקבוע בהסכם ממשלת החילופים, כך שלפיד יהיה לראש הממשלה ובנט יהיה לראש הממשלה החלופי.^[7] יומיים לאחר מכן, ב-22 ביוני, אושר החוק להתפזרות הכנסת בקריאה טרומית ברוב של 110 חברי הכנסת ובלא מתנגדים. תוך כדי הדיונים על החוק נוהלו על-פי ידיעות מגעים לכינונה של ממשלה בראשות בנימין נתניהו, אשר אמורה הייתה לייתר את הצורך בבחירות. משכשלו מגעים אלו, כלו כל ההתנגדויות לפיזור הכנסתו והחוק להתפזרות הכנסת אושר בקריאה ראשונה ב-27 ביוני.

ב-30 ביוני אושר חוק התפזרות הכנסת בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 000 חברי הכנסת מול 00 מתנגדים. תאריך הבחירות נקבע ל-1 בנובמבר 2022, ז' בחשוון ה'תשפ"ג. לפיד נכנס לתפקיד ראש הממשלה בחצות הלילה של 1 ביולי 2022.

רשימות המיוצגות בכנסת היוצאת

בבחירות אלו, לראשונה מזה מספר שנים, קיים חלק ניכר מהמפלגות מהכנסת היוצאת בחירות מקדימות במתכונת כזאת או אחרת (הליכוד, מרצ, מפלגת העבודה, רע"מ, האיחוד הלאומי – תקומה - המתמודדת במסגרת הציונות הדתית ושלושת מרכיבי הרשימה המשותפת - בל"ד, תע"ל וחד"ש).

הרשימות מסודרות לפי תוצאות הבחירות לכנסת היוצאת.

הליכוד

ערך מורחב – הבחירות המקדימות בליכוד (2022)

על פי חוקת הליכוד מתקיימות בחירות מקדימות לראשות המפלגה ולרשימה לקראת בחירות לכנסת. אולם לאחר פרישת ח"כ יולי אדלשטיין מהמירוץ,^[8] נשאר בנימין נתניהו כמועמד יחיד ונבחר לראשות התנועה באופן אוטומטי.^[9]

הבחירות המקדימות לרשימת המפלגה נערכו ב-10 באוגוסט 2022. לאחר שהוגשה לו עתירה, פסק בית הדין של הליכוד כי מאחר שחברי המרכז לא נבחרו מחדש למעלה מעשור, יבחרו מתפקדי הליכוד את נציגי המחוזות ברשימה.^[10] נוסף על חברי הכנסת המכהנים, הודיעו גם מועמדים שאינם מכהנים בכנסת על התמודדתם בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה, ביניהם: משה פייגלין,^[11] ארז תדמור, איוב קרא, אבי שמחון, שולי מועלם-רפאלי, פנחס עידן, דני דנון,^[12] מרדכי בניטה,^[13] גרשון מסיקה^[14], בועז ביסמוט ועוד.^[15] לעומתם, הודיע ח"כ יובל שטייניץ על פרישה מן החיים הפוליטיים.^[16]

לצד הבחירות לרשימה נערך בקרב המתפקדים משאל לאישור הצעת היו"ר נתניהו לאפשר לו לשבץ מועמדים במקומות: 14, 16, 28, 37, 42, בכפוף לאישור השיבוצים במזכירות המפלגה. בעד ההצעה הצביעו 39,501 בוחרים, ונגדה הצביעו 12,305. ב-14 בספטמבר אישרה מזכירות הליכוד את הצעת היו"ר נתניהו לשריין את עמיחי שיקלי במקום ה-14, את עידית סילמן במקום ה-16, את משה סעדה במקום ה-28, את צגה מלקו במקום ה-37, ואת עורך הדין יוסי פוקס במקום ה-42.^[17]

יש עתיד

בהתאם לתקנון המפלגה, ימשיך לכהן יאיר לפיד כיושב-ראש המפלגה עד תום תקופת כהונתה של הכנסת העשרים וחמש, ולכן יעמוד בראשות הרשימה בבחירות אלו.לפי תקנון המפלגה, הרשימה לכנסת תורכב על-ידי הוועדה לבחירת הרשימה לכנסת, כאשר ליו"ר שמורה הסמכות לשבץ מועמדים נוספים, אך לא יותר משניים בכל עשירייה.

בחצות הלילה שבין 30 ביוני ל-1 ביולי נכנס יו"ר המפלגה יאיר לפיד, לתפקיד ראש ממשלת ישראל.

ב-10 בספטמבר הודיעו חברות הכנסת נירה שפק וענבר בזק על החלטן שלא להתמודד בבחירות לכנסת ה-25.^[18]

ש"ס

בינואר 2022 הודה והורשע יושב-ראש המפלגה אריה דרעי במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של מרמה והפרת אמונים. במסגרת הסדר הטיעון התפטר דרעי מן הכנסת. דרעי המשיך לעסוק בפוליטיקה, והועסק באופן רשמי כיועץ פרלמנטרי. בבחירות אלו אין לדרעי מניעה להיבחר לכנסת, והוא עומד בראש הרשימה.

הרשימה הורכבה על-ידי מועצת חכמי התורה של המפלגה, שקבעה כי עשרת המקומות הראשונים יהיו זהים לאלו שהיו בבחירות הקודמות, והסמיכה את דרעי לקבוע את שאר הרשימה.^[19]

המחנה הממלכתי

ב-10 ביולי חתמו בני גנץ וגדעון סער על הסכם ריצה משותפת של המפלגות "חוסן לישראל" ו"תקווה חדשה".^[20] לפי ההסכם, היחס בין נציגי שתי המפלגות ברשימה המשותפת יהיה 2:1. דהיינו, שני נציגי חוסן לישראל ולאחריהם נציג תקווה חדשה וחוזר חלילה. מפלגת "דרך ארץ" שהתמודדה בבחירות הקודמות יחד עם תקווה חדשה לא נכללה בהסכם (ומאוחר יותר הצטרפה לרשימת "הרוח הציונית"). ב-28 ביולי הודיע ח"כ זאב בנימין בגין כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים.^[21] ב-31 ביולי הודיעה ח"כ מיכל שיר כי היא פורשת מהמפלגה ומצטרפת למפלגת "יש עתיד", ובאותו יום, הודיעה הילה שי-וזאן על פרישה מהחיים הפוליטיים ומהמפלגה.^[22]

ב-14 באוגוסט הודיע הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט על כניסתו לפוליטיקה ועל הצטרפותו לרשימה המאוחדת. ניתן לו המקום השלישי לאחר גנץ וסער. בנוסף נקבע כי מקומות 9, 16 ו-18 יאויישו לפי בחירתו של איזנקוט, אשר בחר את מתן כהנא למקום התשיעי.

ב-22 באוגוסט הודיעה ח"כ שירלי פינטו מסיעת "ימינה" על הצטרפותה לרשימה המאוחדת ולמפלגת תקווה חדשה.^[23] היא שובצה במקום ה-23 ברשימה.

ב-1 בספטמבר הודיע סגן השר, ח"כ מאיר יצחק-הלוי, על פרישתו מהחיים הפוליטיים ובהתאם לכך לא יתמודד במסגרת הרשימה בבחירות לכנסת.^[24]

הרוח הציונית

כאמור, בהסכם הריצה המשותפת בין "תקווה חדשה" לבין "כחול לבן", לא נכללה מפלגת "דרך ארץ" של יועז הנדל וצבי האוזר. ב-27 ביולי חתמה המפלגה על הסכם ריצה משותפת עם מפלגת "ימינה" בראשותה של איילת שקד ברשימה חדשה בשם "הרוח הציונית". לרשימה המשותפת צורף אמיתי פורת, בנו של חנן פורת.^[25] ואולם, ב-11 בספטמבר, עקב חילוקי דעות בנוגע לצירוף מפלגות חדשות לרשימה, הודיעו שקד והנדל בהצהרות נפרדות, על החלטתם שלא להתמודד יחד, ועל פיצולה של הרשימה המשותפת. ברשימת "הרוח הציונית" נשאר הנדל ועמו צבי האוזר, חברו למפלגת "דרך ארץ".^[26] ב-13 בספטמבר הודיעו הנדל והאוזר כי לא יתמודדו בבחירות הקרובות.^[27][28]

הבית היהודי

ב-29 ביוני 2022, לאחר שנועץ בקרוביו וביועציו, ועוד בטרם נתקבל החוק לפיזור הכנסת, הודיע ראש הממשלה נפתלי בנט (חבר סיעת "ימינה") על כוונתו שלא להתמודד בבחירות המתקרבות.^[29] את ראשות המפלגה מסר לאיילת שקד. ב-27 ביולי, הודיעה שקד, יחד עם יועז הנדל, על החלטתם לרוץ ברשימה משותפת בשם "הרוח הציונית". ב-3 באוגוסט הודיעה ח"כ שירלי פינטו על פרישה מן הרשימה, ועל הצטרפות לרשימת "המחנה הממלכתי".^[30] ב-21 באוגוסט הודיע ח"כ אביר קארה גם הוא כי לא ירוץ במסגרת "הרוח הציונית",^[31] וב-4 בספטמבר הכריז על הקמת מפלגת "חופש כלכלי".^[32]

כאמור, ב-11 בספטמבר הודיעו שקד והנדל על פירוק השותפות ביניהם. עוד באותו הערב הודיע יוסי ברודני, יו"ר מפלגת הבית היהודי, כי הוא ושקד הגיעו להסכמות על ריצה משותפת של "ימינה" ושל מפלגתו שלו.^[33] שקד וברודני הגיעו לסיכום על חלקות השיבוצים בין מפלגותיהם וחתמו על הסכם ריצה משותפת ב-13 בחודש.^[34] ב-14 בספטמבר הודיעה עורכת הדין ניצנה דרשן-לייטנר, יו"ר ארגון "שורת הדין", על הצטרפותה לרשימה, ושובצה במקום הרביעי.^[35]

יהדות התורה

רשימת "יהדות התורה" היא איחוד פוליטי של שתי מפלגות: "אגודת ישראל" החסידית, ו"דגל התורה" הליטאית. לכל אחת מן המפלגות יש מועצת גדולי התורה משל עצמה, וזו אחראית על קביעת הרשימה של אותה מפלגה לכנסת. מאז הבחירות לכנסת השלוש עשרה (1992) רצות שתי המפלגות ברשימה מאוחדת תחת השם "יהדות התורה", המורכבת מנציגי שתי המפלגות לסירוגין (נציג "אגודה" ולאחריו נציג "דגל" וחוזר חלילה).

ב-1 ביוני 2022 התפטר יעקב ליצמן (יו"ר "אגודת ישראל") מן הכנסת ופרש מן החיים הפוליטיים. ליצמן היה ראש הרשימה לכנסת והחבר המוביל בה מאז תחילת המאה ה-21. הוא כיהן כשר וכסגן שר מטעם המפלגה וניהל מטעמה מגעים פוליטיים לצד משה גפני. את מקומו של ליצמן תפס יצחק גולדקנופף.

מחלוקות בנוגע לזרם החינוך העצמאי של חסידות בעלז איימו על המשך הריצה המשותפת של שתי המפלגות. ואולם ב-12 בספטמבר הוסכם על פתרון למשבר ביניהן, ועל ריצה משותפת.^[36] בראש הרשימה יעמוד גולדקנופף, נציג "אגודת ישראל", ולאחריו משה גפני, נציג "דגל התורה" וחוזר חלילה.

מפלגת העבודה

ערך מורחב – הבחירות המקדימות במפלגת העבודה (2022)

הבחירות המקדימות לראשות המפלגה נערכו ב-18 ביולי 2022 בין יושבת הראש המכהנת מרב מיכאלי למזכ"ל המפלגה ערן חרמוני.^[37][38] מיכאלי נבחרה לכהונה שנייה ברוב של 82.5% מהקולות.^[39]

המועד לבחירות המקדימות לרשימת המפלגה נקבע ל-9 באוגוסט.^[40] במסגרת תיקון החוקה שהעבירה מיכאלי בוועידת המפלגה ב-2021, נקבע כי רשימת המפלגה לכנסת תבנה בשיטת "ריץ' רץ' מגדרי", כך שהרשימה תורכב מנשים וגברים לסירוגין באופן שוויוני, בהתאם למספר הקולות שיקבל כל מועמד. כלומר, ראשון ישובץ המועמד שיקבל את מספר הקולות הגבוה ביותר, ולאחריו מועמד בן המין השני אשר יזכה במספר הקולות הגבוה ביותר מבין המועמדים בני מינו.

ישראל ביתנו

בראשות ישראל ביתנו עומד אביגדור ליברמן. ועדה מסדרת קבעה את הרכב הרשימה לכנסת ב-12 בספטמבר.

ב-2 באוגוסט הכריז ח"כ אלי אבידר על התמודדות ברשימה עצמאית, "ישראל חופשית דמוקרטית".^[41] ב-17 באוגוסט התפטר מהכנסת ובמקומו נכנסה לכנסת חברת הכנסת לשעבר שרון רופא-אופיר.

הציונות הדתית

ערך מורחב – הבחירות המקדימות במפלגת הציונות הדתית (2022)

רשימת "הציונות הדתית" לכנסת העשרים וארבעה הייתה רשימה משולבת של האיחוד הלאומי – תקומה, עוצמה יהודית ומפלגת נעם. עם ההכרזה על הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ניהלו כל חלקי הרשימה קמפיין בחירות עצמאי במאבק על מיקום ואופי הרשימה לכנסת ה-25. ב-15 באוגוסט הציע סמוטריץ' לבן גביר את המקומות 2, 5, 9, ו-10, בעוד מקום 7 ייקבע בהסכמה, בן גביר דחה את ההצעה.

בסיעת האיחוד הלאומי - תקומה נערכו בחירות מקדימות פתוחות. לאחר שלא הוצגו מעמדים נוספים, נבחר יושב הראש המכהן, בצלאל סמוטריץ', לעמוד בראש המפלגה ללא בחירות.^[42] בחירות מקדימות לראשות המפלגה נערכו לראשונה במקום הליך בחירות פנימי המופקד בידי מרכז המפלגה, גוף המונה כ-120 איש שהיה נהוג עד אז.^[43][44] הבחירות המקדימות נערכו ב-23 באוגוסט, והתמודדו בהן 16 מועמדים, בהם גם חברי הכנסת המכהנים מטעם הרשימה: מיכל וולדיגר, אופיר סופר, אורית סטרוק ושמחה רוטמן.^[45] ליושב הראש יש זכות לשריין שני מועמדים בעשירייה הראשונה, אחד בכל חמישייה.^[46]

ב-26 באוגוסט נחתם הסכם לריצה משותפת בין האיחוד הלאומי - תקומה לעוצמה יהודית, ללא צירוף מפלגת נועם ובתיווכו של בנימין נתניהו. הוסכם כי עוצמה יהודית תקבל את המקומות 2,5,7,9,10 ברשימה, ואילו יחידת המימון העשירית תהיה של האיחוד הלאומי - תקומה.^[47]

ב-28 באוגוסט הודיעה מפלגת נעם על כוונתה לרוץ באופן עצמאי, לאחר ששללה את הצעתו של סמוטריץ' לשיבוץ מועמד מטעמה במקום ה-11 ברשימה.^[48] ואולם, ב-14 בספטמבר, ולאחר שנועד נתניהו עם מנהיגה הרוחני של המפלגה, הרב טאו, הוחלט במפלגה על קבלת ההצעה ועל הצטרפות לרשימת "הציונות הדתית".^[49]

הרשימה המשותפת

בין חד"ש ותע"ל לבין בל"ד נתגלתה מחלוקת לגבי שני נושאים: המלצה על מועמד לראשות הממשלה, ורוטציה בין חברי כנסת מטעם מפלגות שונות במהלך כהונת הכנסת. לאחר שהשיחות בין שתי המפלגות נראו כמניבות פרי ופורסם כי סוכמה ריצה משותפת^[50], אך לקראת סגירת הרשימות החליטה בל"ד על ריצה עצמאית, ובכך פורקה הרשימה המשותפת.^[51]

חד"ש-תע"ל

ב-13 באוגוסט 2022 בחרה ועידת מפלגת חד"ש את הרשימה לכנסת. איימן עודה נבחר לכהונה נוספת בתפקיד היו"ר,^[52] והוא ימשיך לעמוד בראש הרשימה. אחריו נבחרו עאידה תומא סלימאן, עופר כסיף ויוסף עטאונה.

ב-3 בספטמבר 2022, הודיע ח"כ אוסאמה סעדי כי לא יתמודד על מקום ברשימה של תע"ל, ויפרוש מהחיים הפוליטיים.^[53] בראשות המפלגה ממשיך לכהן ח"כ אחמד טיבי.

בליל ה-15 בספטמבר, לאחר שהמגעים בין חד"ש ותע"ל לבין בל"ד לא צלחו, הגישו חד"ש ותע"ל את רשימתן בנפרד.

בל"ד

לאור המחלוקות בין המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת, אמר ח"כ סאמי אבו שחאדה (יו"ר בל"ד) כי הוא לא שולל את האפשרות שהמשותפת תבחן התמודדות בבחירות במסגרת גוש פוליטי חדש או במסגרת רשימות נפרדות, והדבר יוכרע לאחר שהנושא ידון בשיחות בין מרכיבי הרשימה המשותפת.^[54]

מפלגת בל"ד ערכה בחירות מקדימות ב-6 באוגוסט 2022. ח"כ אבו שחאדה נותר בראש הרשימה, ואחריו אמטאנס שחאדה ודועאא חוש-טאטור, בסדר זה.^[55]

כאמור, בליל ה-15 בספטמבר, לקראת סיום המועד להגשת הרשימות, הוחלט בבל"ד לרוץ באופן עצמאי לאחר שלא הגיעו להסכמות עם חד"ש ותע"ל.

מרצ

ערך מורחב – הבחירות המקדימות במרצ (2022)

ועדת הבחירות של מרצ קבעה שהבחירות המקדימות לראשות המפלגה ולרשימתה לכנסת ייערכו ב-23 באוגוסט 2022.^[56] על ראשות המפלגה התמודדו ח"כ יאיר גולן וזהבה גלאון, שחזרה להתמודד על תפקיד במפלגה 5 שנים לאחר שהתפטרה מתפקיד היו"ר ופרשה מהתמודדות לכנסת.^[57][58] השר ניצן הורוביץ, יו"ר המפלגה בכנסת היוצאת, הודיע כי לא יתמודד לראשות המפלגה בכנסת הנוכחית אבל יתמודד על מקום ברשימה.^[59]

במהלך יולי, הודיעו השרה תמר זנדברג, ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי והשר עיסאווי פריג' כי לא יתמודדו על מקום ברשימת המפלגה.^[60][61]

בבחירות לתפקיד היו"ר זכתה גלאון. יאיר גולן, שהפסיד בהתמודדות על תפקיד היו"ר, התמודד במקביל לרשימה לכנסת ושובץ במקום החמישי.

רע"מ

ועידת המפלגה, המורכבת מ-600 צירים, הרכיבה את רשימת המפלגה לכנסת בבחירות מקדימות שנערכו ב-6 באוגוסט 2022.^[62]

רשימות נוספות

חברי הכנסת העשרים וחמש

הכנסת

הכנסת העשרים וחמש
מדינה	ישראל ישראל
סוג	בית מחוקקים חד-ביתי
הרכב
מספר מושבים	120
סיעות הכנסת קואליציה      הליכוד (32)      ש"ס (11)      יהדות התורה (7)      אגודת ישראל (4)      דגל התורה (3)      הציונות הדתית (7)      האיחוד הלאומי-תקומה (7)      עוצמה יהודית (6)      מפלגת נעם (1) אופוזיציה      יש עתיד (24)      המחנה הממלכתי (12)      חוסן לישראל (8)      תקווה חדשה (4)      ישראל ביתנו (6)      רע"ם (5)      חד"ש-תע"ל (5)      חד"ש (4)      תע"ל (1)      העבודה (4)
בחירות
שיטת בחירות	יחסית-ארצית שיטת ג'פרסון שיטת בדר-עופר
בחירות קודמות	1 בנובמבר 2022
בחירות הבאות	27 באוקטובר 2026
מנהיגים
יושב ראש	אמיר אוחנה, הליכוד החל מ-29 בדצמבר 2022
ראש הממשלה	בנימין נתניהו, הליכוד החל מ-29 בדצמבר 2022
ראש האופוזיציה	יאיר לפיד, יש עתיד החל מ-29 בדצמבר 2022
משכן
משכן הכנסת, מבט מדרום
משכן הכנסת, קריית הממשלה ירושלים, ישראל
אתר אינטרנט
http://knesset.gov.il

הכנסת העשרים וחמש

מדינה	ישראל ישראל
גוף פרלמנטרי	הכנסת
תקופת כהונה	15 בנובמבר 2022 – מכהנת (שנה ו־24 שבועות)
מערכת בחירות	1 בנובמבר 2022
הנהגה
יושב ראש הכנסת	אמיר אוחנה, הליכוד
ראש הממשלה	בנימין נתניהו, הליכוד
יו"ר הקואליציה	אופיר כץ, הליכוד
ראש האופוזיציה	יאיר לפיד, יש עתיד
מרכז האופוזיציה	בועז טופורובסקי, יש עתיד
הרכב
סיעות הקואליציה	מספר חברי הקואליציה - 64   הליכוד (32)   ש"ס (11)   יהדות התורה (7)   הציונות הדתית (7)   עוצמה יהודית (6)   מפלגת נעם (1)
מספר חברי הקואליציה	64 / 120
סיעות האופוזיציה	מספר חברי האופוזיציה - 56   יש עתיד (24)   המחנה הממלכתי (12)   ישראל ביתנו (6)   רע"מ (5)   חד"ש-תע"ל (5)   העבודה (4)
מספר חברי האופוזיציה	56 / 120
אתר אינטרנט
https://main.knesset.gov.il
→ הכנסת העשרים וארבע הכנסת העשרים ושש ←