תחרות הזמר של האירוויזיון

המונח "אירוויזיון" הוא הלחם בסיסים של מילות הלעז "Europe" ("אירופה") ו-"Vision" ("חזון"). המונח נטבע בשנת 1951, על ידי הכתב הבריטי ג'ורג' קמפיי בעיתון London Evening Standard, בניסיון לקרוא למנהיגי היבשת לפתח חזון מוזיקלי משותף, שיאחה את השסעים הפוליטיים של מלחמת העולם השנייה. בראשית שנותיו נקראה התחרות "Grand Prix Eurovision de la Chanson Européenne" בצרפתית ו-"Eurovision Song Contest Grand Prix" באנגלית. אולם משנת 1968 קוצר שמה האנגלי של התחרות ל-"Eurovision Song Contest" (בעברית: "תחרות הזמר של האירוויזיון") במטרה להנגישו לאנאלפביתיים. בשנת 1973 קוצר גם השם הצרפתי, "Concours Eurovision de la Chanson".^[1] במרוצת השנים נלוו אל שמה המלא של התחרות כמה קיצורים, דוגמת "אירוויזיון" וראשי התיבות "ESC".^[2]

שמן של ארבע מהדורות בלבד לא היה בשפה האנגלית או הצרפתית; באירוויזיון 1965 ו-1991, שהתקיימו באיטליה, הוחלף שם התחרות לשפה האיטלקית ("Gran Premio Eurovisione della Canzone" ו-"Concorso Eurovisione della Canzone" בהתאמה), ובשנים 1976 ו-1980, כשהולנד אירחה את התחרות, שונה שמו ל-"Eurovisiesongfestival".

בתאריך ה-14 בנובמבר 2023 הוחלט שהסלוגן הרשמי של התחרות הוא United by Music ("מאוחדים באמצעות מוזיקה")- סלוגן זה התחיל בשנת 2023 בליברפול לתחרות אחת בלבד, אך שנה מאוחר יותר הוחלט שסלוגן זה ישאר לתמיד (בין השנים 2002-2023 לכל אירוויזיון היה סלוגן משלו חוץ מאירוויזיון 2009 שבו לא נבחר סלוגן לתחרות).

היסטוריית התחרות שלובה באיחוד הרשויות הממלכתיות והקמת איגוד השידור האירופי. הכמיהה העזה לקידום התרבות האירופאית תוך שיתוף פעולה הדוק בין מדינות אירופה, ששקעו בסכסוכים פוליטיים בעקבות מלחמת העולם השנייה, הניעה לאיחוד רשויות השידור הלאומיות לכדי ארגון אחד. בשנת 1950 הוקם באופן רשמי איגוד השידור האירופי.^[3][א] לאחר תקופת הרצה מוצלחת בה שידרו רשויות השידור החברות בו כמה אירועים בינלאומיים הקים האיגוד בינואר 1955 ועדה שהואמנה על פיתוח יוזמות ושיתופי פעולה חדשים בין המדינות. הוועדה, בראשותו של מרסל בזנסון, הציעה להקים תחרות שירים אירופית, שתחבר מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים.^[4][5] האספה הכללית נעתרה לבקשת הוועדה, וההכנות לארגון התחרות החלו באוקטובר אותה השנה. בדצמבר 1955 הציעה רשות השידור השווייצרית לארח את האירוע הראשון של האירוויזיון בעיר לוגאנו, באביב 1956.^[6] פסטיבל סן רמו האיטלקי שימש לאיגוד כבסיס לארגון התחרות, תוך התחשבות באופייה הבינלאומי והשיתופי.

שנות החמישים

תחרות האירוויזיון הראשונה התקיימה ביום חמישי, ב-24 במאי 1956, בתיאטרון "קרוסל" שבלוגאנו, שווייץ. באירוע זה השתתפו שבע מדינות, איטליה, בלגיה, גרמניה, הולנד, לוקסמבורג, צרפת ושווייץ. כל מדינה יוצגה על ידי שני שירים – דבר ייחודי ל-1956.^[7] הממלכה המאוחדת, אוסטריה ודנמרק תכננו גם הן להשתתף באירוע, אך החמיצו את מועד ההרשמה האחרון. בניגוד לשאר תחרויות האירוויזיון, ההצבעה הייתה חשאית ונערכה בחדר צדדי סמוך לאולם. בנוסף, פרט לזוכה, לא הוכרזו תוצאות התחרות. במהדורה זו ניצחה ליס אסיה השווייצרית עם השיר "Refrain" ("פזמון חוזר").

התחרות הבאה כללה מתכונת שידור שונה ומספר חוקים חדשים. היא נערכה ב-3 במרץ 1957, באולם זאנדלזן בעיר פרנקפורט שבגרמניה. השתתפו בה עשר מדינות, שכל אחת מהן שלחה שיר אחד בלבד. לאחר חוסר שביעות הרצון מהליך הכרזת התוצאות ב-1956, החליטו המארגנים שלה לחשוף את הצבעות המשתתפות לצופים. את הניקוד מסרו נציגי רשויות השידור הממלכתיות בשיחת טלפון קצרה עם המנחה, אניד איפליקיאן.^[8] הזוכה, קורי ברוקן ההולנדית, ביצעה את שירה "Net als toen" בהדרן. בהתאם לחוקי התחרות, אירוויזיון 1958 נערך על אדמת הולנד, בעיר הילברסום.

שנות השישים

אירוויזיון 1960 היה אמור להתקיים בהולנד, זוכת השנה הקודמת. בשל מגבלות כספיות שהטילה הממשלה על רשות השידור הממלכתית, היא ויתרה על האירוח. לבסוף, האירוע התקיים באולם הפסטיבלים המלכותי בלונדון, בירת הממלכה המאוחדת ביום שלישי. הייתה זאת הפעם האחרונה בה התחרות התקיימה באמצע השבוע. ז'קלין בואייה הצרפתייה, ביצעה את השיר "Tom Pillibi", והגיעה למקום הראשון עם 32 נקודות. בניגוד לתחרויות הקודמות, גביע הניצחון הוענק לבואייה על ידי זוכת אירוויזיון 1959, טדי סחולטן.^[9] לאחר כמה שבועות נכנס השיר למספר מצעדי מוזיקה ברחבי היבשת. בשנת 1962 שונתה שיטת ההצבעה, וארבע מדינות הגיעו לראשונה למקום האחרון עם 0 נקודות ("nul point"). בשיטה החדשה רשאי כל שופט להעניק 1–3 נקודות לשלושת השירים הטובים ביותר. מאירוויזיון 1964 החל איגוד השידור האירופי למנות מפקח מטעמם על תוצאות התחרות. באותה השנה זכה השיר "Non ho l'età" בביצועה של הזמרת האיטלקייה ג'יליולה צ'ינקווטי. השיר הגיע למקום הראשון במצעד הבלגי (הן בפלנדריה והן בוולוניה), הצרפתי והאיטלקי.^[10]

באמצע שנות השישים חל שינוי בסגנון השירים שנשלחו לאירוויזיון. את מקומן של בלדות שאנסון רומנטיות תפסו שירים קצביים, בעלי קטעי מחול וסגנון מוזיקלי אתני ומסורתי. בשנת 1965 שודרה התחרות למדינות מזרח אירופה באמצעות ארגון הרדיו והטלוויזיה הבינלאומי (International Radio and Television Organisation). מדרוג אירוויזיון 1965 קבע שיא של 150 מיליון צופים.^[11] השיר הזוכה, "Poupée de cire, poupée de son" של פראנס גל, זכה להצלחה רבה באירופה ובמזרח אסיה. במהלך השנים נמנה "Poupée de cire, poupée de son" בין השירים המוכרים ביותר מהתחרות. הוא הגיע למקום השישי במצעד הסינגלים היפני והסינגפורי.^[12] בנוסף, נכתבו לו מספר גרסאות כיסוי בשפות שונות דוגמת עברית ("אל תכעסי זה לא אסון") וערבית ("دمية من الشمع ، ودمية من نخالة"). אירוויזיון 1968 הייתה התחרות הראשונה שצולמה בצבע, אולם רק שש מדינות מתוך 17 המשתתפות החזיקו בטכנולוגיה המאפשרת את שידורה בצבעים, והיתר נאלצו לשדרה בשחור-לבן.^[13]

אירוויזיון 1969 זכור כנקודת מפנה בהיסטוריית התחרות. הוא נערך במדריד, בירת ספרד, ב-29 במרץ. לראשונה, זכו ארבע מדינות (ספרד, צרפת, הולנד והממלכה המאוחדת) במקום הראשון עם 18 נקודות. מארגני האירוע, שלא התכוננו לתרחיש של שוויון, הכריזו על ארבע המדינות כזוכות. איגוד השידור האירופי ספג ביקורות רבות הן מצופי התחרות והן מרשויות השידור השונות. הוא קבע כי במקרה של תיקו, המנצחת היא המדינה שקיבלה פעמים רבות יותר את מרב הנקודות (12 נקודות). אם טרם התקבלה ההכרעה, תנצח המדינה שקיבלה 10 נקודות יותר פעמים וכן הלאה. תקנה זו הופעלה רק פעם אחת ב-1991.

שנות השבעים

החל מאירוויזיון 1970 הוקרן סרטון קצר בשם "גלויה" לפני כל הופעה. הגלויה מציגה את המבצע על רקע נופים שונים ומוכרים בארץ המארחת. אורך כל גלויה נע בין 40–60 שניות.^[14][15] התחרות נערכה באמסטרדם שבהולנד, לאחר הגרלה שנעשתה על ידי איגוד השידור האירופי בין ארבע הזוכות בתחרות הקודמת. לאחר "מחדל השוויון המרובע" באירוויזיון 1969, החרימו ארבע מדינות את האירוע ופרשו ממנו. הזוכה האירית, דנה, רשמה את הניצחון הראשון מתוך שבעה לאירלנד. בתחרות העוקבת זכתה מונקו, עם השיר "Un banc, un arbre, une rue" בביצועה של סברין. העול הכספי אילץ את מונקו לוותר על אירוחה בשטחה, ובמקומה הממלכה המאוחדת התנדבה להפיק את התחרות בשטחה בשיתוף עם הממשל המונגאסקי.

ישראל הצטרפה לתחרות בשנת 1973.^[16] אילנית, עם השיר "אי שם", הגיעה למקום הרביעי עם 97 נקודות. לוקסמבורג, שזכתה באירוווזיון הקודם, הגיעה למקום הראשון ב-1973, והפכה למדינה השנייה שמנצחת בשתי תחרויות רצופות. באירוויזיון 1974 זכתה להקת אבבא, עם השיר "Waterloo". לאחר התחרות התפרסם השיר ברחבי אירופה ובארצות הברית; הוא הגיע למקום השישי בבילבורד הוט 100, ולמקום הראשון במצעד הסינגלים הדני, הפיני, הנורווגי וההולנדי. במהלך השנים נמנה "Waterloo" בין השירים המוכרים והאהובים ביותר בתחרות. באירוע היובל לאירוויזיון הגיע השיר למקום הראשון.^[17][18]

באירוויזיון 1975 שונתה מתכונת ההצבעה לשיטה המכונה "שתים עשרה הנקודות", שהיא מערכת הניקוד שבה משתמשים גם בימינו. כל חבר שופטים מעניק 1–8, 10 ו-12 נקודות לעשרת השירים שאהב. בשנת 1978 זכתה ישראל בפעם הראשונה בתולדותיה עם השיר "אבניבי" בביצוע יזהר כהן ולהקת אלפא-ביתא. בעקבות הניצחון, אירוויזיון 1979 נערך בירושלים. טורקיה תכננה להשתתף בתחרות, אולם כמה ימים טרם המופע הודיעה על פרישתה. כמה מומחי מוזיקה ברחבי העולם מעלים סברה כי המדינות החברות בליגה הערבית, שפועלת להחרמת ישראל, הפעילו לחץ פוליטי על הממשל הטורקי.^[19] בתחרות הזו זכתה ישראל בפעם השנייה ברציפות, עם השיר "הללויה" בביצוע גלי עטרי וחלב ודבש.

שנות השמונים

המצוקות הכלכליות אליהן נקלעה רשות השידור וקיום התחרות ביום הזיכרון לחללי צה"ל, מנעו מישראל לארח ולהשתתף באירוויזיון 1980. ספרד שהגיעה למקום השני ב-1979, והממלכה המאוחדת שהוגדרה על איגוד השידור האירופי כברירת מחדל לאירוח, סירבו לארח. כחצי שנה לפני שידורה נענתה רשות השידור ההולנדית לבקשת האיגוד, ואירחה את התחרות בהאג, על אף שהולנד הגיעה באירוויזיון 1979 למקום ה-12. רשות השידור ההולנדית קיימה אירוע צנוע, ללא חידושים טכנולוגיים וללא תפאורות גרנדיוזיות. באירוע זה זכה ג'וני לוגן האירי, עם השיר "What's Another Year". לוגן עתיד לנצח גם באירוויזיון 1987, ובאירוויזיון 1992 ככותב השיר "Why Me?" בביצוע לינדה מרטין.^[20]

בשנת 1983 הוכנס לתחרות חידוש טכנולוגי מרכזי - אושר השימוש במיקרופונים אלחוטיים.^[21] לפני כן, חויבו מבצעי השירים להשתמש במיקרופון הנתמך במוט או להחזיקו בידם. בשנת 1986 זכתה הזמרת הבלגית סנדרה קים, עם השיר "J'aime la vie". בעת ביצועה גילה של הזמרת עמד על 13 וחצי שנים. משכך, קים היא הזוכה הצעירה ביותר בתולדות התחרות. "J'aime la vie" זכה להצלחה הדרגתית ברחבי אירופה; תחילה הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הפלנדרי, ואחר כך כבש את מצעדי המוזיקה באוסטריה, צרפת והולנד, ואף הגיע למקום ה-16 באירופה הוט 100.^[22] משנת 1987 הגביל איגוד השידור האירופי את מספר המדינות המשתתפות ל-22, במטרה להגביל את משך שידור התחרות לשלוש שעות.^[23]

זכייתה באירוויזיון 1988, היוותה נקודת מפנה בקריירת המוזיקה של סלין דיון, ששרה את "Ne partez pas sans moi". הזמרת שרשמה עד אז הצלחה בעיקר בקנדה, הפכה בן רגע למוקד התעניינות בעיתונות ובכלי התקשורת באירופה. נכון ל-2023, "Ne partez pas sans moi" הוא השיר הזוכה האחרון שבוצע בשפה הצרפתית.^[24] גילם של שניים מהזמרים המשתתפים באירוויזיון 1989 (נטלי פאק וגילי נתנאל) לא עלה על 12 שנים. לכן, החליט איגוד השידור האירופי לתקן כלל חדש בנידון. מעתה ואילך, על המשתתפים להיות בני שש עשרה שנים לפחות ביום התחרות.^[25]

שנות התשעים

אירוויזיון 1991 היה האירוע השני בו נקבע שוויון נקודות במקום הראשון. צרפת ושוודיה הגיעו יחדיו ל-146 נקודות. על פי חוק שובר השוויון, המנצחת היא המדינה שקיבלה פעמים רבות יותר את תריסר הנקודות. אם טרם התקבלה ההכרעה, תנצח המדינה שקיבלה יותר פעמים 10 נקודות מחברי השיפוט וכן הלאה. שתי המדינות קיבלו את 12 הנקודות ארבע פעמים. לבסוף הוכרזה הזמרת השוודית קרולה כזוכה.^[26][27]

שינויים במישור הטריטוריאלי במפת אירופה בעקבות נפילת מסך הברזל והתפרקות יוגוסלביה, גרמו לעלייה חדה בביקוש להשתתפות באירוויזיון. בהתאם לכך, הרחיב איגוד השידור האירופי את מספר המדינות המשתתפות לעשרים וחמש. בנוסף, הוחלט כי עשרים ושתיים מהמתחרות באירוויזיון 1992, יקבלו כרטיס אוטומטי להשתתפות בתחרות העוקבת. שלושת המקומות האחרונים לאותה תחרות יתחרו לצד המדינות החדשות המעוניינות להצטרף לתחרות על זכות ההשתתפות באירוע הבא. המדינות שלא צלחו להעפיל משלב הסינון יאלצו להמתין עד לשנה הבאה. מלחמת בוסניה שהתרחשה באפריל 1992 גבתה קורבנות רבים. כחודש לפני התחרות נכבש רוב שטח המדינה, כולל הבירה סרייבו, על ידי הצבא הסרבי. המשלחת הבוסנית חוותה קשיים בעזיבת המדינה והטסתה למילסטריט, אירלנד. כדי להימנע מירי צלפים סרבים בעת העלייה למטוס, נאלצו חברי המשלחת לנסוע אל שדה התעופה בליווי הצבא הבוסני.^[28] באירוויזיון 1994 הונהג כלל חדש שיסדיר את מספר המשתתפות בתחרות: שש המדינות שסיימו במקומות האחרונים, יאבדו את זכותן להשתתף בשנה שלאחר מכן.^[28] בשנת 1997 אפשר איגוד השידור האירופי לצופים במדינות גרמניה, אוסטריה, הממלכה המאוחדת, שוודיה ושווייץ, להצביע לשירים בתחרות באמצעות מסרון טלפוני, ולהשפיע על תוצאותיה. קולות הצופים שוקללו לשיטת "12 הנקודות", והוצגו ביחס שווה להצבעות חברי השיפוט בכל מדינה.^[29] ניסוי הצטרפותו של הקהל לתוצאות התחרות נחל הצלחה, ובאירוויזיון 1998 הוא הצביע לבדו, ללא ניקוד מהשופטים. באותו האירוע זכתה הזמרת הישראלית דנה אינטרנשיונל – הטרנסג'נדרית הראשונה שזוכה באירוויזיון. בשנת 1999 תבע האיגוד את המושג "ארבע המדינות הגדולות" (ספרד, גרמניה, צרפת והממלכה המאוחדת), שזכו למקום אוטומטי בגמר התחרות, ללא קשר לתוצאותיהם בתחרות הקודמת.^[30] איטליה, ששבה לתחרות בשנת 2011, הצטרפה לקבוצת המדינות. בנוסף, חדלו המבצעים להתלוות למנגינות התזמורת, אלא לפלייבק, שהופק טרם השידור.

שנות ה-2000

עם פתיחת האלף השלישי החלו מארגני תחרויות מוזיקה נוספות להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת, כדי לשפר את חוויית הצפייה של הקהל. דנמרק, שזכתה באירוויזיון 2000 עם השיר "Fly on the Wings of Love" בביצוע האחים אולסן, אירחה את האירוויזיון הבא בבירה קופנהגן. חזונה של רשות השידור הדנית שולב בתשוקה עזה להתעלות על המופע הקודם שנערך בשוודיה הסמוכה, ובשימוש בטכנולוגיות ופירוטכניקות חדשות שטרם נראו בתחרות.^[31][32] היא נערכה באצטדיון פארקן במרכז העיר. 35,000 צופים השתכנו באצטדיון המופע – מספר הצופים הגדול ביותר במופע בהיסטוריית התחרות. אולם הקהל לא שבע רצון מסידורי מקומות הישיבה, שכן רובו לא ראה את המבצעים בבירור.^[33]

באירוויזיון 2004, שנערך בעיר איסטנבול שבטורקיה, בוטלה שיטת הסינון המקדים שנחקקה על ידי איגוד השידור האירופי ב-1993. את מקומה תפס שלב חצי הגמר; אל התחרות מעפילים אוטומטית חברי "ארבע הגדולות" והמדינות שהגיעו לעשרת המקומות הראשונים באירוע הקודם. שאר המדינות נאלצו לעבור את שלב חצי הגמר, ששודר כיומיים לפני ערב הגמר. בסיום השלב העפילו עשר המדינות שקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר. התחרות ב-2004 התלוותה ללוגו חדש, שיוצג בכל הסמלילים הבאים של התחרויות.^[34] בשנת 2008 הוכפלה שיטת חצי הגמר היחיד, ורק המדינה המארחת וחברי "ארבע הגדולות" זכו לכרטיס אוטומטי לגמר התחרות.

מאירוויזיון 2009 חולק ניקוד השופטים והקהל ביחס שווה של 50 אחוזים. בניסיון לפתח את שיטת חצאי הגמר, הסדיר איגוד השידור האירופי הגרלה המחלקת את המדינות המשתתפות לשישה "סלים". הסלים הבטיחו פיזור הוגן של מדינות שכנות או בעלות קשר היסטורי הדוק, שדפוסי הצבעתן דומים. בנוסף, החל מאותה שנה במוסקבה, התחיל להתקיים כל שנה טקס חגיגי בתחילת אירועי האירוויזיון. העיר המארחת מקדמת בברכה את המשתתפים באירוע של יחסי ציבור, שמטרתו לשווק את התחרות ואת העיר המארחת, ולהציג את המשתתפים לאמצעי התקשורת. הם צועדים על שטיח חגיגי, והאירוע כולו נקרא על פי הצבע של השטיח (אדום בשנים 2009, 2011–2016 ו-2018, ורוד ב-2010, כחול ב-2018, כתום ב-2019 וטורקיז ב-2021–2023). טקס הפתיחה מתקיים בדרך כלל ביום ראשון שפותח את שבוע אירועי האירוויזיון. לעיתים מתקיים יום לפני כן, בשבת שלפני אירועי האירוויזיון.

העשור השני של המאה ה-21

בעשור השני של המאה ה-21 חל שינוי באופי ההופעות של המדינות בתחרות. שימוש במסכי לד עצומים, מנורות מהבהבות, זיקוקים וגימיקים נוספים, העלה את סיכוי הזכייה של המדינות. הקהל, ששם דגש על שימוש בעזרים טכנולוגיים, הפך לקול מכריע בהצבעה. בשנת 2014 הגיעה קונצ'יטה וורסט למקום הראשון – מלכת הדראג הראשונה שזוכה בתחרות. זכייתה עוררה עניין בעיתונות האירופית, שכן פניה מכוסות בזקן גברי. קונצ'יטה, שדמותה הפכה לאייקונית בקהילת הלהט"ב, קיבלה ביקורות נוקבות על הופעתה; ראש ממשלת פולין לשעבר ירוסלב קצ'ינסקי מחה על הניצחון, וטען כי וורסט הפכה לסמל שגוי וקלוקל של אירופה,^[35][36] והפוליטיקאי הרוסי ולדימיר ז'ירינובסקי אף כינה את וורסט "ילדה מזוקנת".^[37]

לרגל המהדורה ה-60 של האירוויזיון, הוזמנה רשות השידור האוסטרלית להשתתף בו. הרשות, שהייתה חברה חלקית באיגוד השידור האירופי, נענתה לבקשתו, ושלחה את גיא סבסטיאן עם השיר "Tonight Again". כדי לא לפגוע בסיכוי העפלה של מדינות אירופה, אוסטרליה, לצד אוסטריה המארחת ו"ארבע הגדולות" עלתה אוטומטית לגמר. היא הגיעה למקום החמישי עם 196 נקודות. בעקבות המיקום הגבוה, הצטרפה אוסטרליה לאירוויזיון באופן רשמי.^[38][39]

זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון 2018 עם השיר "Toy", הביאה לישראל את ניצחונה הרביעי בתחרות. על התחרות העוקבת, שהתקיימה בתל אביב-יפו, הוטחו החרמות מצד ארגון ה-BDS. כ-140 אמנים בינלאומיים חתמו על עצומה המגנה את החלטת איגוד השידור האירופי לקיים את האירוע במדינה. על אף ההחרמות, התחרות התקיימה כמתוכנן, וזכתה לשבחים מפי מבקרי המוזיקה העכשווית. אולם במהלך חשיפת תוצאות הקהל, הניפה הלהקה האיסלנדית הטארי דגל פלסטין. בנוסף, בעת הופעת הביניים של מדונה הוצגו שני רקדנים, זכר ונקבה, שעל גבם דגל פלסטין ודגל ישראל. הדבר נגד את חוקי האירוויזיון הדורשים מהמשתתפים להימנע מהצהרות פוליטיות.^[40]

שנות העשרים של המאה ה-21

מגפת הקורונה שהחלה בשלהי פברואר 2020, הובילה לביטול התחרות לראשונה מאז 1956.^[41] בניסיון למצוא חלופה לשידור האירוע, שודרה התוכנית "אירוויזיון: Europe Shine a Light". במהלך התוכנית ביצעו זוכי התחרות לדורותיהם דוגמת קתרינה לסקאניץ' ודאנקן לורנס כמה משיריהם המוכרים. אירוויזיון 2021 נערך במתכונת שונה, המותאמת למגבלות המגפה; קיבולת הקהל באולם ירדה, ועל המשתתפים בתחרות לעטות מסכה רפואית לארכה. בתחרות זו זכתה הלהקה האיטלקית מונסקין, בביצוע השיר "Zitti e buoni".

לאחר הניצחון האיטלקי נערך אירוויזיון 2022 בטורינו. 41 מדינות אישרו את השתתפותם באירוע, כולל ארמניה ומונטנגרו ששלחו את נציגם האחרון לתחרות ב-2019.^[42] רוסיה, שהופיעה תחילה ברשימת המדינות המשתתפות, הושעתה על איגוד השידור האירופי עקב הפלישה הרוסית לאוקראינה^[43]. כתוצאה מכך ירד מספר המדינות ל-40. אוקראינה רשמה את ניצחונה השלישי בתחרות הזמר של האירוויזיון. שירה היה "Stefania" בביצוע להקת קאלוש. הממלכה המאוחדת וספרד הגיעו למקום השני והשלישי בהתאמה – המיקום הגבוה ביותר אליו הגיעו מאז שנות ה-90.^[44][45][46]

37 מדינות אישרו את השתתפותן באירוויזיון 2023. תחילה ניסה איגוד השידור האירופי לקיים את האירוע בשטח אוקראינה, אולם בעקבות מלחמת אוקראינה–רוסיה נאלץ לחפש מדינה מארחת אחרת. מספר מדינות, לרבות בלגיה,^[47] איטליה,^[48] הולנד,^[49] פולין,^[50] ספרד,^[51] ושוודיה הביעו עניין לאירוח התחרות במקום אוקראינה. לבסוף, ב-25 ביולי 2022 הודיע איגוד השידור האירופי יחד עם ה-BBC ו-UA:PBC כי אירוויזיון 2023 יתקיים בליברפול שממלכה המאוחדת. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1980 בה לא התקיימה המסורת השנתית של אירוח האירוויזיון. בתחרות זו ניצחה לורן עם השיר "Tattoo". היא רשמה מספר הישגים עם זכייתה: השוותה את מספר הניצחונות של אירלנד ושל שוודיה באירוויזיון (שבע כל אחת), והפכה לאמן השני (אחרי ג'וני לוגן) ולאישה הראשונה שזוכה בשתי תחרויות שונות.

רצף תחרויות הזמר של האירוויזיון
שנה	העיר המארחת	המדינה המנצחת	השיר המנצח	ביצוע	ניקוד	מקום שני	הפרש
1956	שווייץ לוגאנו	שווייץ שווייץ	"Refrain"	ליס אסיה	כל שאר המתחרים
1957	גרמניה פרנקפורט	הולנד הולנד	"Net als toen"	קורי ברוקן	‏31	צרפת צרפת	‏14
1958	הולנד הילברסום	צרפת צרפת	"Dors, mon amour"	אנדרה קלאבו	‏27	שווייץ שווייץ	‏3
1959	צרפת קאן	הולנד הולנד	"Een beetje"	טדי סחולטן	‏21	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏5
1960	הממלכה המאוחדת לונדון	צרפת צרפת	"Tom Pillibi"	ז'קלין בואייה	‏32	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏7
1961	צרפת קאן	לוקסמבורג לוקסמבורג	"Nous les amoureux"	ז'אן-קלוד פסקל	‏31	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏7
1962	לוקסמבורג לוקסמבורג	צרפת צרפת	"Un premier amour"	איזבל אוברה	‏26	מונקו מונקו	‏13
1963	הממלכה המאוחדת לונדון	דנמרק דנמרק	"Dansevise"	גרטה ויורגן אינגמן	‏42	שווייץ שווייץ	‏2
1964	דנמרק קופנהגן	איטליה איטליה	"Non ho l'età"	ג'יליולה צ'ינקווטי	‏49	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏32
1965	איטליה נאפולי	לוקסמבורג לוקסמבורג	"Poupée de cire, poupée de son"	פראנס גל	‏32	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏6
1966	לוקסמבורג לוקסמבורג	אוסטריה אוסטריה	"Merci, Chérie"	אודו יורגנס	‏31	שוודיה שוודיה	‏15
1967	אוסטריה וינה	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	"Puppet on a String"	סנדי שו	‏47	אירלנד אירלנד	‏25
1968	הממלכה המאוחדת לונדון	ספרד ספרד	"La, la, la"	מסיאל	‏29	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏1
1969	ספרד מדריד		"Vivo cantando"	סלומה	‏18	אין זוכה במקום השני
		הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	"Boom Bang-a-Bang"	לולו
		הולנד הולנד	"De troubadour"	לני קור
		צרפת צרפת	"Un jour, un enfant"	פרידה בוקארה
1970	הולנד אמסטרדם	אירלנד אירלנד	"All Kinds of Everything"	דנה	‏32	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏6
1971	אירלנד דבלין	מונקו מונקו	"Un banc, un arbre, une rue"	סברין	‏128	ספרד ספרד	‏12
1972	הממלכה המאוחדת אדינבורו	לוקסמבורג לוקסמבורג	"Après toi"	ויקי לאנדרוס	‏128	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏14
1973	לוקסמבורג לוקסמבורג		"Tu te reconnaîtras"	אן-מארי דוד	‏129	ספרד ספרד	‏4
1974	הממלכה המאוחדת ברייטון	שוודיה שוודיה	"Waterloo"	אבבא	‏24	איטליה איטליה	‏6
1975	שוודיה סטוקהולם	הולנד הולנד	"Ding-a-dong"	טיץ'-אין	‏152	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏14
1976	הולנד האג	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	"Save Your Kisses for Me"	אחוות האדם	‏164	צרפת צרפת	‏17
1977	הממלכה המאוחדת לונדון	צרפת צרפת	"L'oiseau et l'enfant"	מארי מרים	‏136	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏15
1978	צרפת פריז	ישראל ישראל	"אבניבי"	יזהר כהן והאלפא-ביתא	‏157	בלגיה בלגיה	‏32
1979	ישראל ירושלים		"הללויה"	חלב ודבש	‏125	ספרד (1977) ספרד	‏9
1980	הולנד האג	אירלנד אירלנד	"What's Another Year"	ג'וני לוגן	‏143	גרמניה גרמניה	‏15
1981	אירלנד דבלין	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	"Making Your Mind Up"	באקס פיז	‏136		‏4
1982	הממלכה המאוחדת הארוגייט	גרמניה גרמניה	"Ein bißchen Frieden"	ניקול	‏161	ישראל ישראל	‏61
1983	גרמניה מינכן	לוקסמבורג לוקסמבורג	"Si la vie est cadeau"	קורין הרמס	‏142		‏6
1984	לוקסמבורג לוקסמבורג	שוודיה שוודיה	"Diggi-Loo Diggi-Ley"	הרייס	‏145	אירלנד אירלנד	‏8
1985	שוודיה גטבורג	נורווגיה נורווגיה	"La det swinge"	בוביסוקס!	‏123	גרמניה גרמניה	‏18
1986	נורווגיה ברגן	בלגיה בלגיה	"J'aime la vie"	סנדרה קים	‏176	שווייץ שווייץ	‏36
1987	בלגיה בריסל	אירלנד אירלנד	"Hold Me Now"	ג'וני לוגן	‏172	גרמניה גרמניה	‏31
1988	אירלנד דבלין	שווייץ שווייץ	"Ne partez pas sans moi"	סלין דיון	‏137	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏1
1989	שווייץ לוזאן	יוגוסלביה יוגוסלביה	"Rock Me"	ריווה	‏137		‏7
1990	יוגוסלביה זאגרב	איטליה איטליה	"Insieme: 1992"	טוטו קוטוניו	‏149	אירלנד אירלנד צרפת צרפת	‏17
1991	איטליה רומא	שוודיה שוודיה	"Fångad av en stormvind"	קרולה	‏146	צרפת צרפת	‏0
1992	שוודיה מאלמה	אירלנד אירלנד	"Why Me?"	לינדה מרטין	‏155	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏16
1993	אירלנד מילסטריט		"In Your Eyes"	ניב קבאנה	‏187		‏23
1994	אירלנד דבלין		"Rock 'n' Roll Kids"	פול הרינגטון וצ'ארלי מק'גטיגן	‏226	פולין פולין	‏60
1995	אירלנד דבלין	נורווגיה נורווגיה	"Nocturne"	סיקרט גארדן	‏148	ספרד ספרד	‏29
1996	נורווגיה אוסלו	אירלנד אירלנד	"The Voice"	איימר קווין	‏162	נורווגיה נורווגיה	‏48
1997	אירלנד דבלין	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	"Love Shine a Light"	קתרינה והגלים	‏227	אירלנד אירלנד	‏70
1998	הממלכה המאוחדת ברמינגהאם	ישראל ישראל	"דיווה"	דנה אינטרנשיונל	‏172	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	‏6
1999	ישראל ירושלים	שוודיה שוודיה	"Take Me to Your Heaven"	שרלוט נילסן	‏163	איסלנד איסלנד	‏17
2000	שוודיה סטוקהולם	דנמרק דנמרק	"Fly on the Wings of Love"	האחים אולסן	‏195	רוסיה רוסיה	‏40
2001	דנמרק קופנהגן	אסטוניה אסטוניה	"Everybody"	טאנל פדאר, דייב בנטון ו-2XL	‏198	דנמרק דנמרק	‏21
2002	אסטוניה טאלין	לטביה לטביה	"I Wanna"	מריה נ.	‏176	מלטה מלטה	‏12
2003	לטביה ריגה	טורקיה טורקיה	"Everyway That I Can"	סרטאב ארנר	‏167	בלגיה בלגיה	‏2
2004‏[ב]	טורקיה איסטנבול	אוקראינה אוקראינה	"Wild Dances"	רוסלנה	‏280	סרביה ומונטנגרו סרביה ומונטנגרו	‏17
2005	אוקראינה קייב	יוון יוון	"My Number One"	הלנה פפאריזו	‏230	מלטה מלטה	‏38
2006	יוון אתונה	פינלנד פינלנד	"Hard Rock Hallelujah"	לורדי	‏292	רוסיה רוסיה	‏44
2007	פינלנד הלסינקי	סרביה סרביה	"Molitva"	מריה שריפוביץ'	‏268	אוקראינה אוקראינה	‏33
2008‏[ג]	סרביה בלגרד	רוסיה רוסיה	"Believe"	דימה בילאן	‏272		‏42
2009	רוסיה מוסקבה	נורווגיה נורווגיה	"Fairytale"	אלכסנדר ריבאק	‏387	איסלנד איסלנד	‏169
2010	נורווגיה אוסלו	גרמניה גרמניה	"Satellite"	לנה	‏246	טורקיה טורקיה	‏76
2011	גרמניה דיסלדורף	אזרבייג'ן אזרבייג'ן	"Running Scared"	אל & ניקי	‏221	איטליה איטליה	‏32
2012	אזרבייג'ן באקו	שוודיה שוודיה	"Euphoria"	לורן	‏372	רוסיה רוסיה	‏113
2013	שוודיה מאלמה	דנמרק דנמרק	"Only Teardrops"	אמילי דה פורסט	‏281	אזרבייג'ן אזרבייג'ן	‏47
2014	דנמרק קופנהגן	אוסטריה אוסטריה	"Rise Like a Phoenix"	קונצ'יטה וורסט	‏290	הולנד הולנד	‏52
2015	אוסטריה וינה	שוודיה שוודיה	"Heroes"	מונס סלמרלוב	‏365	רוסיה רוסיה	‏62
2016	שוודיה סטוקהולם	אוקראינה אוקראינה	"1944"	ג'מאלה	‏534	אוסטרליה אוסטרליה	‏23
2017	אוקראינה קייב	פורטוגל פורטוגל	"Amar pelos dois"	סלבדור סובראל	‏758	בולגריה בולגריה	‏143
2018	פורטוגל ליסבון	ישראל ישראל	"Toy"	נטע ברזילי	‏529	קפריסין קפריסין	‏93
2019	ישראל תל אביב-יפו	הולנד הולנד	"Arcade"	דאנקן לורנס	‏498	איטליה איטליה	‏26
2020	הולנד רוטרדם	התחרות בוטלה עקב התפרצות מגפת הקורונה
2021	הולנד רוטרדם	איטליה איטליה	"Zitti e buoni"	מונסקין	524	צרפת צרפת	‏25
2022	איטליה טורינו	אוקראינה אוקראינה	"Stefania"	קאלוש אורקסטרה	631	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	165
2023	הממלכה המאוחדת ליברפול	שוודיה שוודיה	"Tattoo"	לורן	583	פינלנד פינלנד	57
2024	שוודיה מאלמה

ערך מורחב – חוקי תחרות הזמר של האירוויזיון

ארגון ופיקוח

האירוויזיון מופק על ידי איגוד השידור האירופי, לצד הרשות הממלכתית של המדינה המארחת. עליו מפקח מרטין אסטרדאל, שמונה על ידי יושב ראש האיגוד לאחר התפטרותו של יון אולה סאנד.^[52][53] הוא אחראי על כשירות הליך ההצבעה והצגתו בסדר קבוע. תפקיד זה מאפיין עקבי של התחרות מאז התחרות הראשונה. משנת 2011 מפקח תחרות הזמר של האירוויזיון מנהל גם את הגרסאות השונות דוגמת אירוויזיון הילדים, האירוויזיון למוזיקאים צעירים והאירוויזיון למקהלות. לצד אסטרדאל מכהנת ועדה המורכבת מנציגי רשויות השידור החברות באיגוד. הנציגים מובילים את משלחת ארצם לתחרויות השונות ומשמשים כאיש תווך בין הרשות למנהלי האירוע. במשלחות מכהנים אנשי תקשורת ועיתונאים, משתתפי עבר, כותבים, מלחינים ופוליטיקאים. הנציגים יוזמנו לפגישה כמה חודשים לפני קיום התחרות, ויקבלו מידע אודותיה הכולל את עיצוב הבמה, התאורה והסאונד.^[54]

השירים והמבצעים

איגוד השידור האירופי קובע תאריך לפרסום השירים המשתתפים בתחרות. שיר שיצא לאור לפני המועד שנקבע נפסל מהשתתפות. בתחילה נקבע ה-1 בספטמבר בשנה שלפני קיום המהדורה למועד פתיחת פרסום השירים. אולם במרוצת השנים השתנה המועד כמה פעמים, וכיום הוא נאמד בכמה שבועות לפני המופע. בדרך כלל שיר ונציג נבחרים עד אמצע-סוף חודש מרץ. בראשית שנותיו יצאו השירים המשתתפים לאור באופן מסחרי רק אחר שידור גמר התחרות. הנגישות המתפתחת לשירים הובילה את האיגוד לקדמם בערוץ היוטיוב הרשמי שלהם, ובפלטפורמות נוספות דוגמת אינסטגרם, טוויטר ופייסבוק ובשנים האחרונות גם בטיקטוק שנותנים חסות לתחרות.^[55]

מחאות מצד רשויות השידור על ההופעה של איטליה באירוויזיון 1957, שנמשכה כחמש דקות, הובילה לקביעת מגבלה של שלוש דקות למשך הזמן המרבי של השירים המשתתפים. בהופעות המדינות על הבמה ישתתפו עד שישה אנשים, כולל המבצע, ללא בעלי חיים. משנת 1990 על המשתתפים להיות בני שש עשרה שנים לפחות ביום התחרות.

מוזיקה חיה

התזמורות שליוו את המבצעים היוו מהמאפיינים הבולטים באירוויזיון בין השנים 1956–1998. מוזיקת שהוקלטה מראש הושמעה לראשונה באירוויזיון 1973. בשנת 1997 אפשר האיגוד להכין הקלטה אינסטרומנטלית ולהשמיעה בבמה, אולם לא חוקק זאת כתנאי מחייב, והמדינה המארחת נדרשה לשכור תזמורת חיה. בשנת 1999 ביקשה רשות השידור הישראלית שלא לספק תזמורת בניסיון לחסוך בעלויות התחרות. זו הייתה התחרות הראשונה בה כל המדינות השתמשו בהקלטה אינסטרומנטלית, וכל התחרויות מאז נערכו ללא תזמורת או נגינה חיה.^[56] כיום אף נאסר על המשתתפים להשתמש בכלי נגינה על הבמה.^[57]

שפה

שפות השירים המנצחים בתחרות (1956–2021)

  אנגלית (47.30%)

  צרפתית (20.27%)

  הולנדית (4.05%)

  עברית (4.05%)

  איטלקית (4.05%)

  גרמנית (2.70%)

  נורווגית (2.70%)

  שוודית (2.70%)

  ספרדית (2.70%)

  דנית (1.35%)

  סרבו-קרואטית (1.35%)

  אוקראינית (2.70%)

  סרבית (1.35%)

  טטרית של קרים (1.35%)

  פורטוגזית (1.35%)

מראשית שנותיה של התחרות אסר איגוד השידור האירופי לשלוח יצירות אינסטרומנטליות גרידא. אולם באירוויזיון 1995 זכה השיר הנורווגי "Nocturne" ("לילית"), שהכיל עשרים וארבע מילים. חלק מהמדינות המשתתפות הגישו ערעור על הזכייה, אך אלו נדחו על ידי האיגוד. בשנים 2003 ו-2008 שלחה בלגיה שני שירים בשפה מתוכננת, "Sanomi" ו-"O julissi" בהתאמה.

ראשית מגבלות השפה אירעו בשנת 1964, כשחויבו המדינות המשתתפות לשיר בשפתן הרשמית.^[58] המגבלות בוטלו באירוויזיון 1973, ובשנים 1974–1975, זכו לראשונה שירים שלא בוצעו בשפה רשמית, "Waterloo" של אבבא ו-"Ding-a-dong" בביצוע להקת טיץ'-אין, בהתאמה. בשנת 1977 הוחזר חוק השפה על כנו. בלגיה וגרמניה, שהשתתפו באותה שנה, קיבלו היתר מיוחד לשיריהם שנכתבו בשפה האנגלית. חוק השפה בוטל באופן רשמי בשנת 1999. חופש השפה אפשר למדינות לשלוח שירים גם בשפות בינלאומיות נוספות, דוגמת ערבית, סווהילית ויפנית. השפה הצרפתית איבדה את יוקרתה, ואילו האנגלית הפכה למוטיב מרכזי בתחרות; מאז שהחוק בוטל בשנת 1999 רק חמישה שירים שזכו באירוויזיון (נכון לשנת 2023) לא בוצעו בשפה האנגלית. וכ-80% מהשירים הנשלחים לאירוע מאז הם בשפה זאת.

סדר ההופעות

סדר ההופעות של המדינות המשתתפות בתחרות נקבע באמצעות הגרלה, הנערכת בשידור חי בערוץ היוטיוב של האירוויזיון. מ-2013 נקבע סדר ההופעות בגמר על ידי מפיקיו. על פי איגוד השידור האירופי, השיטה החדשה לקביעת סדר ההופעות מספקת חוויה טובה יותר לצופי הטלוויזיה. שירי יורודאנס קצביים מופיעים לרוב בקצוות לוח ההופעות, והבלדות מבוצעות באמצעה. השיטה החדשה גררה שלל תגובות על אמינותה, שטענו כי האיגוד יכול להבליט מדינה מסוימת לזכייה.^[59] את סדר ההופעות בחצאי הגמר קובעת הגרלה שהוסדרה על ידי מפקחי האירוויזיון. באותו אירוע נערכת מסיבת עיתונאים וטקס חילופי המפתחות המסורתי, בין עיריית העיר המארחת לבין זו הקודמת.^[60] סדר ההופעות נחשב לגורם חשוב ביכולת הזכייה: ניפויים סטטיסטיים קובעים כי לשירים שבוצעו בסוף התחרות סיכוי גדול יותר לניצחון.^[61][62]

הצבעה

ערך מורחב – הצבעה בתחרות הזמר של האירוויזיון

בראשית שנותיה של התחרות נקבעה זהות המנצח על ידי חברי השיפוט של המדינות השונות, שהורכבו מאנשי מקצוע בתחום המוזיקה, המשחק והתקשורת. עם פיתוחה של טכנולוגיית הטלקומוניקציה, בשנת 1997 אישר איגוד השידור האירופי להעניק לצופי התחרות הזכות להשפיע על תוצאותיה. הדבר הוצע כפיילוט בן חמש מדינות בלבד. התוצאות היו מרשימות; מספר הצופים באירוויזיון באותן מדינות זינק, והוא הפך למושא מהדורות החדשות ברחבי אירופה.^[63] בעקבות זאת, בשנה העוקבת בוטלו חברי השיפוט, ולקהל הייתה השפעה מוחלטת על זהות המדינה המנצחת, להוציא שלוש מדינות שהורשו להשתמש בצוות שיפוט מטעמים טכניים. כך היה גם ב-1999 וב-2000. בתחרויות שנערכו ב-2001 וב-2002 ניתן למדינות המשתתפות החופש לבחור אם לתת להצבעת הצופים בלבד לקבוע את הצבעתן או להצביע לפי חישוב של 50% להצבעת הקהל ו-50% להצבעת חבר שופטים, ורוב המדינות בחרו לדבוק בהצבעת קהל בלבד, ללא צוותי שיפוט. החל מ-2003 המדינות המשתתפות חויבו להשתמש בהצבעת קהל. בין השנים 2010–2015 כל מדינה מסרה ניקוד שחושב לפי נוסחה של 50% הצבעות צוותי השיפוט ו-50% הצבעות הקהל.

החל מאירוויזיון 2016 מערכת ההצבעה של התחרות פועלת על בסיס הצבעת דירוג, בה הבוחרים מדרגים את המועמדים בהתאם להתרשמותם משיריהם, ולבסוף מוכרזת זהותו של הזוכה שקיבל את מרבית הקולות.^[64][65] כל מדינה מעניקה שתי מערכות ניקוד; האחת מבוססת על קולות חברי השופטים שהוקמו בשיתוף בין רשויות השידור הממלכתיות של המשתתפות לבין האיגוד, והשנייה על הצבעות הקהל. כל מערכה מנקדת את עשרת השירים הטובים ביותר לפי 1–8, 10 ו-12 נקודות. שיטת שתים עשרה הנקודות הונהגה על ידי איגוד השידור האירופי מאירוויזיון 1975. חברי השיפוט והקהל אינם רשאים להצביע למדינתם.

החל מאירוויזיון 2023 המדינות העולות מחצאי הגמר אל הגמר נקבעות רק על בסיס הצבעות הקהל. בגמר מצביעים הקהל והשופטים במתכונת הקיימת עד כה, 50% הצבעות צוותי השיפוט ו-50% הצבעות הקהל. נוסף על כך, משנה זו, קהל במדינות אשר לא משתתפות בתחרות יכול אף הוא להצביע. כל ההצבעות של המדינות האחרות אשר לא משתתפות מחוברות יחד לסל הצבעות נוסף של 1–8, 10 ו-12 נקודות ונקרא הצבעות שאר העולם. בשנת 2024 שונה מועד פתיחת ההצבעה במשדר. מעתה, ניתן יהיה להתחיל להצביע כשהשיר הראשון בסדר ההופעות מבוצע. זאת בניגוד לשנים הקודמות בהן נפתחה ההצבעה רק לאחר כל ההופעות.

את המדינות המשתתפות באירוויזיון מייצגים שירים מקוריים, שנכתבו כמה חודשים טרם שידורו. הזמרים מופיעים על בימת התחרות בשידור חי המשודר ברחבי העולם באמצעות לוויין התקשורת "Eurovision". מדינה שברשותה איגוד שידור ציבורי, החבר באופן קבוע או חלקי באיגוד השידור האירופי, זכאית להשתתפות בתחרות.^[66] משנת 2008 שידור האירוויזיון מחולק לשלושה ערבים; שני חצאי הגמר שנערכים בימי שלישי וחמישי, וערב הגמר שנערך במוצאי שבת. מכל חצי גמר מעפילות עשר מדינות, שמצטרפות למדינה המארחת ול"חמש הגדולות" בגמר.^[67]

כל תחרות מתחילה בפתיח מונפש לצלילי המנגינה "Te Deum Prelude (Marche en rondeau)" של מארק-אנטואן שרפנטייה. מופע הפתיחה שמתרחש לאחר מכן מורכב ממוזיקה אלקטרונית ומשוכללת של אמנים מוכרים מהמדינה המארחת. החל מאירוויזיון 2011 נערך באופן מסורתי במופע "מצעד הדגלים", המציג את מבצעי השירים צועדים על בימת התחרות כשדגל מדינתם מתנוסס מאחורי גבם, בדומה לטקס הפתיחה של האולימפיאדה.^[68][69] הצופים באולם מתקבלים בברכה על ידי מנחי האירוע, שמספקים עדכונים מרכזיים לאורכה, עורכים ראיונות עם המתחרים ומגישים את טקס ההצבעה באנגלית ובצרפתית.^[70] לאחר 26 הופעות הגמר מצביע הקהל במסרון, בשיחת טלפון או באפליקציית האירוויזיון, לעשרת השירים שאהב. הצבעה זו משוקללת ביחס שווה של 50 אחוזים לניקוד חברי השיפוט המדינתיים. בחצאי הגמר, מוכרזות עשר המעפילות בסדר אקראי. אולם התוצאות המדויקות חשאיות עד לסיום משדר הגמר, כדי לא להעניק למדינה סיכויי זכייה גבוהים יותר משאר המשתתפות. המדינה הזוכה מקבלת את זכות אירוח האירוויזיון העוקב בשטחה.

מדינות החברות באופן מלא באיגוד השידור האירופי זכאיות להשתתף בתחרות הזמר של האירוויזיון. לרוב, המדינות המשתתפות הן אלו הממוקמות בגבולות אזורי השידור של האיגוד, וחברות במועצת אירופה.^[71] האיגוד מחייב את רשויות השידור הממלכתיות להתקין את התשתיות שלהן בכ-98 אחוזים ממשקי הבית במדינתן. משכך, האירוויזיון זוכה להכרה ולפרסום ענף במדינות אירופה מדי שנה. בנוסף, הוא רשאי להזמין חברה חלקית באיגוד להשתתף בתחרות, ולהפכה לחברת קבע. את אזור השידור האירופי תוחם איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי במזרח באמצעות קו גבול הממוקם כ-40 מעלות מזרחה מקו גריניץ', ובדרום על ידי קו רוחב °30, צפונית לקו המשווה. ארמניה, אזרבייג'ן, גאורגיה, רוסיה, עיראק, ירדן וסוריה, הגובלות בחלקן באזור, נכללות בו, וזכאיות לחברות באיגוד השידור האירופי.^[72]

הזכאות להשתתף בתחרות אינה מוגבלת למדינות אירופה גרידא, שכן מספר מדינות מחוץ לגבולות היבשת, או משתרעות על פני יותר מיבשת אחת, נכללות באזור השידור. ישראל, קפריסין, רוסיה, טורקיה, ארמניה ומרוקו השתתפו באירוויזיון, חרף מיקומן הגאוגרפי. בשנת 2015 הפכה אוסטרליה למדינה הראשונה מחוץ לאזור השידור שהשתתפה בתחרות.

חברי איגוד השידור האירופי המעוניינים לממש את זכותם להשתתפות בתחרות, מחויבים למלא את התנאים המעוגנים בחוקת התחרות. 44 מדינות יכולות להשתתף באירוע אחד לכל היותר. רשויות השידור המקומיות משלמות מדי שנה דמי השתתפות, עד למועד האחרון שנקבע בתקנון. תשלום זו שונה בין מדינה למדינה, בהתאם לגודל האוכלוסייה במדינה ולחוסנה הכלכלי.^[73] במרוצת השנים השתתפו 52 מדינות באירוויזיון.

שנה	העיר המארחת	רשימת המדינות על-פי מועד הצטרפותן לתחרות
1956	שווייץ לוגאנו, שווייץ	איטליה איטליה, בלגיה בלגיה, גרמניה המערבית גרמניה המערבית,[ד] הולנד הולנד, לוקסמבורג לוקסמבורג, צרפת צרפת, שווייץ שווייץ
1957	גרמניה פרנקפורט, גרמניה המערבית	אוסטריה אוסטריה, הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת, דנמרק דנמרק
1958	הולנד הילברסום, הולנד	שוודיה שוודיה
1959	צרפת קאן, צרפת	מונקו מונקו
1960	הממלכה המאוחדת אנגליה לונדון, הממלכה המאוחדת	נורווגיה נורווגיה
1961	צרפת קאן, צרפת	יוגוסלביה יוגוסלביה, ספרד ספרד, פינלנד פינלנד
1964	דנמרק קופנהגן, דנמרק	פורטוגל פורטוגל[ה]
1965	איטליה נאפולי, איטליה	אירלנד אירלנד
1971	אירלנד דבלין, אירלנד	מלטה מלטה
1973	לוקסמבורג לוקסמבורג, לוקסמבורג	ישראל ישראל
1974	הממלכה המאוחדת אנגליה ברייטון, הממלכה המאוחדת	יוון יוון
1975	שוודיה סטוקהולם, שוודיה	טורקיה טורקיה
1980	הולנד האג, הולנד	מרוקו מרוקו[ו]
1981	אירלנד דבלין, אירלנד	קפריסין קפריסין
1986	נורווגיה ברגן, נורווגיה	איסלנד איסלנד
1993	אירלנד מילסטריט, אירלנד	בוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה, סלובניה סלובניה, קרואטיה קרואטיה
1994	אירלנד דבלין, אירלנד	אסטוניה אסטוניה, הונגריה הונגריה, ליטא ליטא, סלובקיה סלובקיה, פולין פולין, רומניה רומניה, רוסיה רוסיה
1998	הממלכה המאוחדת אנגליה ברמינגהאם, הממלכה המאוחדת	מקדוניה הצפונית מקדוניה הצפונית
2000	שוודיה סטוקהולם, שוודיה	לטביה לטביה
2003	לטביה ריגה, לטביה	אוקראינה אוקראינה
2004	טורקיה איסטנבול, טורקיה	אלבניה אלבניה, אנדורה אנדורה, בלארוס בלארוס, סרביה ומונטנגרו סרביה ומונטנגרו
2005	אוקראינה קייב, אוקראינה	בולגריה בולגריה, מולדובה מולדובה
2006	יוון אתונה, יוון	ארמניה ארמניה
2007	פינלנד הלסינקי, פינלנד	גאורגיה גאורגיה, מונטנגרו מונטנגרו, סרביה סרביה, צ'כיה צ'כיה
2008	סרביה בלגרד, סרביה	אזרבייג'ן אזרבייג'ן, סן מרינו סן מרינו
2015	אוסטריה וינה, אוסטריה	אוסטרליה אוסטרליה

ערך מורחב – זוכי תחרות הזמר של האירוויזיון

נכון לשנת 2023, 70 שירים מ-27 מדינות שונות זכו באירוויזיון. אירלנד ושוודיה מחזיקות בתואר "שיאניות הזכיות של האירוויזיון", עם שבעה ניצחונות כל אחת. בנוסף, אירלנד היא המדינה היחידה שהגיעה למקום הראשון שלוש פעמים ברציפות, 1992, 1993 ו-1994. אחריהן, צרפת, לוקסמבורג, הממלכה המאוחדת והולנד עם חמש זכיות לכל אחת. מתוך חמישים ושתיים המדינות שהשתתפו באירוויזיון לאורך השנים, כמחצית טרם ניצחו בו. באירוויזיון 1969, לראשונה, זכו ארבע מדינות (ספרד, צרפת, הולנד והממלכה המאוחדת) במקום הראשון עם 18 נקודות. מארגני התחרות, שלא התכוננו לתרחיש של שוויון, הכריזו על ארבע המדינות כזוכות. עם ביטול חוק השפה בשנת 1999, מרבית שירי התחרות מבוצעים בשפה האנגלית.

שתי מדינות זכו באירוויזיון בהופעתן הראשונה; שווייץ, שהוכרזה כמנצחת התחרות הראשונה ב-1956, וסרביה, שזכתה באירוויזיון 2007 כמדינה עצמאית. אוקראינה הגיעה למקום הראשון בשנת 2004, בהופעתה השנייה באירוויזיון, ואילו לטביה בהופעתה השלישית. לעומת זאת, מספר מדינות השתתפו בתחרות שנים רבות עד שרשמו את ניצחונן הראשון; יוון זכתה במהדורה החמישים של התחרות, לאחר 31 שנים ממועד הצטרפותה. פורטוגל, שהצטרפה לתחרות בשנת 1964, זכתה בה רק ב-2017 – פער של חמישים ושלוש שנים.^[74] הממלכה המאוחדת הגיעה למקום השני שש עשרה פעמים, יותר מכל מדינה אחרת.^[75] ספרד, ישראל ולוקסמבורג זכו פעמיים ברציפות.

למבצעי וכותבי השירים מוענק גביע, שמאירוויזיון 2008 מועצב כפסל זכוכית בצורת מיקרופון, בעבודת יד של קייל אנגמן, מבית הזכוכית השוודי "Kosta Boda". באופן מסורתי, מוענק הגביע לזוכה על ידי מנצח האירוויזיון הקודם.

מחלוקות פוליטיות

היות שהמבצעים מייצגים את מדינתם, נתפסה התחרות כאירוע מוזיקלי המשולב בתככי הפוליטיקה העולמית, שהאפילו על ענייני התחרות כמה פעמים. הושם דגש על קונפליקטים מדינתיים ועל אירועים היסטוריים השנויים במחלוקת בשירים המתחרים.^[76]

העימות המתמשך בין ארמניה לאזרבייג'ן גבה מחלוקות רבות בעולם התרבותי. שתי המדינות הצטרפו לתחרות בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21. באותה העת הסלימו היחסים הבילטרליים ביניהן, בעקבות סכסוך הריבונות על נגורנו-קרבאך. איגוד השידור האירופי קנס את שתי המדינות בעוון שילוב של נרטיבים פוליטיים בשירים.^[77][78] גם יחסי העוינות בין אוקראינה וגאורגיה לבין שכנתן רוסיה הוצגו בתחרות באופן נסתר. לאחר זכייתה של ג'מאלה האוקראינית באירוויזיון 2016, הוגשו לאיגוד תלונות מצד גופי התקשורת ברוסיה על השיר "1944". הזמרת התייחסה לגירוש הטטרים מקרים שבוצע על ידי ברית המועצות בימי מלחמת העולם השנייה.^[79] באירוויזיון העוקב נאסר על הנציגה הרוסייה יוליה סמוילובה להיכנס לשטח אוקראינה, כיוון שהופיעה בעבר בחצי האי קרים השנוי במחלוקת ריבונית.^[80] עם תום המלחמה בין שתי המדינות, שירה של גאורגיה לאירוויזיון 2009 שנערך במוסקבה, "We Don't Wanna Put In", גרר אחריו שלל תגובות זועמות מבכירים בצמרת הפוליטיקה של הפדרציה הרוסית. תוכנו בעל סממנים פוליטיים נסתרים, המבקרים את התנהלותו של נשיא המדינה, ולדימיר פוטין. רשות השידור הממלכתית של רוסיה שלחה בקשה מיוחדת לאיגוד השידור האירופי לאסור על גאורגיה להשתתף בתחרות, אולם זו פרשה לפני צאת ההודעה הרשמית של האיגוד.^[81]

כתוצאה מהנוכחות הביטחונית המוגברת בעיר לוקסמבורג באירוויזיון 1973, הצטרפותה של ישראל עוררה עניין בעיתונות האירופית, שכן בשנה הקודמת בוצע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, רצח של 11 ספורטאים על ידי פעילי ארגון "ספטמבר השחור".^[82] זכייתה הראשונה של ישראל בתחרות ב-1978 לא התקבלה בסבר פנים יפות בקרב מדינות ערב, כגון ירדן, מצרים ולבנון, המשדרות את האירוע. רגע הזכייה נחתך בשידור התחרות במדינות אלה, ובמקומו הוצג רקע בעל צבע סולידי ופרחים. בשנת 1980, כשישראל נעדרה, הצטרפה מרוקו בפעם היחידה בתולדותיה. כדי לאשרר את השתתפותה בשנה הבאה, חייב האיגוד את רשות השידור המרוקאית (SNRT) להקרין את השיר הישראלי במלואו. SNRT סירבה והודיעה על פרישתה.^[83] אירוויזיון 2019, שנערך בתל אביב-יפו, ספג קריאות להחרימו מצד ארגונים פרו-פלסטינים כמו ה-BDS.

עקב מתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 ותחילת מלחמת חרבות ברזל עלו כמה ניסיונות להחרים את ישראל מאירוויזיון 2024 מצד תאגידי שידור ציבוריים אחרים, החברים באיגוד השידור האירופי (EBU).^{[84][85][86][87][88]} ב-5 בדצמבר פרסם ה-EBU את רשימת המדינות המשתתפות באירוע הקרוב, בה נכללה ישראל. ב-21 בפברואר, לאחר שנבחרה עדן גולן לייצג את ישראל באירוויזיון 2024 עם "October Rain", נודע כי ייתכן שאיגוד השידור האירופי יפסול את השיר מהשתתפות באתחרות בשל תוכנו, הקשור למלחמה הנוכחית ופורש על ידי האיגוד כפוליטי. תאגיד השידור הישראלי הצהיר כי הוא ”נמצא בדיאלוג עם ה-EBU בעניין השיר שייצג את ישראל באירוויזיון”.^[89] ב-22 בפברואר נחשפו מילותיו של השיר.^[90] לבסוף ה-EBU אכן פסל את השיר. ב-3 במרץ נודע כי תאגיד השידור הישראלי ישנה את מילותיו של "October Rain", על מנת שיעמוד בכללי איגוד השידור האירופי. מאוחר יותר באותו היום נחשף כי שם השיר שונה ל-"Hurricane".‏^[91][92] באותו היום ביקש ה-EBU מיוצרי השיר לשנותו פעמיים נוספות. ב-5 במרץ הגישו מטעם כאן את גרסתו הסופית של "Hurricane" לאישורו של איגוד השידור האירופי. הוא אושר להשתתפות באופן רשמי ב-7 במרץ.^[93]

הצבעות גאופוליטיות

יחסיהן הבילטרליים בין המדינות המשתתפות לא פסחו על הליך ההצבעה, שמאז תחילת האלף השני מתואר כבעל אופי פוליטי ומושחת.^[94] מדינות שלהן קשרים דיפלומטיים חזקים יעניקו זו לזו מספר נקודות גבוה. מחקרים ומאמרים אקדמיים רבים שנכתבו בנושא על ידי פרשני התחרות לדורותיהם מאששים את הביקורות המופנות כלפי אותן משתתפות.^[95][96] המדינות הסלאביות, ובראשן רוסיה, שמנהלת יחסים דיפלומטיים חזקים עם מדינות רבות (שבעבר הרכיבו לצדה את ברית המועצות) דוגמת אזרבייג'ן, בלארוס, מולדובה ולטביה, נוהגות להעניק מספר גבוה של נקודות אחת לשנייה. באירוויזיון 2015, כשרוסיה הגיעה למקום השני עם השיר "A Million Voices", מרבית המדינות שהצביעו לה היו מהחוג הסלאבי.^[ז][97] עם כניסתן של הצבעות הקהל בשנת 1997, קהילות יהודיות רבות ברחבי אירופה, כשהבולטות בהן בצרפת, גרמניה ובהולנד, הצביעו בכל שנה לישראל. שוודיה, המדינה הנורדית המצליחה ביותר בתחרות, מקבלת מאז הצטרפותה תמיכה מהחוג הנורדי, פינלנד, נורווגיה, דנמרק ואיסלנד. בהתאם לכך, מדינות הנמצאות במצבי עוינות תכופים, מדירות אחת את השנייה בהליך ההצבעה. בניסיון למגר את התופעה, בשנת 2008 יצר איגוד השידור האירופי את שיטת חצאי הגמר. מדינות שמצביעות לפי שיקולים פוליטיים, הן לחיוב והן לשלילה, יופרדו בשלב זה, ולא יוכלו להצביע אחת לשנייה.^[98]

הקהילה הגאה

ערך מורחב – להט"ב ותחרות האירוויזיון

לאירוויזיון קהל מעריצים ענף מהקהילה הגאה, ומארגניו פועלים באופן רציף לשילובם בתחרות מאז שנות התשעים.^[99][100] פול אוסקר האיסלנדי ייצג את מדינתו באירוויזיון 1997, והפך לזמר ההומוסקסואל המוצהר הראשון שמשתתף בתחרות. בשנה העוקבת הגיעה דנה אינטרנשיונל הישראלית במקום הראשון – הטרנסג'נדרית והזמרת הלהט"בית הראשונה שזכתה באירוויזיון.^[101] זוכים נוספים על הקשת הלהט"בית הם קונצ'יטה וורסט, דמות הדראג של תומאס ניובירט, הומוסקסואל מוצהר, ודאנקן לורנס, זמר הולנדי ביסקסואלי. זמרים רבים שהשתתפו באירוויזיון יצאו מהארון אחר כך; מריה שריפוביץ', שזכתה באירוויזיון 2007, הצהירה על עצמה כלסבית בשנת 2013, ובוב בני, נציג בלגיה לאירוויזיון 1957 ו-1961, יצא מהארון ב-2001 בגיל 75. כמו כן, נשלחו לתחרות שירים בעלי סממנים התומכים בזכויות להט"ב ומתנגדים להומופוביה; "Nous les amoureux", השיר הזוכה במהדורת 1961 בביצועו של ז'אן-קלוד פסקל, הציג את הקשיים במערכת יחסים רומנטית-הומוסקסואלית.^[102]

הדבר הביא להתנגדות השתתפות בתחרות מצד גורמים שמרניים. בחירתה של דנה אינטרנשיונל לייצוג ישראל עוררה התנגדות בקרב גורמים חרדים.^[103] על פי הדיווחים, היא היחידה ששהתה במלון בברמינגהאם, העיר המארחת, עם חלונות חסיני קליעים, בשל סכנה לחייה.^[104][105] טורקיה והונגריה פרשו לצמיתות בשנים 2013 ו-2020, בהתאמה, ללא סיבה רשמית. רשות השידור הטורקית TRT ומקבילתה ההונגרית MTVA ציינו את העלייה החדה בסממנים הלהט"ביים בתחרות כסיבה להחרמתה.^[106] הרפובליקה העממית של סין הפסיקה לשדר את האירוע בשנת 2018, בעקבות הליך צנזורה של "יחסים והתנהגויות מיניות חריגות" הנוגדות את חוקי רשות השידור המדינתית.^[107]

תחרות הזמר של האירוויזיון זכתה לקהל עולמי, ולמדרוג שנתי גבוה מאוד, המוערך בכ-100–200 מיליון צופים.^[108][109] משכך, הפכה התחרות למושא השפעה תרבותית נרחב בקרב קהלי אירופה, כשהיא מתוארת כקיטשית, ואף נכללת כנושא פארודיות ומערכוני טלוויזיה בפסטיבלי קומדיה מוכרים דוגמת פסטיבל אדינבורו ומלבורן.^[110] בנוסף, הופקו מספר סרטי טלוויזיה על האירוויזיון, בהם "בננות" בבימויו של איתן פוקס הישראלי, וסרט הנטפליקס המוכר "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", בכיכובם של רייצ'ל מקאדמס וויל פרל.^[111][112]

בהתאם לפופולריות שלו ברחבי האינטרנט, לאירוויזיון מספר אתרים הסוקרים אותו באדיקות, כשהמוכר ביניהם הוא "Wiwibloggs", של ויליאם לי אדמס. מועדון המעריצים הבינלאומי של התחרות הוא ה-OGAE ("General Organisation of Eurovision Fans" – "הארגון הכללי של מעריצי האירוויזיון"). הוא נוסד בשנת 1984, בפינלנד, וכיום הוא מונה כ-40 סניפים ברחבי העולם. במועדונים אלה מארחים באופן קבוע את כוכבי התחרויות השונות, מקיימים ערבי צפייה משותפת וכדומה.

לקראת מועד התחרות, מארחות מספר מדינות באופן קבוע אירועים בהם מופיעים כוכבי עונת האירוויזיון הנוכחית, דוגמת "Eurovision in Concert" ההולנדי, "London Eurovision Party" הבריטי ו-"Israel Calling" הישראלי. עם פרוץ מגפת הקורונה וביטול אירוויזיון 2020 נוצרו כמה מסיבות מקוונות תחת ההאשטאג #EurovisionAgain, שקיבל את תמיכתו של איגוד השידור האירופי. בזכות החשיפה שקיבלה שמרה התחרות על הפרופיל הגבוה שלה בעולם.^[113]

במרוצת השנים פותחו עבור התחרות פורמטים אחדים, ביניהם: אירוויזיון הילדים והאירוויזיון למקהלות, שגם הם מופקים בידי איגוד השידור האירופי. איגוד השידור ערך אירועי פסגה שונים לציון ימים מיוחדים בהיסטוריית האירוויזיון: "Songs of Europe", שנערך בשנת 1981 לרגל מלאת חצי יובל לתחרות, וכלל הופעות חיות והקלטות של זוכיה,^[114] "שיר היובל באירוויזיון", שנערך בשנת 2005 לציון 50 שנים והלהיטים הגדולים של האירוויזיון שנערך עשור אחר כך.^[115][116] האירוויזיון למוזיקאים צעירים היא תחרות מוזיקה קלאסית דו-שנתית למוזיקאים צעירים עד גיל 18, בדומה לאירוויזיון הילדים. האירוויזיון לרוקדים צעירים היא תחרות ריקודים לרקדנים חובבנים בגילאי 16–21. בפורמט זה זכתה ספרד ארבע פעמים רצופות – רצף ששיאו לא נשבר בכל המתכונות השונות של התחרות המקורית.

ישנן תחרויות שירה בין-לאומיות נוספות שהופקו בדומה לפורמט המקורי של EBU. פסטיבל סופוט הנערך בפולין מדי שנה מאז 1961, טורקיוויזיון שמוכר בקרב אזורים אוטונומיים בעלי מכנה טורקי-אתני משותף ותחרות הזמר האמריקאית, שאת מהדורתה הראשונה קיימה בשנת 2022.^[117][118]

• מדינות שלא משתתפות באירוויזיון
• אירוויזיון הילדים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אירוויזיון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אירוויזיון

• אתר האינטרנט הרשמי של תחרות הזמר של האירוויזיון (באנגלית)
• אתר האינטרנט הרשמי של תחרות הזמר של האירוויזיון (בגרמנית)

• תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית פייסבוק
• תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית אינסטגרם
• תחרות הזמר של האירוויזיון, ברשת החברתית טיקטוק
• תחרות הזמר של האירוויזיון, סרטונים בערוץ היוטיוב
• "תחרות הזמר של האירוויזיון", באתר Metacritic (באנגלית)
• כתבות ומאמרים על האירוויזיון, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
• תחרות הזמר של האירוויזיון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• האתר הרשמי של האירוויזיון (באנגלית)
• האתר הרשמי של האירוויזיון (בעברית)
• חדשות שוטפות בנושא האירוויזיון (באנגלית)
• אתר העוסק בהיסטוריה של התחרות (באנגלית)
• ״האח הגדול של האירוויזיון״ - פרק על סיפורו של פסטיבל סנרמו בפודקאסט ״מינהר הזמן״, "כאן", תאגיד השידור הישראלי
• איתי שטרן, דיווה לנצח: איך תחרות האירוויזיון ממשיכה לשבור שיאי צפייה, באתר הארץ, 10 במאי 2017
• מאור הוימן, הון-פזמון: האם ההשקעה באירוויזיון באמת משתלמת?, באתר TheMarker‏, 29 ביוני 2017