הכרה במדינה פלסטינית

רקע

ב-22 בנובמבר 1974, החלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם הכירה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, עצמאות לאומית וריבונות בארץ ישראל. היא גם הכירה באש"ף כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני, והעניקה לו מעמד של משקיף באו"ם. בנוסף, ההחלטה קראה להחזיר את הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולהחזיר להם את רכושם. הכינוי "פלסטין" לאש"ף אומץ על ידי האומות המאוחדות בשנת 1988 בשל הכרזת העצמאות הפלסטינית, אך למדינה שהוכרזה אין עדיין לא היה מעמד רשמי במערכת.

זמן קצר לאחר הכרזת 1988, הוכרה מדינת פלסטין על ידי מדינות מתפתחות רבות באפריקה ובאסיה (בעיקר מדינות ערב ומדינות האסלאם), ועל ידי מדינות קומוניסטיות ובלתי-מזדהות.^[6][7] עם זאת, באותו זמן, ארצות הברית השתמשה בחוק סיוע החוץ שלה ובאמצעים אחרים כדי להרתיע מדינות אחרות וארגונים בין-לאומיים מלהרחיב את ההכרה.^[8] אף על פי שצעדים אלו הצליחו במקרים רבים,^[9] הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי פרסמו מיד הצהרות של הכרה, תמיכה וסולידריות עם פלסטין, שהתקבלה כמדינה חברה בשני הפורומים.^[10][11][12]

בפברואר 1989, הכריז נציג אש"ף במועצת הביטחון של האו"ם כי 94 מדינות הכירו במדינה הפלסטינית החדשה.^[13][14] לאחר מכן המדינה ניסתה להשיג חברות כמדינה במספר ארגונים וסוכנויות הקשורים לאומות המאוחדות, אך מאמציה סוכלו על ידי איומי ארצות הברית למנוע מימון מכל ארגון שיכניס את פלסטין כמדינה חברה.^[15] לדוגמה, באפריל באותה שנה הגיש אש"ף בקשה לחברות כמדינה בארגון הבריאות העולמי, בקשה שלא הניבה תוצאות לאחר שארצות הברית הודיעה לארגון כי היא תבטל את המימון לארגון אם פלסטין תתקבל אליו. במאי, קבוצה של חברי הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי הגישה בקשה לחברות בשם פלסטין באונסק"ו, עם 91 מדינות שהכירו במדינת פלסטין שחתמו על הבקשה.

ביוני 1989 הגיש אש"ף לממשלת שווייץ מכתבי הצטרפות לאמנות ז'נבה, שנחתמה ב-1949. עם זאת, שווייץ קבעה כי מאחר ששאלת המדינה הפלסטינית לא הוסדרה בתוך הקהילה הבין-לאומית, היא אינה מסוגלת לקבוע אם המכתב מהווה כלי הצטרפות תקף.^[16]

בשל [חוסר הוודאות] בתוך הקהילה הבינלאומית באשר לקיומה או אי-קיומה של מדינת פלסטין וכל עוד הנושא לא הוסדר במסגרת מתאימה, ממשלת שווייץ, בתפקידה כמופקדת על אמנות ז'נבה והפרוטוקולים הנוספים שלהן, אינה מסוגלת להחליט האם ניתן לראות בהודעה זו כלי הצטרפות במובן של ההוראות הרלוונטיות של האמנות והפרוטוקולים הנוספים שלהן.

כתוצאה מכך, בנובמבר 1989 העלתה הליגה הערבית החלטה בעצרת הכללית להכיר רשמית באש"ף כממשלה של המדינה הפלסטינית העצמאית. עם זאת, הטיוטה נזנחה כאשר ארצות הברית שוב איימה להפסיק את המימון שלה לאומות המאוחדות אם ההצבעה תתקיים. מדינות ערב הסכימו לא ללחוץ על ההחלטה, אך דרשו מארצות הברית להבטיח שלא לאיים שוב על האו"ם בעיצומים כספיים.^[17]

רבות מההצהרות המוקדמות על הכרה במדינת פלסטין ניתנו באופן מעורפל יחסית,^[18] ומדינות אחרות לא מכירות בפלסטין רשמית אך אין זה אומר שהן לא רואות אותה כמדינה. מצב זה הביא לבלבול בנוגע למספר המדינות שהכירו רשמית במדינה שהוכרזה ב-1988. מספרים שדווחו בעבר סותרים לרוב,^[19] כאשר מספרים גבוהים של 130 ומעלה מדווחים לעיתים קרובות.^[20] ביולי 2011 בראיון ל"הארץ", טען ריאד מנסור, שגריר פלסטין באו"ם, כי 122 מדינות הרחיבו עד אז את ההכרה הרשמית.^[21] בסוף אותו החודש פרסם אש"ף מאמר מדוע על ממשלות העולם להכיר במדינת פלסטין ומונה את 122 המדינות שכבר עשו זאת.^[22] עד סוף ספטמבר אותה שנה, טען מנצור שהמספר הגיע ל-139.^[23]

עמדת ישראל

בין תום מלחמת ששת הימים והסכמי אוסלו, אף ממשלה ישראלית לא הציעה מדינה פלסטינית. בתקופת ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו בין השנים 1996 ו-1999, הוא האשים את שתי הממשלות הקודמות, בראשות רבין ופרס, בקירוב "הסכנה" של מדינה פלסטינית, וקבע כי מטרתו המדיניות העיקרית היא להבטיח שהרשות הפלסטינית לא תתפתח מעבר לאוטונומיה.^[24]

בנובמבר 2001, אריאל שרון היה ראש ממשלת ישראל הראשון שהכריז שמדינה פלסטינית היא הפתרון לסכסוך ומטרת ממשלתו. הממשלה בראשות אהוד אולמרט חזרה על אותה מטרה. בעקבות השבעת ממשלת נתניהו השנייה ב-2009, הממשלה טענה שוב כי מדינה פלסטינית מהווה סכנה לישראל,^[25] אולם עמדת הממשלה השתנתה בעקבות לחץ של ממשל אובמה, וב-14 ביוני 2009 נשא נתניהו נאום במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, הידוע בכינוי נאום בר-אילן, שבו תמך ברעיון של מדינה פלסטינית מפורזת ומצומצמת מבחינה טריטוריאלית.^[26] עמדה זו ספגה ביקורת בין-לאומית על חוסר המחויבות שלה לגבי השטחים שיוותרו למדינה הפלסטינית בעתיד.

ממשלת ישראל קיבלה באופן כללי את הרעיון שיש להקים מדינה פלסטינית, אך סירבה לקבל את גבולות הקו הירוק. מומחי צבא ישראלים טענו כי גבולות 1967 אינם ניתנים להגנה אסטרטגית.^[27] ישראל מתנגדת לתוכנית הפלסטינית לפנות לעצרת הכללית של האו"ם בעניין המדינה וטוענת שהיא אינה מכבדת את הסכם אוסלו, שבו שני הצדדים הסכימו שלא להמשיך במהלכים חד-צדדיים.^[28]

אף על פי כן, ישנה עמדה רווחת בקרב אזרחים בישראל^[29] כי אין להקים מדינה פלסטינית ויש לחזור לעמדת מדינת ישראל בתקופה שבין תום מלחמת ששת הימים והסכמי אוסלו. חלקים מהנוקטים בעמדה זו אף חושבים שכלל אין לפלסטינים ישות לאומית עצמאית כפי שמשתקף גם בדברים של פוליטיקאים.^[30][31]

• ב-14 באוקטובר 1974 הוכר הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות כנציג העם הפלסטיני וניתנה הזכות להשתתף בדיונים של העצרת הכללית בשאלת פלסטין בישיבות מליאה.^[32][33]
• ב-22 בנובמבר 1974 הוענק לאש"ף מעמד של משקיף-לא מדיני, מה שאיפשר לאש"ף להשתתף בכל ישיבות העצרת, כמו גם בפלטפורמות אחרות של האו"ם.^[34]
• ב-15 בדצמבר 1988 הכירה החלטה 43/177 של העצרת הכללית של האו"ם בהכרזת העצמאות הפלסטינית מנובמבר 1988 והחליפה את הכינוי "הארגון לשחרור פלסטין" ב"פלסטין" במערכת האומות המאוחדות.^[35]
• ב-23 בספטמבר 2011 הגיש נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן בקשה לחברות פלסטין באו"ם.
• ב-29 בנובמבר 2012 העניקה העצרת הכללית לפלסטין מעמד של מדינה משקיפה שאינה חברה בהחלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם.
• ב-17 בדצמבר 2012 החליט ראש הפרוטוקול של האו"ם כי השם "מדינת פלסטין" ישמש את המזכירות בכל המסמכים הרשמיים של האו"ם.^[36]

בקשה לחברות באו"ם

אחרי שנתיים של קיפאון במשא ומתן עם ישראל, הרשות הפלסטינית פתחה בקמפיין דיפלומטי להכרה במדינה פלסטינית בגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים, ובירתה מזרח ירושלים.^[37] המאמצים, שהחלו בסוף 2009, זכו לתשומת לב נרחבת בספטמבר 2011, כאשר הנשיא אבו מאזן הגיש בקשה לאומות המאוחדות לקבל את פלסטין כמדינה חברה. אם בקשה זו הייתה מתקבלת, היא הייתה מהווה הכרה קולקטיבית במדינת פלסטין, שהייתה מאפשרת לממשלתה להגיש תביעות משפטיות נגד מדינות אחרות בבתי משפט בין-לאומיים.^[38]

על מנת שמדינה תקבל חברות בעצרת הכללית, בקשתה חייבת לקבל תמיכה של שני שלישים מהמדינות החברות עם המלצה מוקדמת לקבלה ממועצת הביטחון, והיעדר וטו מכל אחת מחמשת החברות הקבועות במועצת הביטחון.^[39] בשל הסיכוי להטלת וטו על ידי ארצות הברית, מנהיגים פלסטינים אותתו שהם עשויים לבחור בשדרוג מצומצם יותר למעמד של "מדינה לא חברה", המצריך רק רוב רגיל בעצרת הכללית אך מספק לפלסטינים את ההכרה שרצו.

הקמפיין, שזכה לכינוי "פלסטין 194",^[40] נתמך על ידי הליגה הערבית במאי,^[41] ואושר רשמית על ידי אש"ף ב-26 ביוני.^[42] ההחלטה סומנה על ידי ממשלת ישראל כצעד חד צדדי, בעוד שהממשלה הפלסטינית טענה כי היא חיונית על מנת להתגבר על המבוי הסתום הנוכחי. כמה מדינות - כמו גרמניה וקנדה - גינו אף הן את ההחלטה וקראו לישראל ולרשות הפלסטינית לחזור באופן מיידי למשא ומתן. עם זאת, מדינות רבות אחרות - למשל נורווגיה ורוסיה - גיבו את התוכנית, וכך גם מזכ"ל האומות המאוחדות באן קי-מון, שקבע: "חברי האו"ם זכאים להצביע בעד או נגד ההכרה במדינה הפלסטינית באו"ם".^[43]

המאמצים הדיפלומטיים להשיג תמיכה להצעה צברו תאוצה בעקבות רצף של הכרות ממדינות אמריקה הדרומית בתחילת 2011.^[44] משלחות רמות-דרג בראשות יאסר עבד רבו, ריאד אל-מאלכי, סאיב עריקאת, נביל שעת וריאד מנסור ביקרו במדינות רבות. שגרירים פלסטינים, בסיוע אלה של מדינות ערביות אחרות, התחילו בגיוס תמיכת הממשלות אליהן נשלחו.^[45] במהלך ההצבעה, רוסיה, סין וספרד הבטיחו בפומבי את תמיכתן בהצעה הפלסטינית,^[46][47] וכך גם ארגונים בין-ממשלתיים כמו האיחוד האפריקאי,^[48] והמדינות הבלתי-מזדהות.^[49]

ישראל נקטה צעדים נגד היוזמה,^[50] וגרמניה, איטליה, קנדה וארצות הברית הודיעו בפומבי כי יצביעו נגד ההחלטה. דיפלומטים ישראלים ואמריקאים החלו בקמפיין לחץ על מדינות רבות להתנגד או להימנע מההצבעה. עם זאת, בגלל "הרוב האוטומטי" שממנו נהנים הפלסטינים בעצרת הכללית,^[51] הצהיר ממשל נתניהו כי הוא אינו מצפה למנוע את קבלת ההחלטה אם תצא לפועל.^[52] באוגוסט ציטט "הארץ" את שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, שקבע שישראל לא תוכל לבלום החלטה בעצרת הכללית עד ספטמבר. "המרב שניתן יהיה להשיג הוא קבוצה של מדינות שיימנעו או שייעדרו מההצבעה", כתב פרושאור. "רק מדינות מעטות יצביעו נגד המהלך הפלסטיני".^[53]

במקום זאת, ממשלת ישראל התמקדה בהשגת "רוב מוסרי" של מעצמות דמוקרטיות גדולות, בניסיון להפחית את משקל ההצבעה.^[54][55] משקל ניכר ניתן לעמדת האיחוד האירופי,^[56] שטרם הוכרזה. הנציגה העליונה של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון, קתרין אשטון, הצהירה כי עמדה זו עשויה להיות תלויה בנוסח ההצעה.^[57] בסוף אוגוסט אמר שר הביטחון של ישראל אהוד ברק כי "חשוב מאוד שכל השחקנים יבואו עם טקסט שידגיש את החזרה המהירה למשא ומתן, ללא מאמץ להציב תנאים מוקדמים לצדדים".^[58]

המאמצים של ישראל ושל ארצות הברית התמקדו גם בלחץ על ההנהגה הפלסטינית לנטוש את תוכניותיה ולחזור למשא ומתן. בארצות הברית, הקונגרס העביר הצעת חוק המגנה את היוזמה וקוראת לממשל אובמה להטיל וטו על כל החלטה שתכיר במדינה פלסטינית שהוכרזה מחוץ להסכם שנערך על ידי שני הצדדים. הצעת חוק דומה התקבלה בסנאט, שגם איים בנסיגה מהסיוע לגדה המערבית.^[59] בסוף אוגוסט הוגשה הצעת חוק נוספת של הקונגרס המציעה לחסום את מימון ממשלת ארצות הברית לגופים של האו"ם התומכים בחברות פלסטינית באו"ם.^[60] כמה בכירים אמריקאים, כולל שגרירת ארצות הברית באו"ם סוזן רייס והקונסול הכללי בירושלים דניאל רובינשטיין, השמיעו איומים דומים.^[61][62] באותו חודש דווח כי משרד האוצר הישראלי מעכב את תשלומיו החודשיים לאש"ף.^[63] שר החוץ אביגדור ליברמן הזהיר שאם הפלסטינים יפעלו באופן חד צדדי ישראל תראה את הסכמי אוסלו כבטלים וחסרי תוקף, ותנתק את יחסיה עם הרשות הפלסטינית.^[64]

ב-11 ביולי 2011 נפגש הקוורטט לענייני המזרח התיכון (ארצות הברית, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה) כדי לדון בחזרה למשא ומתן, אך הפגישה לא הניבה תוצאה.^[66] נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס טען כי הוא ישהה את ההצעה ויחזור למשא ומתן אם הישראלים יסכימו לגבולות 1967 ויפסיקו את הרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית.

הקמפיין של האש"ף נתמך על ידי תנועות אקטיביסטיות אזרחיות. Avaaz פתחה בעצומה מקוונת הקוראת לכל חברי האו"ם לאשר את ההצעה לקבל את פלסטין; על פי הדיווחים, היא השיגה 500,000 חתימות אלקטרוניות בארבעת הימים הראשונים שלה.^[67] תנועת קול אחד השיקה קמפיין מקומי בשיתוף עם סוכנויות חדשות מקומיות, במטרה להשיג מעורבות ותמיכה של אזרחים פלסטינים.^[68] מעבר לים, הושקו קמפיינים במספר מדינות, שקראו לממשלותיהן להצביע בעד ההחלטה.^[69][70] ב-7 בספטמבר ערכה קבוצת פעילים פלסטינים תחת הכותרת "פלסטין: מדינה מס' 194" הפגנה מחוץ למשרד האו"ם ברמאללה.^[71] במהלך ההפגנה, הם הגישו למשרד מכתב שהופנה למזכ"ל האו"ם באן קי-מון, וקרא לו "להפעיל את כל המאמצים האפשריים להשגת הדרישות הצודקות של העם הפלסטיני". למחרת, באן אמר לכתבים: "אני תומך במדינה של פלסטינים; מדינה עצמאית וריבונית של פלסטין. זה היה צריך להיעשות מזמן", אך הוא גם קבע כי "הכרה במדינה היא דבר שייקבע על ידי המדינות החברות."^[72]

גופים אחרים של האו"ם הביעו בעבר נכונות לראות מדינה פלסטינית. באפריל 2011, המתאם המיוחד מטעם האומות המאוחדות לתהליך השלום במזרח התיכון פרסם דו"ח על התקדמות בניית המדינה של הרשות הפלסטינית, ובו תיאר "היבטים של הממשל שלה כמספיקים למדינה עצמאית".^[73] דו"ח זה אישר הערכה דומה שפורסמה בשבוע הקודם על ידי קרן המטבע הבין-לאומית.^[74] הבנק העולמי פרסם דו"ח בספטמבר 2010 שמצא את הרשות הפלסטינית "בעמדה טובה להקים מדינה" בכל נקודה בעתיד הקרוב. עם זאת, הדו"ח הדגיש שאם לא תעודד צמיחה במגזר הפרטי בכלכלה הפלסטינית, מדינה פלסטינית תישאר תלויה בתרומות ולא תהיה עצמאית לחלוטין מבחינה כלכלית.^[75]

משקיפה שאינה חברה

במהלך ספטמבר 2012, פלסטין החליטה לשדרג את מעמדה מ"ישות משקיפה" ל"מדינה משקיפה שאינה חברה". ב-27 בנובמבר של אותה שנה, הוכרז כי הערעור הוגש באופן רשמי והוא יובא להצבעה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר, שם שדרוג המעמד צפוי להיתמך על ידי רוב המדינות. בנוסף להענקת מעמד "מדינה משקיפה שאינה חברה" לפלסטין, ההצעה "מביעה את התקווה שמועצת הביטחון תדון בחיוב בבקשה שהוגשה ב-23 בספטמבר 2011 על ידי מדינת פלסטין לקבלה לחברות מלאה באו"ם, תומכת בפתרון שתי המדינות המבוסס על גבולות 1967 ומדגישה את הצורך בחידוש מיידי של המשא ומתן בין שני הצדדים".

ב-29 בנובמבר 2012, 65 שנים לאחר ההצבעה באו"ם בה התקבלה 181 ואושרה תוכנית החלוקה, התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם בתוצאה של 138–9 (עם 41 נמנעים), ששדרגה את פלסטין למעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה" באו"ם.^[76] המעמד החדש השווה את המעמד של פלסטין לזה של הכס הקדוש. השינוי במעמד תואר על ידי "האינדפנדנט" כ"הכרה דה פקטו במדינת פלסטין הריבונית".^[77] המדינות שהצביעו נגד ההחלטה היו ישראל, קנדה, צ'כיה, איי מרשל, מיקרונזיה, נאורו, פלאו, פנמה וארצות הברית.

ההצבעה הייתה ציון דרך של המדינה הפלסטינית המוכרת-חלקית ואזרחיה, ואילו עבור ישראל וארצות הברית היא היוותה מפלה דיפלומטית של ממש. מעמד של מדינה משקיפה באו"ם מאפשר למדינת פלסטין להצטרף לאמנות ולסוכנויות מיוחדות של האו"ם,^[78] אמנת חוק הים ובית הדין הפלילי הבין-לאומי. היא מאפשרת לפלסטין לרדוף אחרי זכויות חוקיות על המים הטריטוריאליים והמרחב האווירי שלה כמדינה ריבונית המוכרת על ידי האו"ם, ומאפשרת לעם הפלסטיני את הזכות לתבוע ריבונות על שטחו בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג ולטעון טענות של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, כולל כיבוש לא חוקי של טריטוריית מדינת פלסטין, נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבין-לאומי.^[79][80]

האו"ם, לאחר קבלת ההחלטה, התיר לפלסטין לכנות את הנציגות שלה באו"ם כ"משלחת המשקיפה הקבועה של מדינת פלסטין לאומות המאוחדות",^[81] שנתפסה בעיני רבים כשיקוף של עמדת האו"ם של הכרה בריבונותה של מדינת פלסטין על פי המשפט הבין-לאומי,^[82] ופלסטין החלה לשנות את שמה בהתאם על בולי דואר, מסמכים רשמיים ודרכונים.^[83] הרשויות הפלסטיניות גם הנחו את הדיפלומטים שלה לייצג רשמית את "מדינת פלסטין" במקום את "הרשות הפלסטינית". בנוסף, ב-17 בדצמבר 2012 החליט ראש הפרוטוקול של האו"ם כי "הכינוי 'מדינת פלסטין' ישמש את המזכירות בכל המסמכים הרשמיים של האומות המאוחדות, תוך הכרה ב"מדינת פלסטין" בתור השם הרשמי של האומה הפלסטינית.

ב-26 בספטמבר 2013 ניתנה למחמוד עבאס הזכות לשבת על כיסא הבז' של העצרת הכללית של האו"ם, השמור לראשי מדינות הממתינים לעלות על הדוכן ולנאום בעצרת הכללית.^[84]

מתוך 193 המדינות החברות באו"ם, 140 (7001725000000000000♠72.5%) הכירו במדינת פלסטין נכון לשנת 2024.^[85] הרשימה להלן מבוססת על הרשימה שנשמרה על ידי הארגון לשחרור פלסטין במהלך הקמפיין להכרה של האומות המאוחדות בשנת 2011.^[22]

17 מדינות, המסומנות בכוכבית (*) למטה, הכירו במפורש במדינת פלסטין בגבולות הקו הירוק (כלומר הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים), שהיו שטח ערבי לפני מלחמת ששת הימים.

#	מדינה	תאריך הכרה	יחסים דיפלומטיים	הערות
1	אלג'יריה אלג'יריה	15 בנובמבר 1988	כן	יחסי אלג'יריה–הרשות הפלסטינית
2	בחריין בחריין	15 בנובמבר 1988	כן	יחסי בחריין–הרשות הפלסטינית
3	עיראק עיראק	15 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–עיראק
4	כווית כווית	15 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–כווית
5	לוב לוב	15 בנובמבר 1988	כן
6	מלזיה מלזיה	15 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–מלזיה
7	מאוריטניה מאוריטניה	15 בנובמבר 1988	כן
8	מרוקו מרוקו	15 בנובמבר 1988	כן
9	סומליה סומליה	15 בנובמבר 1988	כן
10	תוניסיה תוניסיה	15 בנובמבר 1988	כן
11	טורקיה טורקיה	15 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–טורקיה
12	תימן תימן	15 בנובמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה הן על ידי דרום וצפון תימן.
13	אפגניסטן אפגניסטן	16 בנובמבר 1988	כן
14	בנגלדש בנגלדש	16 בנובמבר 1988	כן
15	קובה קובה	16 בנובמבר 1988	כן
16	אינדונזיה אינדונזיה	16 בנובמבר 1988	כן
17	ירדן ירדן	16 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–ירדן
18	מדגסקר מדגסקר	16 בנובמבר 1988	לא
19	מלטה מלטה	16 בנובמבר 1988	כן
20	ניקרגואה ניקרגואה	16 בנובמבר 1988	כן
21	פקיסטן פקיסטן	16 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–פקיסטן
22	קטר (מדינה) קטר	16 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–קטר
23	ערב הסעודית ערב הסעודית	16 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–ערב הסעודית
24	איחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות הערביות	16 בנובמבר 1988	כן	יחסי איחוד האמירויות הערביות–הרשות הפלסטינית
25	סרביה סרביה	16 בנובמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, שהמשיכה לרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (מאוחר יותר סרביה ומונטנגרו) ולאחר מכן לסרביה.
26	זמביה זמביה	16 בנובמבר 1988	כן
27	אלבניה אלבניה	17 בנובמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הסוציאליסטית העממית של אלבניה. ראו יחסי אלבניה–הרשות הפלסטינית
28	ברוניי ברוניי	17 בנובמבר 1988	כן
29	ג'יבוטי ג'יבוטי	17 בנובמבר 1988	כן
30	מאוריציוס מאוריציוס	17 בנובמבר 1988	כן
31	סודאן סודאן	17 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–סודאן
32	קפריסין קפריסין*	18 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–קפריסין
33	צ'כיה צ'כיה	18 בנובמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי צ'כוסלובקיה, ולאחר פירוקה ניתנה על ידי שתי המדינות בנפרד.
34	סלובקיה סלובקיה	18 בנובמבר 1988	כן
35	מצרים מצרים	18 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–מצרים
36	גמביה גמביה	18 בנובמבר 1988	כן
37	הודו הודו	18 בנובמבר 1988	כן	יחסי הודו–הרשות הפלסטינית
38	ניגריה ניגריה	18 בנובמבר 1988	כן
39	סיישל סיישל	18 בנובמבר 1988	כן
40	סרי לנקה סרי לנקה	18 בנובמבר 1988	כן
41	בלארוס בלארוס	19 בנובמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית.
42	גינאה גינאה	19 בנובמבר 1988	כן
43	נמיביה נמיביה	19 בנובמבר 1988	כן
44	רוסיה רוסיה	19 בנובמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי ברית המועצות ואשרה מחדש על ידי הנשיא דמיטרי מדבדב בינואר 2011. ראו יחסי הרשות הפלסטינית–רוסיה
45	אוקראינה אוקראינה	19 בנובמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית.
46	וייטנאם וייטנאם	19 בנובמבר 1988	כן
47	הרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין	20 בנובמבר 1988	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–סין
48	בורקינה פאסו בורקינה פאסו	21 בנובמבר 1988	כן
49	קומורו קומורו	21 בנובמבר 1988	כן
50	גינאה ביסאו גינאה ביסאו	21 בנובמבר 1988	כן
51	מאלי מאלי	21 בנובמבר 1988	כן
52	קמבודיה קמבודיה	21 בנובמבר 1988	כן
53	מונגוליה מונגוליה	22 בנובמבר 1988	כן
54	סנגל סנגל	22 בנובמבר 1988	כן
55	הונגריה הונגריה	23 בנובמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית ההונגרית.
56	כף ורדה כף ורדה	24 בנובמבר 1988	לא
57	קוריאה הצפונית קוריאה הצפונית	24 בנובמבר 1988	כן
58	ניז'ר ניז'ר	24 בנובמבר 1988	כן
59	רומניה רומניה	24 בנובמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית הרומנית.
60	טנזניה טנזניה	24 בנובמבר 1988	כן
61	בולגריה בולגריה	25 בנובמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של בולגריה.
62	המלדיביים המלדיביים	28 בנובמבר 1988	כן
63	גאנה גאנה	29 בנובמבר 1988	כן
64	טוגו טוגו	29 בנובמבר 1988	לא
65	זימבבואה זימבבואה	29 בנובמבר 1988	כן
66	צ'אד צ'אד	1 בדצמבר 1988	כן
67	לאוס לאוס	2 בדצמבר 1988	כן
68	סיירה לאון סיירה לאון	3 בדצמבר 1988	לא
69	אוגנדה אוגנדה	3 בדצמבר 1988	כן
70	הרפובליקה של קונגו הרפובליקה של קונגו	5 בדצמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של קונגו.
71	מוזמביק מוזמביק	6 בדצמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של מוזמביק.
72	אנגולה אנגולה	8 בדצמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של אנגולה.
73	סאו טומה ופרינסיפה סאו טומה ופרינסיפה	10 בדצמבר 1988	לא
74	הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו	10 בדצמבר 1988	לא	ההכרה ניתנה על ידי רפובליקת זאיר.
75	גבון גבון	12 בדצמבר 1988	כן
76	עומאן עומאן	13 בדצמבר 1988	כן
77	פולין פולין	14 בדצמבר 1988	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית הפולנית. ראו יחסי הרשות הפלסטינית–פולין
78	בוטסואנה בוטסואנה	19 בדצמבר 1988	כן
79	נפאל נפאל	19 בדצמבר 1988	לא
80	בורונדי בורונדי	22 בדצמבר 1988	לא
81	הרפובליקה המרכז-אפריקאית הרפובליקה המרכז-אפריקאית	23 בדצמבר 1988	לא
82	בהוטן בהוטן	25 בדצמבר 1988	לא
83	רואנדה רואנדה	2 בינואר 1989	לא
84	אתיופיה אתיופיה	4 בפברואר 1989	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית הדמוקרטית של אתיופיה.
85	איראן איראן	4 בפברואר 1989	כן	יחסי איראן–הרשות הפלסטינית
86	בנין בנין	1989-5-1 !מאי 1989 או לפני	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה העממית של בנין.
87	גינאה המשוונית גינאה המשוונית	1989-5-1 !מאי 1989 או לפני	לא
88	קניה קניה	1989-5-1 !מאי 1989 או לפני	כן
89	ונואטו ונואטו	21 באוגוסט 1989	כן
90	הפיליפינים הפיליפינים	1989-9-1 !ספטמבר 1989	כן
91	אסוואטיני אסוואטיני	1 ביולי 1991	כן
92	קזחסטן קזחסטן	6 באפריל 1992	כן
93	אזרבייג'ן אזרבייג'ן	15 באפריל 1992	כן	יחסי אזרבייג'ן–הרשות הפלסטינית
94	טורקמניסטן טורקמניסטן	17 באפריל 1992	כן
95	גאורגיה גאורגיה	25 באפריל 1992	כן
96	בוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה	27 במאי 1992	כן	ההכרה ניתנה על ידי הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה.
97	טג'יקיסטן טג'יקיסטן	6 בספטמבר 1992	כן
98	אוזבקיסטן אוזבקיסטן	25 בספטמבר 1994	כן
99	פפואה גינאה החדשה פפואה גינאה החדשה	4 באוקטובר 1994	כן
100	דרום אפריקה דרום אפריקה	15 בפברואר 1995	כן
101	קירגיזסטן קירגיזסטן	12 בספטמבר 1995	כן
102	מלאווי מלאווי*	23 באוקטובר 1998	כן
103	מזרח טימור מזרח טימור	1 במרץ 2004	כן
104	פרגוואי פרגוואי*	25 במרץ 2005	כן
105	מונטנגרו מונטנגרו	24 ביולי 2006	כן
106	קוסטה ריקה קוסטה ריקה	5 בפברואר 2008	כן
107	לבנון לבנון	30 בנובמבר 2008	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–לבנון
108	חוף השנהב חוף השנהב	1 בדצמבר 2008	כן
109	ונצואלה ונצואלה	5 באפריל 2009	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–ונצואלה
110	הרפובליקה הדומיניקנית הרפובליקה הדומיניקנית	14 ביולי 2009	כן
111	ברזיל ברזיל*	1 בדצמבר 2010	כן
112	ארגנטינה ארגנטינה*	6 בדצמבר 2010	כן
113	בוליביה בוליביה*	17 בדצמבר 2010	כן
114	אקוודור אקוודור*	24 בדצמבר 2010	כן
115	צ'ילה צ'ילה	7 בינואר 2011	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–צ'ילה
116	גיאנה גיאנה*	13 בינואר 2011	כן
117	פרו פרו	24 בינואר 2011	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–פרו
118	סורינאם סורינאם*	1 בפברואר 2011	לא
119	אורוגוואי אורוגוואי	15 במרץ 2011	כן
120	לסוטו לסוטו*	6 ביוני 2011	לא
121	דרום סודאן דרום סודאן	9 ביולי 2011	כן
122	סוריה סוריה*	18 ביולי 2011	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–סוריה
123	ליבריה ליבריה	19 ביולי 2011	לא
124	אל סלוודור אל סלוודור	25 באוגוסט 2011	כן
125	הונדורס הונדורס*	26 באוגוסט 2011	כן
126	סנט וינסנט והגרנדינים סנט וינסנט והגרנדינים*	29 באוגוסט 2011	כן
127	בליז בליז*	9 בספטמבר 2011	כן
128	דומיניקה דומיניקה	19 בספטמבר 2011	כן
129	אנטיגואה וברבודה אנטיגואה וברבודה*	22 בספטמבר 2011	לא
130	גרנדה (מדינה) גרנדה	25 בספטמבר 2011	כן
131	איסלנד איסלנד*	15 בדצמבר 2011	כן
132	תאילנד תאילנד*	18 בינואר 2012	כן
133	גואטמלה גואטמלה	9 באפריל 2013	לא
134	האיטי האיטי	27 בספטמבר 2013	כן
135	שוודיה שוודיה	30 באוקטובר 2014	כן	יחסי הרשות הפלסטינית–שוודיה
136	סנט לוסיה סנט לוסיה	14 בספטמבר 2015	כן
137	קולומביה קולומביה	3 באוגוסט 2018	כן
138	סנט קיטס ונוויס סנט קיטס ונוויס	30 ביולי 2019	כן
139	ברבדוס ברבדוס	19 באפריל 2024	לא
140	ג'מייקה ג'מייקה	23 באפריל 2024	לא
לא חברות באו"ם
141	סהרה המערבית סהרה המערבית	15 בנובמבר 1988[86]	לא
142	הוותיקן הוותיקן	1 בפברואר 2015[87]	כן[88]

מדינת פלסטין היא צד במספר אמנות, המופקדות אצל חמישה גופים: הממלכה המאוחדת, אונסק"ו, האו"ם, הולנד ושווייץ. האשרור של אמנת אונסק"ו הפך את פלסטין לחברה באונסק"ו ב-2012, בעוד ששאר האמנות אושררו על ידי הפלסטינים ב-2014, לאחר שהמשא ומתן עם ישראל הגיע למבוי סתום.

מדינה/ארגון מופקד	משרד מופקד	מספר אמנות	אמנות	תאריך הצטרפות
הולנד הולנד	משרד החוץ	1[89]	אמנות האג	2 באפריל 2014
רוסיה רוסיה		1[90]	האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני	10 בפברואר 2015
שווייץ שווייץ	המועצה הפדרלית	7[91][92]	אמנות ז'נבה	2 באפריל 2014
אונסק"ו אונסק"ו	מנכ"ל	8[93]	אמנה בדבר הגנת המורשת התרבותית והטבעית העולמית	8 בדצמבר 2011
האומות המאוחדות האומות המאוחדות	מזכ"ל	יותר מ-50[94]	אמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים	9 באפריל 2014
הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	משרד החוץ וחבר העמים	2[95][96]	חוקת אונסק"ו האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני	23 בנובמבר 2011

בהתנגדות שהוגשה ב-16 במאי 2014, ישראל הודיעה למזכיר הכללי של האו"ם שהיא לא מחשיבה את 'פלסטין' (המירכה היחיד במקור) כעונה להגדרה של מדינה, ורואה את בקשתה להצטרפות לאמנה נגד עינויים כ"חסרת תוקף משפטי והשפעה על יחס ישראל לאמנה".^[97] ארצות הברית וקנדה הגישו התנגדויות דומות.^[98][99]

פלסטין השתתפה במשא ומתן על אמנת האו"ם בדבר איסור על נשק גרעיני והצביעה בעד אימוצה ב-7 ביולי 2017.

• מדינות שההכרה בהן מוגבלת
• מעמדה הבין-לאומי של ירושלים
• התנועה הלאומית הפלסטינית
• מדינה פלסטינית
• הכרה בישראל
• זכות הקיום

מדיה וקבצים בנושא הכרה במדינה פלסטינית בוויקישיתוף

• משרד החוץ, הרשות הלאומית הפלסטינית
• המחלקה לענייני משא ומתן, הארגון לשחרור פלסטין
• מדינת פלסטין 194
• קול אחד פלסטין